הא-לא-ווין

כבר בגיל 17 זרוב הפיקה מסיבות והזמינה אליהן מלא אנשים משונים מהאינטרנט!

הפוסט האחרון שכתב אורן הזכיר לי מסיבה אחת ישנה וטובה שהרמתי, לכבוד חג ההא-לא-ווין, שלא מתקיים היום. הנה טקסט שפורסם לראשונה ב-22/3/2004

מערכת הפעלה

לתפוס טרמפים אינו עסק של מה בכך. זו מלאכה קשה שדורשת את מלוא הכישורים האינטלקטואליים של אדם, ושנים של נסיון בתכנון אסטרטגי. אבל במקום שבו ניסיתי לתפוס טרמפ – שום דבר מאלה לא היה יכול לעזור. זה לא היה רחוק מביתם המפואר של המקרר ושל ידידי המטאליסט הצפוני. כלומר, השכונה שבה ניסיתי לתפוס טרמפ הייתה כל כך טחונה, שרוב תושביה ודאי לא מכירים את המושג "טרמפ". אלה שכן מכירים, ניסו לעבור לנתיב הרחוק ביותר מאגודלי המונף כשהם ממלמלים לעצמם בזעף "חתיכת קבצנית עלובה! שתשיג לעצמה מכונית! עד כמה קשה זה יכול להיות?!"
למזלי, מכונית אחת בלמה. "ביפ!" היא אמרה לי, ומנורותיה היבהבו. רצתי לי במהרה אל המכונית שעצרה מטרים ספורים ממני, סוחבת אחריי מסגרת חלון עם תריסים. ברגע שראה אותי נהג המכונית, גבותיו הורמו בפליאה. התכוננתי לפתוח את הדלת, אך הוא נופף בידו האחת מצד לצד, בידו השניה סובב את ההגה בפראות, ובשתי רגליו גם יחד השתמש כדי ללחוץ על הגז ולברוח מפניי.
טוב, הפעם נכנעתי והתחלתי ללכת לכיוון הכללי של ביתם של המקרר והמטאליסט הצפוני. עקרונית, זה לא היה אמור להיות רחוק כל כך. מעשית, תריסים זה דבר כבד ולא נוח לסחיבה. אפילו לא קצת.
בחצי הדרך עצרה לידי מכונית, והפעם הנהג היה סימפטי יותר. הוא גם היה שחור, אך ידידותי. ודאי הגיע מרחוק. העמסתי את התריסים על המושב האחורי, נכנסתי למכונית בעצמי, והוא אפילו לא גילה סימני התנגדות. מדהים. כדי שלא יבהל, הסברתי לו: "הו, זאת התחפושת שלי, אתה מבין. אני פשוט הולכת עכשיו למסיבת תחפושות."
"פיספסת קצת, פורים היה לפני שבועיים."
"לא לא, לא פיספסתי. זה לא פורים, זה מסיבה לכבוד ההא-לא-ווין."
"?"
"כלומר, לכבוד העובדה שעכשיו לא האלווין. זאת סיבה טובה למסיבה, האינך חושב כך?"
הוא חייך. "אהבתי… אהבתי. זה כמו בעליסה וארץ הפלאות, יום-לא-הולדת."
"כן, אפשר לעשות אנלוגיה כזו."
"אז רגע… מה זאת התחפושת בכלל? למה את צריכה חלון?"
הסברתי לו: "התחפושת שלי היא מערכת הפעלה! נו, מערכת הפעלה של מחשב!"
"וואלה, אהבתי!" התלהב האיש. ואז הגעתי למחוז חפצי. זו הייתה נסיעה קצרה. הודיתי לו מקרב לבי, ואיחלתי לו שיהיו לו חיים נפלאים.

סטטיסטיקה

בלילה זה, הבית של המטאליסט הצפוני שימש כמוקד משיכה לעשרות פריקים ושאר אנשים מגניבים מכל רחבי הארץ. חשבתי שיהיה זה אירוע צנוע, אך האורחים המשיכו להגיע ולהגיע. בתופסת שארית הפליטה של מסיבת הפארק שהתקיימה באותו הלילה, נכחו בשלבים שונים של המסיבה סך הכל (בערך)23 בנים + ארבעה הומואים ו-21 בנות שלפחות חצי מהן משוכנעות שהן דו-מיניות. הגיל הממוצע של הבנים היה גדול בארבע שנים מהגיל הממוצע של הבנות (כשליאו הגיע, ההפרש עלה לשש).

הצלחה!

היה מספיק אלכוהול כדי שאנשים יהיה שמחים, אבל לא מספיק אלכוהול כדי שהם יקיאו על השטיחים המנומרים.
הייתה הנרגילה המוצלחת ביותר שאני מכירה – דינה, הנרגילה של עודד עורב. "קראתי לה על שם החברה הראשונה שלי" הוא סיפר, "כי כולם עברו לה על הצינורות".
הייתה שם כמות מספקת של בודדים ראויים לציון שהגיעו למסיבה כשהם רווקים, ויצאו עם זין אחד או פות אחד יותר משהיה להם קודם, אם אתם מבינים למה הכוונה. סלבה ואני המשכנו בגאווה את מסורת העברת הריר בעקיפין שלנו. מסורת זו מתבססת על כך שאמנם אנו ידידים אפלטוניים לחלוטין ושומרים על מרחק פיזי של כמה עשרות סנטימטרים לפחות, אבל אין זה מונע מאיתנו לעשות את אותה הנקבה באותו הערב. לא הייתה לזה כל חשיבות עבורי, פרט לעובדה שמילאתי את משבצת מספר שבע עשרה שלי [משבצת זו ניסיתי למלא לפני שבועות ספורים במישהו אחר, אבל הוא היה אומו מכדי לשתף פעולה, וויתרתי על הרעיון. במקומי הוא עשה באותה מסיבה רוסיה אחת מגניבה שנוטה להגיב פה רבות. ליתר דיוק, היא זאת שעשתה אותו, אבל הסוגריים האלה סתם מסורבלים. לעזאזל]. כמה לסבי מצדי, חה! אבל כפי שאמרתי, זה מועט חשיבות. אינטראקציה-דמויית-לסבית אחרת שכן הייתה לה חשיבות עבורי, הייתה ההסתגרות שלי עם לוסי בתא סודי של המעלית. זה… זה היה נפלא. היא עשתה אותי, ואני עשיתי אותה, אבל אפלטונית! הו כן, תקענו אצבע בפות הרוחני אחת של השניה, ניענענו את המלבוע זו לזו, ודיברנו כמו ששכחתי שאני יודעת לדבר.
היה כל מה שצריך למסיבה בימים מודרניים ומסואבים אלה – אלכוהול, נרגילה, ואנשים טובים שאפשר להזדיין איתם, פיזית או אינטלקטואלית. כמובן שגם אפקט הבית של המטאליסט הצפוני הוסיף את שלו למסיבה. כל מי שנכנס הטיל את הלסת שלו על הרצפה כשראה את מה שסביבו: מאות פנתרים בכל גודל, בכל מקום. הכירו: אוסף הפנתרים המפורסם של האמא של המטאליסט הצפוני. זה מה שקורה כשיש לך יותר מדי הרבה כסף, ואובססיה. איזה מזל שאין לי יותר מדי הרבה כסף, כי אובססיות לא חסרות לי.

שישו ושמחו!

ביצוע רב-משתתפים של הלהיט "פות החתול", בדיחות שואה ובדיחות כושים, שירה בציבור וריקודים היפראקטיביים לרקע צלילי כל הדיסק של הבילויים, אנשים מגניבים בשלל תחפושות כמו לובסטר, כושי עם שריון בעל אופי שכפ"צי, מלכת הברגים [אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה תחפושת], פות החתול [כמה מפתיע ומגניב], ו… זהו בערך. בימינו אנשים לא טורחים לנצל הזדמנות להתחפש כשיש להם אחת כזאת! חבל, הפסד שלהם.
אסכם ואומר: ההאלאווין יזכר במוחי לעד בתור אחת המסיבות המגניבות ביותר שנכחתי בהן.

2 Comments

  • Purple Mushroom

    16:20 31 באוקטובר 2009

    ואו. חשיפה אמיתית. אהבתי את הסגנון
    :)

  • מריה

    0:26 5 בנובמבר 2009

    באותה מסיבת פארק ממנה נפלטו אנשים למטאליסט הצפוני איבדתי את הקול שלי לגמרי (בגלל השתכרות מוקדמת באותו אחה"צ ביומולדת של חברה).
    עד עכשיו לא ידעתי שאז היה הלווין.

    אבל מגניב, שמחה שכן היה שווה בשביל אנשים שהיו שם

עכשיו תורך להגיב
או הכנס