דצמבר 14, 2008 Alizarin Zroob 16Comment

"איזה רמזור דפוק" אמר סלבה במעבר החציה.
"הי, הרמזור הזה הוא ממש כמו אמא שלי!"
"הא, איך?"
"הוא מעצבן, מיותר וחדגוני. הוא עשוי להציל אותך במצבים מסוימים, אבל סביר להניח שהוא לא יעשה זאת באמת, אלא סתם יעכב אותך."

והנה קליפ רלוונטי וסופר-מדליק שיצרה מאיה זקס, חברתי לכיתה במסגרת קורס עריכה:

זהירות, הפוסט הזה הולך להיות ארוך אבל מהנה.

יום אחד התקלחתי לי, כמו שרוב בני האדם עושים. רק שאני קצת יותר מזוהמת מרוב בני האדם, לכן המקלחת שלי הייתה מעט ארוכה יותר ממקלחת ממוצעת. הדבר הרגיז את אמא שלי.
"מה את עושה שם?" היא צעקה לי מבחוץ לחדר האמבטיה.
"אני מתקלחת, מה את חושבת שאני עושה?" עניתי והמשכתי להתקלח.
אחרי כמה זמן שוב חזרה על עצמה השאלה. "מה את עושה שם?"
"אני מתקלחת, לכי תראי טלויזיה או משהו ואל תפריעי לי." צעקתי לה מבין קילוחי המים.
אחרי כמה זמן, כשכבר התכוונתי לזחול החוצה, לפתע נכבה האור בחדר האמבטיה. נזכרתי באותה הפעם שנשרפה הנורה באמצע המקלחת. אבל זה לא היה המקרה הפעם. "מה את עושה שם?" שוב נשמע הקול של אמא שלי.
"אני מתקלחת, לעזאזל! זו את שכיבית את האור? למה עשית את זה? תדליקי אותו!"
והיא כאילו לא שמעה מה שאמרתי, ובמקום להדליק את האור היא פתחה את הדלת של חדר האבטיה, צעקה "מה את עושה שם?!" והסיטה את הוילון שמסתיר את המקלחת.
די! מה את נכנסת לפה? לכי!" התקפלתי לי רחוק ככל האפשר מעיניה.
כעת כשנוכחה לראות במו עיניה שאני אכן מתקלחת, הואילה בטובה לצאת ולתת לי לסיים להתקלח. מי היה מאמין. בן אדם שאשכרה מתקלח במקלחת.

היום הילה הגיעה אליי בערב. היא לבשה חולצה נורא מכוערת בצבע אפור וראינו את הסרט "מועדון קרב" שהורדתי למחשב. סרט יפה, מלנכולי כזה ומעורר מחשבה. לא פוגשים הרבה סרטים כאלה בימינו.

בזמן שצפינו בסרט, אמא חזרה הביתה. כמובן שדווקא באמצע הסרט היא נכנסה שוב ושוב לחדר שלי, מנדנדת לי שאני אתרגם לה איזה מכתב בעברית שהיא קיבלה. "לא עכשיו!" אמרתי לה. "לא באמצע הסרט, לא כשהילה פה!"

זה גרם לה להיעלב ולצעוק עליי קללות ברוסית בנוכחות הילה. זה הילה צחקה. אבל אחר כך אמא שלי פצחה בנקמה מרושעת. היא התפשטה. כן. היא הסתובבה ברחבי הבית כשעליה רק חזיית תחרה ענקית כזאת בצבע של גווייה ותחתונים שמגיעות לה הרבה מעל הפופיק, בהנחה שיש לה אחד כזה. הסרט נגמר והתכוונתי ללכת ללוות את הילה לביתה, סתם בכיף. אבל הבעיה היא שהדרך אל מחוץ לדירה עוברת באזור המחיה של אמא שלי, איפה שהיא מסתובבת הרבה יותר מדי עירומה.

"מאאאאם!" ככה אני קוראת לה, "תתלבשי!"

אבל היא רק רטנה לעברי בזעם: "לא יודעת כלום, לא אכפת לי ולא רוצה לשמוע" ברוסית. מה ששוב הצחיק את הילה, שישבה מאחורי דלת סגורה ומסוגרת.

לא הייתה לנו ברירה אלא לרבוץ אצלי בחדר עד מאוחר, לגלוש ביחד באינטרנט וכאלה. עשינו את זה עד שאמא שלי לבשה עליה איזה סדין שמסתיר את מידלדליה המוצנעים.

אמא שלי התלוננה שאין ביננו תקשורת טובה. אני הסכמתי איתה. אמרתי לה שהיא לא מבינה אותי. היא ביקשה ממני שאני אסביר לה למה היא לא מבינה ומה צריך לעשות כדי שהא תבין. אני אמרתי לה שאני לא חושבת שאפשר להסביר לה דבר כזה כי היא לא תבין את ההסבר. היא התעקשה. אמרתי לה שהיא פשוט לא מחוברת בגרוש למנטליות של הארץ ושל התקופה.

תגובתה: "אז מה שאת רוצה זה שניסע לירושלים? שניסע לכותל המערבי?!"

כשאני חוזרת מבית הספר ביום שישי, אמא שואלת "זרובבלה, יש לך תוכניות להיום?"
זרובבלה: "כן, יש לי, אני נוסעת לזכרון ואני חוזרת מחר בערב."
אמא: לאן?
זרובבלה: לז-כ-ר-ו-ן י-ע-ק-ב !
אמא: "אוי וויזמיר! את לא נוסעת לא לזכרון ולא לשום מקום!"
זרובבלה: "אני לא ביקשתי ממך רשות, אני רק הודעתי לך מה התוכניות שלי, ואני כן נוסעת."
אמא: "מה? איך יכול להיות? מאיפה יש לך כסף לנסיעה?!"
זרובבלה: "מסיעים אותי."
אמא: "לא! לא מסיעים אותך! את עכשיו באה איתי לסופר לעשות קניות, ואחרי זה אנחנו הולכות ביחד לים, ואת תשחי שם! את שומעת?! את תשחי!"
זרובבלה: "לא, אני לא הולכת איתך לשום מקום, יש לי את התוכניות שלי. ועכשיו תביאי לי את המטען של הפלאפון."
אמא [עיניה נפערות בזעם, עשן מתחיל לעשות מאזניה]: "מה!? למה את צריכה מטען?!?! את רוצה להגיד לי שסיימת את הבטריה? שכל מה שאת עושה כל היום זה לדבר בפלאפון?!"
זרובבלה: "לא, אבל אני נוסעת ליומיים והסוללה בטח תיגמר בזמן הזה, אז אני אצטרך להטעין אותה."
אמא: "אני אטעין פלאפון בעבודה שלי."
זרובבלה: "אבל אני צריכה שיהיה לי פלאפון טעון בסוף השבוע, מבינה?"
אמא: "אני אטעין פלאפון בעבודה שלי!"
זרובבלה [מוותרת על הרעיון שהפלאפון יהיה טעון]: "טוב, לא חשוב, לא צריך, את לא מבינה כלום." [הולכת לחדר]
אמא [פורצת לחדר שלי בכוח תוך כדי ריסוק הדלת וכל מה שעומד בדרכה]: "את לא מבינה כלום! את לא מבינה כלום!" [המנוולת חסרת המקוריות גנבה לי את התמליל] "אני מתעבת אותך, [קללה ברוסית]! לא מסוגלת להיות מסודרת בכלל אף פעם! לא-יוצלחת שכמותך, את הלימודים שלך דפקת, את כל החיים שלך דפקת, את החיים שלך ואת החיים שלי! כל מה שיש בראש שלך זה ללכת לטייל עם בחורים, זונה! [עוד קללות ברוסית]" וכיוצא בזה.

– לעבוד בחנות בגדים של פוסטמות יכול להיות מגניב! – הרהרתי, והחלטתי לנסות את מזלי.
"צריך להיות אחרי צבא בשביל לעבוד פה?" שאלתי, הפעם בעברית, שחס וחלילה לא תקשר באיזה אופן ביני ובין אמא שלי, שרק במקרה ליטפה לי את הבטן ["נגד כיוון השעון, שתעכלי טוב!"].
"לא חייבים דווקא" ענתה הבלונדינית. "איפה עבדת?"
"לאחרונה עבדתי בטלמרקטינג" עניתי, מנסה להשמע רצינית ככל יכלתי.
ואז אמא שלי התפרצה לשיחה. "כן, זרוביצ'קה שלי עבדה בטלמרטינג והתקשרה לאנשים, ועכשיו זרוביצ'קה החמודה הזמינה אותי למסעדה בכסף שהיא הרוויחה בעצמה! איזה יופי, נכון? זאת ילדה טובה, זרוביצ'קה שלי."
"'סתכלי, הנה בגדים!" אמרתי בהתלהבות והצבעתי לפינה המרוחקת יותר של החנות, במטרה להסיח את דעתה של אמא שלי ולגרום לה ללכת. ביניים המשכתי לנסות לסדר לי עבודה, בשאריות הכבוד שלא בדיוק נותרו לי. לחנות נכנסה האחראית והשתדלתי להציג את עצמי כשימושית ובוגרת וסקסית.
"…תראו, אני מוכנה לעבוד אחרי הצהריים מתי שיהיה נוח לכם…" הבטחתי, כשלפתע מאחורי נשמע ציוץ רם:
"זרוביצ'קה! לכי עם גב ישר!"
התקפה אחורית של יישור גב ידני היממה אותי לרגע.
תקעתי באמא שלי מבט תוכחה של "די, תפסיקי, את מפריעה". אבל היא רק התחילה לזמר ברוסית. "זרוביצ'קה! את נמר! זרוביבונת נמרונת, טרהלהלה, איזה חמודונת, זרוביבונת, את נמרונת שלי, איזה נמרונת, איזה חמודונת, זרוביבונת! כן, נכון את נמר? נכון? את נמרה!"
הבנתי את הטעות שלי. המבט שתקעתי בה היה מבט של "די-תפסיקי-את-מפריעה", והייתי צריכה לתקוע בה מבט של "Все, перьестань, ты мьешаеш".
"אתן שמעתן איזה ילדה טובה זרוביצ'קה שלי? הזמינה אותי לארוחה במסעדה, ליום ההולדת שלי! אנחנו אכלנו דג! ועוד מעט גם לזרוביצ'קה שלי יש יום הולדת!"
"לא. אין. לי." פלטתי בזעף.
"אוי, אל תדברי שטויות, יש לך יום הולדת! איזה ילד לא אוהב יום הולדת? תהיה לך עוגה! אנחנו נחגוג!"
בשלב זה ניסיתי לנקר את עיניי עם קולב.
המוכרת הבלונדינית הכוסית והאחראית הסתכלו עליי יחד והחליטו פה אחד – "אממ… מצטערת, את… אה… קצת צעירה מדי בשביל לעבוד פה." וזה עוד לפני שידעו בת כמה אני.

אמא הכינה היום אוכל מיוחד. היא עירבבה שאריות של כרובית ישנה ושאריות של בצק פאנקייק ואז טיגנה את כל זה ביחד. "תאכלי את זה! זה כמו פשטידה! זה אוכל מיוחד ומקורי!" היא אמרה. אוכל מיוחד ומקורי, הא? הדבר היחיד שהיא עוד לא הביאה לי לאכול זה עוברים מתים של תאומים סיאמיים.

אמא שלי התעוררה כשהיא רעננה וטובת לב. אבל אל דאגה! זה עבר מהר. בזמן שהתקלחתי בבוקר, צלצל הטלפון. הצלצול הזה נשמע לי חריג מבעד לקולם של קילוחי המים כבר מהתחלה. כשהתנגבתי, הקשבתי לצד של אמא שלי בשיחה. זה היה ברור עכשיו – אמא דיברה עם המורה למתמטיקה. מיותר לציין ששתיהן, אמא שלי והמורה, הן רוסיות בגיל העמידה – מה שמסביר את האחווה שנוצרה ביניהן. יחד העבירו רשמים על טיפשותי, על הדרדרותי בלימודים, וכל שאר הצרות. בשיחה זו לאמא שלי נודע על הציון המאוד-לא –מחמיא שקיבלתי במבחן הראשון במתמטיקה, דבר שקומם אותה עד כדי כך שהחרימה את הערימה של כל חוברות הקומיקס שעשיתי, חוברות הקומיקס שהספקתי לשכפל ולשדך ולקפל, אותן חוברות הקומיקס שהייתי אמורה להשיק בחגיגיות בדיוק ביום זה.
"כל מה שיש לך בראש זה קומיקס! [קללות ברוסית] אסור, אסור, אסור! [קללות ברוסית], שלא תעזי לצייר עוד, את מבינה?! שאני לא אראה אותך מחזיקה מכחול עו עט, או את הזבל הזה," [מצביעה על ערימת חוברות הקומיקס שלי] "עד שתסיימי ללמוד!" [חוטפת את הערימה המקופלת, לוקחת אותה, והולכת].
למזלי, החבאתי מבעוד מועד כמה חוברות לא משודכות בסורק. את מרבית החוברות, אלה שקיפלתי, אמא שלי לקחה והחביאה עמוק. עד היום אינני יודעת איפה הן. ככה ההשקה של חוברות הקומיקס שלי הייתה מוגבלת להפליא, והיום הן נדירות כמו שיער בלונדיני על בטן של גרוזיניות.
אתם חושבים שההיסטריה נגמרת כאן? טעות! כשיצאתי מהבית, אמא שלי יצאה גם היא והלכה אחריי לתחנת האוטובוס, למרות שהיום יום שישי ואין לה עבודה לנסוע אליה. כשעליתי על האוטובוס, היא עלתה אחריי. כשהתיישבתי, היא התיישבה לידי. כשירדתי מהאוטובוס, ירדה גם היא.
"מה את עושה!?" נחרדתי.
"מה את רוצה שאני אעשה?" היא התחכמה.
"אני רוצה שתפסיקי לעקוב אחריי!"
"אני לא עוקבת אחרייך" היא אמרה בעודה הולכת לצדי, חוצה את הכביש בדרך לבית הספר. היינו מוקפות בעשרות פוסטמות קטנות שיצרו שיירה בדרך לבית הספר, וזה נראה לה כמו עיתוי מושלם להגיד "אל תגררי את הרגליים, תרימי אותן כשאת הולכת!" אבל לא נורא, זה לא היה כזה משפיל, כי היא אמרה את זה ברוסית. אף אחד בטח לא הבין [חה].
היא נכנסה אחריי לבית הספר. לשומרים האתיופים היא אמרה "אני אמא שלה!" הצביעה עליי אל מול כל העיניים הצופיות, המשתאות למראה הרוסיה הלבושה בנעליים כתומות זוהרת, מכנסיים בצבע אדום, וחולצה אדומה מגוחכת.
היא הלכה אחריי אל חצר בית הספר ההומה אדם, נעמדה לידי וצווחה: "לכי עם גב ישר, [קללות ברוסית]!"
"בבקשה, בבקשה בבקשה בבקשה לכי מפה!" תעזבי אותי!" סיננתי מבין שיניי. תחינתי נתקלה בהתעלמות.
"[קללות ברוסית] את דורכת על המכנסיים, הן ארוכות מדי." אמרה והתכופפה מטה כדי לקפל את המכנסיים שלי.
"מה את רוצה? מה?!" שאלתי על סף דמעות.
"איפה פה אפשר למצוא את המורה למתמטיקה?"
הצבעתי לכיוון כלשהו, והשתמשתי בפרק הזמן שראשה היה מופנה לשם כדי לברוח בלי להסתכל אחורה.

פינת האנתרופולוגיה: זקנים רוסים

שום אורגניזמים לא יכולים להיות מטרידים יותר מזקנים רוסים, זאת למדתי על עורי הלבנבן במשך שנות חיים ארוכות.
היה זה יום קיצי וחמים, שהיה יכול להיות נורא נחמד, אילולא החליטה אמה הרוסיה של אחת החברות שלי לערוך "מסיבה". במילים אחרות: אמא של חברה שלי, רוסיה בגיל העמידה, הזמינה לארוחת בוקר את כל הזקנים הרוסים שהיא מכירה, את אמא שלי, ואותי. היש יותר רוסי מזה? חוששתני שלא.
ובכן. התעוררתי ביום זה הרבה יותר מוקדם מהנדרש לפי חוקי אתיקה בסיסיים. יחד עם אמי נסעתי באוטובוס לבית המרוחק והרוסי אליו הוזמנו, ושם פגשנו את חבורת הזקנים הרוסים המדוברת. ביניהם אפשר היה למצוא את הסבא והסבתא של חברה שלי, את בני הדודים של הסבא והסבתא, את הזקנה שהייתה מורה של אמא שלי בתיכון בברית המועצות, ושאר זקנים שההיכרות איתם החלה ברוסיה והמשיכה אחרי העליה.
הארוחה הייתה הארוחה המעיקה ביותר שאפשר לאכול, או לא לאכול. ועדיף לא לאכול. כי הכיבוד הרוסי כלל במקרה הטוב – פרוסות פסטרמה יתומות שלא ברור איך צריך לאכול אותן, או במקרה הפחות טוב – סנדוויצ'ים שמרוחה עליהם חמאה ומעליה ממרח כבד קצוץ תוצרת בית עם שום. המון שום. בכל מקום שום. היה שם אפילו סופר דרינק מוגז בטעם שום.
ניסיתי להמנע מלאכול. אבל כשהזקנים הרוסים ראו שאני לא אוכלת, מיד התרעמו ברוסית: "מה זה, למה לא אוכלת? תאכל', תאכל', ת'רא' א'זה רזה את, תאכל', זה בר'א, זה טע'ם!" – מה שהיה כמו לשמוע את אמא שלי כפול שתיים עשרה. ברגע שאכלתי משהו כדי לרצות אותם, תמיד נמצא מי שיעיר לי ברוסית: "את לא מחז'קה נכון את המזלג!" או "לא שמ'ם את המרפק'ם על השולחן!"
השיחות ביניהם נסבו על מגוון נושאים. הם העלו זכרונות על מכרים זקנים משותפים, ואיך הם מתו. הם חלקו דעות על האכלת יונים כשיושבים על ספסל מול המתנ"ס. הם דנו בלוח השידורים של רדיו רק"ע. הם מנו זה בפני זה אילו ניתוחים הם עברו לאחרונה. הם התלוננו על הנוער בישראל, ועל המנטאליות בישראל, ועל הקפיטליזם בישראל, ועל ישראל בכלל.
ניסיתי להיות מנומסת ככל יכולתי, וזה היה בלתי נסבל. חייכתי, ביקשתי סליחה, וקמתי מהשולחן כל עוד נפשי בי, לוקחת איתי את חברתי, ובורחת משם הכי רחוק שאוטובוס של אגד יכול להגיע.

השיחה עם המחנכת השחורה הייתה מבזה, אך משעשעת. יצאתי ממנה עם תור שצריך לקבוע אצל משה, היועצת החדש של השכבה.
"למה את צריכה ללכת ליועץ הזה?! מה את צריכה את זה?!" נבהלה אמא.
"נו, יש לו שם מצחיק, צריך לראות אותו." הסברתי.
מהרגע שיצאנו מהכיתה הארורה ההיא ועד עכשיו, אמא שלי לא מפסיקה מלצעוק בפאניקה וברוסית:
שלא תעזי ללכת ל'משה'! שלא תתקרבי אפילו לחדר שלו, את שומעת?! את יודעת מה יעשו לך ברגע שתגידי משהו על זה שאת לא מצליחה להתרכז?! הוא יקח אותך, ויקשור אותך, ויביא אותך לבית חולים למשוגעים, ושמה יתנו לך כדורים, וזריקות של חומרים פסיכוטיים שימחקו לך את הנפש! את לא תהיי יותר בן אדם, את תהיי כלום! את תהיי מת!
"מה זה בכלל, השטות הזאת עם 'משה'? מאיפה קיבלת את הרעיון הזה, ללכת לאיזה 'משה'? מה את צריכה 'משה'? זה בטח המחנכת הכניסה לך את הרעיון לראש, אבל את, שלא תעזי לשמוע את הזבל שיש לה להגיד! היא רוצה שתיכנעי! היא רוצה שתמרדי! היא האויב הראשון שלך!
…השחורה הזאת!"
הידהדה צעקתה של אמא בחלל החדר.

יום אחד ראיתי ששדה המוקשים בחדר המדרגות עבר שדרוג. בין הקומה השלישית לרביעית, בין ערימות החרא, הוצבו בקבוקי פלסטיק של משקאות קלים ממולאים במים. הפעם ידעתי מי אחראי לזה. אמא שלי! כבר מזמן היה לה הרגל להציב בקבוקי מים ליד הדלת של הדירה.
"אמא, למה בכלל את שמה בקבוקי מים ליד הדלת?!" שאלתי אותה לפני חודשים רבים כשהיא התרגזה שרציתי להשקות קקטוס עם המים האלה.
"אל תגעי! הבקבוקים האלה זה כדי שחתולים לא יעשו פיפי ליד הדלת!"
"?!"
"חתולים מתקרבים לקיר פה, הם רוצים לעשות פיפי, ואז מרימים רגל, ואז הרגל פוגעת בבקבוק, הבקבוק נופל על החתול, החתול נבהל ובורח ולא עושה פיפי!"

הייתי יכולה להתלונן על אמא שלי בפרט, אבל אני יודעת שזו בעיה אוניברסלית – אמהות שחושבות שהילד שלהן הוא ילד בועה חסר מערכת חיסון. אני יכולה להשתמש באמא שלי כדי להדגים את זה.
היום יצאתי עם אמי לטיול שופינג אחרי בית הספר. אמא הצטיידה בכרטיס אשראי ואני הצטיידתי בהרבה הרבה סבלנות, כי בלי זה אי אפשר. מעבר לתודות שעליי להרעיף על אמי שהיא מוכנה לקנות לי בגדים ושאר חפצים, אני צריכה לעבור עינויים של משפטים שחוזרים על עצמם בסגנון "זה קטן עלייך! קחי יותר גדול! יותר גדול! יותר גדול!!!" בכלל, התנגשות ההעדפות בטיולי קניות כאלה עלולה להוביל להתפרצויות עצבים בלתי נשלטות מצד שתינו, אז יש להזהר. למזלי, הפעם טיול הקניות עבר יחסית על מי מנוחות כי למדתי לא להתעקש. רק הטרידו אותי ההערות הקטנוניות האינסופיות של האמא המדוברת.
אמא: "איפה המעיל שלך?"
אני "בשקית."
אמא: "למה בשקית?! תלבשי אותו!"
אני: "אני אלבש אותו כשיהיה לי קר."
ואחרי זה, כשהיא הסתכלה עליי בזמן שמדדתי חולצה עם חורים בכתפיים: "את בטוחה שאת רוצה לקנות את זה? יהיה לך קר בכתפיים!"
קור הוא לא הבעיה היחידה שמטרידה את אמא שלי. היא גם דואגת לדברים אחרים.
"תשימי לב טוב טוב שלא יצאים חוטים מהצווארון! אם יוצאים חוטים, צריך לקשור אותם שהצווארון לא יתלש!",
"לפני שתלבשי את הבגדים החדשים צריך לכבס אותם. אל תמדדי על גוף חשוף!",
"הנעליים האלה שאת לובשת – לא חם לך מדי ברגליים איתן? כי זה לא טוב שהרגליים מזיעות!"

"למה את רוצה דווקא אולסטאר?! זה עשוי מגומי! גומי לא נותן לעור לנשום!"
אני: "הנעליים מבד."
אמא: "אבל הסוליה עשויה מגומי!"
"מה זה?! התחתונים האלה זה סינטתיקה! אסור ללבוש בד סינטתי על הגוף! זה לא נותן לאויר לעבור! זה יכול לעשות פריחה!"
סיבוב הקניות הסתיים עם שלל חפצים חדשים ומרשימים. כשנסענו באוטובוס הביתה, חזרה בעיית הקור לתמונה. לשם הפרוטוקול, הייתי לבושה בשתי שכבות של חולצות טריקו ארוכות.
אמא: "לא קר לך?"
אני: "לא."
אמא [מוציאה את הסוודר החדש מהשקית, בודקת אם לא יוצאים חוטים מהצווארון]: "אולי תלבשי את הסוודר עכשיו מעל הבגדים?"
אני: "לא, אני לא אלבש אותו, לא קר לי."
אמא: "נו… קר! אולי בכל זאת?"
אני: "לא. לא קר לי."
אמא [אחרי כמה דקות]: "מסריח פה באוטובוס… הייתי אומרת לך לפתוח חלון, אבל תצטנני."
אני: "אני לא אצטנן."
אמא: "טוב, תפתחי חלון."
פתחתי את חלון האוטובוס. אחרי דקה אמא שמה לב לתופעה חדשנית.
אמא: "יש רוח!"
אני: "זה בסדר, לא מפריע."
אמא: "אבל רוח! קר!"
אני: "לא קר לי."
אמא: "תסגרי את החלון, את תצטנני!"
אני: "לא, אני לא אצטנן."
אמא: "טוב, אז תשאירי אותו פתוח."
ואז ירדנו מהאוטובוס. בדרך מהתחנה הביתה המשיכה אמי לנדנד. "בבקשה, תלבשי מעיל."
אני: "לא, לא קר לי."
אמא: "אבל קר לי! קר לי להסתכל עלייך!"

מי שלמד אי פעם כימיה, יודע שאם מערכת בשיווי משקל מופרעת ושיווי המשקל מופר, המערכת תעשה כל שביכלתה להשיב את מצב שיווי המשקל לקדמותו. בהרבה מישורים אמא שלי היא אחד היצורים הקמצנים בתבל, והעובדה שאני מדברת בטלפון, ויותר גרוע – בפלאפון, מהווה הפרעה קשה לשיווי המשקל הקמצני שלה. יש לה בראש מונה שלפי זמן השיחה שלי מעריך את המחיר, ויחידות המדידה בו הן "יקר." יקר!" "יקר!!!" "יקר מאוד!!!" "יקר מדי!!!" ולבסוף – "תקלה! להשמיד! אההה!"
אמא תעשה הכל כדי להשיב את המצב לשיווי משקל, כלומר, מצב שבו אני לא מדברת בטלפון. היא צועקת עליי להפסיק לדבר במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב מנתקת אל הטלפון מהשקע שבקיר או חוטפת את השפופרת מידי וצועקת על מי שמצדו השני של הקו שאני לא יכולה לדבר יותר כי זה יקר, ואז מתנקת. אני לא מגזימה, היא באמת עושה את זה.
את הפלאפון שהיה לי, איבדתי. עשיתי את זה בכוונה, למען האמת. ולא טרחתי לחפש אותו. קיויתי להפטר ממנו ומכל מה שקשור בו – החובה להיות בקשר עם אמאשלי, ועם אנשים אחרים, ובכלל. הצרה האמיתית עם הפלאפון שלי הייתה שוב, הקמצנות של אמא שלי. היא פשוט לא הייתה מוכנה להטעין אותו בבית. בשום פנים ואופן: "מה זה?! שלא תע'ז' להטע'ן אותו בב'ת! שלא תע'ז'!!! את 'ודעת כמה חשמל זה? את 'ודעת כמה זה 'קר?! שלא תע'ז'! אנ' א'קח את זה לעבודה ואטע'ן לך פלאפון שמה!"
וכך פעמיים בשבוע הייתי נאלצת למסור את הפלאפון לאמא שלי, שתטעין אותו בעבודה. היא לא הייתה מוחכמת מספיק כדי לדעת איך לכבות אותו, אבל איך לענות לו – הספקתי ללמד אותה, לצערי.
לכן לא פעם ולא פעמיים הגיעו מחבריי עדויות מכאיבות למקרה שחזר על עצמו שוב ושוב. כשהם התקשרו אליי, אמא הייתה עונה להם בצווחות "הלו?! הלו?! הלו?! הלו?! הלו?! הלו?! הלו?!" ואז מנתקת.
אמא כל כך התלהבה מקיום הפלאפון, ששבוע אחרי שאיבדתי את המכשיר הקודם והשבור, היא קנתה לי פלאפון חדש מאותו דגם בדיוק כמו הקודם, בגלל שהיה במבצע. היא גם קנתה פלאפון לעצמה, כי היה במבצע. כי אמא שלי היא מהאנשים האלה שקונים דברים בגלל שהם במבצע. וביום שישי נסעתי ביחד עם אמא שלי לסנטר בשביל לקנות משקפי שמש שהיו במבצע. לפתע הפלאפון החדש שלי צלצל, והיה נורא נחמד לשמוע מהצד השני של הקו את עודד-עורב. הוא הספיק לספר לי "נחשי איפה אני עכשיו? [איפה?] אני הולך על הרציף עם סיגר בדרך הביתה, המפקד הודיע שסגרו את הספינה שלנו, ומהיום אני אהיה ג'ובניק!" ואז אמא התחילה לסמן אליי בידיים "יקר! יקר! תפסיקי לדבר!". ואז היא התחילה לצעוק "יקר!!! יקר!!! תפסיקי לדבר!!!".
פתאום הרגשתי חבטה עזה בכתפי, נדחפתי ימינה, וכמעט הפלתי במשקל גופי נגן רחוב עם חצוצרה.
"מה?! מה קורה פה?!" הסתכלתי סביבי.
"זה שת'דע' למה צר'ך ל'שמוע ולהקש'ב! ה'נה, זה מוז'קה! עכש'ו תפס'ק' לדבר בפלאפון! זה 'קר!"
כמובן שנגן הרחוב לא ראה ולו שקל מאמאשלי. נגן רחוב זה יקר!

"מה זה בש'ער שלו?"
שאלה אותי אמא אחרי שראתה את הבולבול שלי. כלומר, את הבנאדם שמחובר לבולבול שלי.
"זה ראסטות" הסברתי לה.
"ראס… שטו?!"
"ראסטות!"
"ראסטות?! מה זה, מחלה?!" שאלה היא בבהלה.

הרגע קרה לי דבר ממש, אבל ממש ממש מפחיד.
אמא ניגשה אליי ושאלה לפתע ברוסית: "את יכולה להביא לי פר'זרבט'ב?"
"מה?! לא!" עניתי לה בבהלה לנוכח השאלה התמוהה עד-אלימות שלה – לקחת ממני אמצעי מניעה.
"יש לך פר'ז'רבטיב? אני צריכה שתלווי לי."
"לא! אין! חדל!" זעקתי.
"מה, אין לך פר'זרבט'ב?" שאלה.
"לא!"
אהה, הזוועה!

ביום מן הימים הגיע בולבול לבקר אותי. אמא הייתה בבית. כיאה לרוסיה, יש לה נימוסי אירוח משובחים.
אמא [במ'בטא רוס']: רוצ'ם לאכול משהו?
אני: לא, לא רעבים.
אמא: מה זה לא רעב'ם? 'ש לך אורח! ואול' הוא רעב?
בולבול: לא לא, אני לא רעב, תודה.
אמא: נו, משהו קטן. לא הרבה אוכל, רק קצת. אל תתב"ש!
בולבול: לא, תודה, אני באמת לא רעב.
אמא: אתם בטוח'ם? אול' רוצ'ם ל'שתות?
אני: לא.
אמא: אול' רוצ'ים פ'רות? אנ' הבאת' פ'רות טר"ם וטע'מ'ם! זה כ'דאי!
אני: לא.
אמא: ואול' תאכלו… גב'נה?
אני: מה לעזא…?!
אמא: גב'נה! אני קנ'ת' זה גב'נה צהובה בסופר, זה טע'ם, זה טר'!
אני: לא, לא, אנחנו לא רוצים גבינה, מי מביא גבינה לאורחים?!
אמא: ואם הוא אוהב גב'נה? ואם הוא רוצה גב'נה?
בולבול: לא, תודה, אני לא רוצה.
אמא: נו, תטעמו! זה גב'נה טע'מה!
אני: לא! [סוגרת את הדלת]
למשך דקות ספורות הייתה לנו הפוגה מההורה הדואג והפסיכי שלי. אבל כששמעתי את דלת המקרר נפתחת ונסגרת, התחלתי לדאוג.
תוך שניות חזרה אמי להתדפק על הדלת. "הבאת' כ'בוד!"
"אבל אמרתי לך שאנחנו לא רוצים!" צעקתי אליה מבעד לדלת.
"נו, מה א'כפת לך? ת'קח'!"
פתחתי את הדלת.
מולי אמא עמדה, בידה המושטת אריזת פלסטיק של גבינה צהובה מהסופר.
"הבאת' גב'נה! זה משהו!"

במזל טוב נולד בן חדש לידידי משפחה קרובים.
אמי הרוסיה קיפצצה באושר. "א'זה 'ופ', א'זה 'ופ', ת'נוק נולד! מענ"ן א'ך הם הולכ'ם ל'קרוא לו! אול' 'קראו לו אברהם? או אול' לא 'קראו לו אברהם?" הרהרה לעצמה. מאחד המדפים הוציאה ספר שמות ברוסית. "אנ' 'ודעת! צר'ך ש'קראו לו נָאוּם! כן, נאום! זה שם 'פה מאוד, נאום."
"לכל הרוחות!" התרגזתי. "לילד שנולד עכשיו את מציעה לקרוא בשם של זקן רוסי?"
"זה לא שם רוס' בכלל! זה שם 'הוד'! וזה שה'כרת נאום אחד שה'ה זקן, לא אומר שזה שם של זקנ'ם."
נזכרתי בנאום זכרונו לברכה. זה היה מכר זקן ורוסי מאוד של אמא שלי, עד שהוא מת בשיבה טובה לפני כמה שנים. שמו היה למעשה נאום נאומביץ', כלומר, גם השם הפרטי של אבא שלו היה נאום.
"בטח שזה שם רוסי! את מצאת אותו אפילו בספר שמות רוסי! על מי את חושבת שאת עובדת?"
"לא לא! זה שם 'הוד'! כתוב כאן פ'רוש אפ'לו [ברוסית], נאום זה מ' שמרג'ע!"
"את מתכוונת לנחום, מי שמנחם?"
"נו כן, נאום, נחום."
"את באמת מתכוונת שהם יקראו לתינוק נחום?!"
"שם 'פה, למה לא?" אמא שלי אמרה בעיוורון מוחלט.
"איזה מזל שלא נולדו לך עוד ילדים חוץ ממני ושלא הייתה לך הזדמנות להתעלל בהם עם השמות הרוסיים המגעילים שלך!" מי שמכיר את הסיפור מאחורי השם שלי, יודע שהכינוי "זרובבלה" נדבק אליי בילדותי רק כדי לחפות על השם האמיתי שלי, שגרוע בהרבה מזרובבלה.
"דווקא חבל שלא נולדו ל' עוד 'לד'ם…" אמרה אמא בטון חולמני. "רצ'ת' ש'ה'ה ל' גם בן."
"ואיך היית קוראת לו?"
"ה"ת' קוראת לו גוֹשָה."

חודשים שאני יוצאת עם אותו הגבר, ואמא אפילו לא חושדת בקיומו. אני נמנעת מלספר לה. וכי למה?
שנה אחורה.
היה לי חבר, שאמא דווקא כן הייתה מודעת לקיומו. זה שהיא הייתה מודעת, לא אומר שהיא הבינה את המשמעות של זה.
"תג'ד' לי", היא הייתה שואלת, "סלבה לא נעלב שאת כל הזמן הולכת ל'פגוש את החבר ההוא שלך?"
"לא, למה הוא צריך להעלב?"
"את הר' נערה של סלבה, הוא בטח מקנא!"
כשהייתי הולכת לישון אצלו, אמא הייתה מזדעזעת כל פעם מחדש. "אל ת'לכ'!" הייתה צועקת ומנסה להדוף אותי בגופה, שאשאר בבית.
"אסון! אסון! א'ם 'דעו שאת ככה הולכת ל'שון כמו פרסט'טוטקה בבתים של אנשים זר'ם, או' ואבו', א'זה שם 'צא לנו בע'ר!"
בשלב זה, הייתי מנסה להסביר לה בסבלנות שהיא מדברת שטויות.
"וסלבה, סלבה יודע מזה? סלבה יודע שאת ככה הולכת לבלות ל'לה בבת'ם של אנש'ם אחר'ם?"
"בטח שהוא יודע, הוא יודע שיש לי חבר, וזה אחד הדברים שעושים עם חבר, ישנים אצלו בבית!"
"בוז'ה מוי!" נחרדה הרוסיה "את חושבת שעכש'ו הוא 'ה'ה מוכן לה'תחתן א'תך?! לא! אף אחד לא 'ה'ה מוכן לה'תחתן א'תך, אף אחד!"

התכונה הכי חשובה בבן אדם לפי אמא שלי – זה העיסוק של ההורים שלו. מאז שהייתי בגן, ובישרתי לה על חברים חדשים שיש לי, היא הייתה שואלת: "במה ההור'ם שלו עובד'ם?"
"במה הור'ם של חבר זה שלך עובד'ם?" היא שאלה.
סיפרתי לה שאבא שלו מייבא תרופות מחו"ל.
"מייבא תרופות?!!!" היא שאלה בפאניקה. "תרופות זה כמו סמים!"
"לא, לא, הוא מייבא תרופות. תרופות מהסוג שהופך אנשים חולים לבריאים."
"תרופות… או זונות?!" היא שאלה בחשדנות. " אנ' ב'ד'וק רא'ת' בטלו'ז'ה תוכנ'ת, ששם ס'פרו על אנש'ם שמב'א'ם בנות מ'חוץ לארץ, לוקח'ם אותך דרך מ'צר"ם, ועוש'ם אותם פה זונות ב'שראל! לא'זה ארץ הוא נוסע? את בטוחה שהוא לא נוסע לארץ מ'צר"ם? ת'בדק' זה!"
אחרי שנפרדנו, אמא נאנחה בהקלה. "א'זה מזל שסוף סוף רבתם. הוא לא מצא חן בע'נ', הוא ה'ה נרקומן!"
אולי אחותו הייתה דוחפת לו ג'וינטים מאז שהיה בן שלוש עשרה, אבל במשך כל ההיכרות שלנו הוא לא התקרב לשום סמים שאינם אלכוהול. אבל מה, מאז שהוא הופיע בחיי, במקרה הופיעה גם נרגילה בבית, באופן לא קשור לחלוטין. אמאל'ה כמעט זרקה את אותה מהחלון כי זה כלי לעישון סמים ואם המשטרה תעשה לנו ביקור בית ותמצא את הנרגילה, ישימו אותנו בכלא.
אם נקודת המבט של אמא הפכה את אותו הבחור הסימפטי לנרקומן שאבא שלו סוחר זונות, כמו מה יראה לה מדריך-הסכיזופרנים שאני יוצאת איתו? ביחוד כשאבא שלו הוא מנהל מפעל ליצור נייר טואלט?
לכן, כל פעם שאני נשארת אצל הקשיש לישון, אני מספרת לאמא כל פעם שאני הולכת לסלבה. הוא ילד כזה נחמד, מבית רוסי וטוב. היא מתה על סלבה, בעלי לעתיד. אפילו שאבא שלו חבר בשלוחת המאפיה הרוסית בישראל, נרקומן שנגמל, ובנוסף לכל – שמן. כשאני אצל סלבה, אמא רגועה.

זה הכל להיום! מספיק, לא?
מי שנהנה מהפוסט, שיצביע לשפרה באח הגדול.

16 thoughts on “אוסף פינת הפאצ'ימו

  1. הו, איזו נוסטלגיה!
    חוץ מזה, אני מביעה הזדהות. במיוחד עם הקטע של האורח המשתוקק לגבינה, והמעיל שיש ללבוש בכל מחיר. כל כך מזכיר לי את אמא.

  2. זה שאת יכולה לצחוק מזה זה ממש ראוי לציון, כי זה אולי מצחיק, אבל גם די מפחיד.
    איך הצלחת בכל זאת לצאת כזאת זרוב?

  3. *מזדהה*

    להיות מגניב ורוסי זאת כזאת מעמסה…
    צריך לעשות תוכנית הישרדות בבית רוסי עם אימאהות וכאלו…
    עם כל מיני סוגים של אימאהות… אוקראיניות, פולניות, בלרוסיות, קווקאזיות…

  4. היסטרי! הקטע עם הקונדום בכלל הרס אותי…
    האמת שהקטע שהיא תוהה למה סלבה מרשה לך להתפרפר גם היה מבדר.
    קיצר, זרוב, זה מצחיק!
    נתראה אצל מעיין.

  5. למען הפרוטוקול עומר שזה באמת בעיה אוניברסלית בתור ילוד פולנים ספק רוסיים (לחוה בלורוס) הסיפורים שלך נישמעים זהים להדהים לחיי רק ביידיש ולא ברוסית בתוספת סבתא אמא אבא ואח הומו (ישמור השם ).
    חחחחח

  6. לחיות עם פולניות זה לא קל בכלל O:
    כשאמא שלי מדברת על דיבורית כשאני באוטו ושואל את סבתא שלי אם היא קנתה בשבילה גלולות למניעת הריון. (חודשיים אחרי שהיא התגרשה מאבא שלי)

    הקטע של תאכלי ותשימי מעיל בכל שתי דקות.

    קטע של "תביאי את החבר שלך.. עד שמישהו ירצה להתחתן איתך בכלל אני אהיה ממש נחמדה אליו כי הוא מסכן… הולך לסבול אותך חה חה חה לפחות שתיהיה לו חמה חמודה" ~___~"
    ואז שואלת את דעתו של אח שלי אל אח שלי- "כןןןן כןןן מי ירצה להתחתן איתה בכלל…. ילדה מגעילההה נצטרך לקשור אותו שלא יברח"

  7. הכתיבה שלך גאונית.
    אני מזדהה לחלוטין, אמא רוסיה זה הרה יותר גרוע מכל אמא שיש בעולם

  8. מה קרה לכל מה שכתבת בבלוג שלך בישראא?? לאן כל זה נעלם? מה עם "ביומולדת שלי החטיפים היו שזיפים" וכל אלה לאן זה נעלם!?

Comments are closed.