העטיפה הוורודה של אליזרין

היא נוצצת, אבל שווה לפתוח אותה בשביל המתנות שבפנים

מי שראה אותי מבין כמה חשוב לי לתחזק את העטיפה שלי. מהפדחת עד לקצות ציפורני הרגליים: הכל צריך להיות ורוד ובוהק. במקור אני מעצבת, והתוכן שהכי מעניין אותי לעצב הוא לא שער של עיתון ולא אתר של בנק, כי אם את הדמות שלי. זה תחביב שלי, תחביב נחמד. משחק בבובות, כשהבובה המגודלת היא אני, ויש לה מעט מאוד גבולות.

למרבה הצער, הגעתי למצב בו הפכתי את העטיפה שלי לכל כך בוהקת, שרבים מסתנוורים ומפספסים את מה שעטוף בתוכה. לא מאשימה אף טוקבקיסט שטועה לחשוב שהעיסוק במראה חיצוני מנטרל כל תוכן או עשייה שיש בי.
גם לי זה קורה, ציפוי משטה בשיקול הדעת שלי. נקודת מוצא של כל אדם שניגש אליי, עוד לפני שיפתח את פיו, מושפעת ממראהו, מהבגדים שהוא לובש, אפילו מהיציבה שלו. אבל לא רושם ראשוני שלילי הוא הבעייתי. דווקא כמה מהאכזבות האנושיות הגדולות שנקלתי בהן, הגיעו בדמות אריזות יפהפיות, מרשימות וייחודיות. ואחרי שפתחתי אותן, גיליתי שהתוכן בפנים רקוב, או בכלל לא קיים.

אז רגע, אם אני מבינה שהציפוי שלי בעייתי, למה שלא אקשיב לדברי אמי, אצבע את שיערי בצבע החיטה, ואלבש איזה משהו צנוע לשם שינוי? אני אגיד לכם למה. ראשית, כי אני נהנית מהמראה החריג שלי. שנית, כי המראה הזה גורם לכם להיתפס עליי, להסתקרן, וגם אם באיבה מסוימת – לתהות על קנקני. שלישית, כי עכשיו, כשאתם כבר מסתכלים עליי ובטוחים שאני ברבי מפגרת, אני אביא לכם אותה בהפוכה, שלא תבינו מאיפה נפלתי עליכם.

מצד אחד מה שאני מנסה להגיד, זה – אל תשפטו ספר לפי הכריכה שלו. מצד שני, אני עושה הכל, הכל, כדי שהכריכה של הספר שלי תגרום לכם להרים אותו מהמדף ולהתחיל לקרוא.

alizarin-lights

צילום: תם אשחר

למה אני נחשפת, ואיך אני לא מפחדת להיחשף

אני אוהבת להיחשף. אני אוהבת להצחיק, לרגש ולעורר מחשבה. אני אוהבת שמגיבים לי, ואני אוהבת שאוהבים אותי. איני מפחדת ואיני מתביישת להיחשף כי אין לי שום דבר להתבייש בו. כי אני שלמה לחלוטין עם אורח חיי. גם עם העוצמה, החיוביות, ההצלחה, והחמלה. גם עם הפתאטיות, המבוכה, ההפקרות והבורות. שמחה להראות אותם לראווה, כדי שתלמדו מהטעויות שאני עושה וכדי שתקבלו השראה ממני, מחבריי, ומהדרך בה אני חיה. לא אומרת לכם "תחיו כמוני", אלא רק שאתם יכולים לבחור איך לחיות.

המתנות שארוזות בעטיפה הוורודה שלי

אני רוצה לתת לכם צחוק, בכי, חדוות יצירה, לגלוג, אהדה, ופרופורציות להביט מהן אל החיים שלכם. אני רוצה לתת אותן גם פה, בזרוב.קום, וגם בטלוויזיה, ב"מחוברות". אין לי בעיה עם זה שאתם מצביעים על החסרונות שלי וצוחקים. אני הרי פורשת אותם לראווה מולכם. אבל גם תכונות חיוביות אני פורשת, ומאחלת לכם שתוכלו להיעזר במשהו מהן.

פתיחות

לא, לא הפתיחות המינית שמנסים לשווק אותי בעזרתה. שתלך להזדיין הפתיחות המינית הכל כך פופולרית הזו. העוצמה האמיתית היא בפתיחות מחשבתית. יכולת הקשבה, תקראו לזה. יכולת קליטה של רעיונות חדשים, של דעות שפסלתם, של אנשים, של רגשות. בשנים האחרונות נהייתי פחות צינית, פחות ספקנית, ואני עושה מאמצים לא לפסול על הסף שום דבר. אני חיה בשביל אינטראקציה אנושית, בשביל לספוג מידע וחוויות. ועם הזמן, מגלה שהעולם יותר מהנה, ושאני יותר מהנה עבור העולם כשאני מקבלת אותו כפי שהוא.
אני מניחה שהרבה ממה שתראו ב"מחוברות", והרבה ממה שעובר עליי בכלל, הוא המאבק בין הנערה הספקנית, הכועסת, החשדנית שהייתי, לבין האדם הפתוח והמקבל שאני מתאמצת להפוך להיות.

חריצות

זרובבלה עוברת יופי בתור סינדרלה. התחלתי מכלום. מאפס. מילדת כאפות עניה מהמרתפים של ארמונות צפון תל אביב הגעתי עד הלום. סטודנטית יחסית טובה על אף היותי הצעירה ביותר, תמיד עובדת לפחות בעבודה אחת, מנהלת ומייצרת תכנים לאתר האינטרנט הוורוד והנפלא בו אתם גולשים עכשיו, מצלמת את עצמי לתוכנית טלוויזיה קוצרת-שבחים, כל זאת בלי לפספס את האירועים השווים שגוש דן מציע לי.
איך אני עושה את זה? איני נערת פלא. חצי מהאנשים שאני מכירה יותר אינטיליגנטים ומוכשרים ממני. ההישגים שלי הם תולדה של דבקות במטרה, של אמונה בעצמי, ויותר מכל: של 18 שעות על הרגליים (בלי הפסקות בסופי שבוע), וההרגל לעשות לפחות שני דברים בבת אחת בכל זמן נתון.

תקווה

הסיפור שלי ושל אמא שלי הוא סיפור של אופטימיות כנגד כל הסיכויים. סיפור של משפחה שנועדה לחיות במיץ של הזבל, וממשיכה לעשות הכל כדי לא ליפול לתחתית. אבל גם כשהיינו במיץ של הזבל, אמא חייכה ואמרה "יופי! מיץ חינם!"

להעמיד פנים שטוב כשהמצב בכי רע, להסתכל על העולם מבעד למשקפיים ורודים של אשליה – זה לא מה שאני מציעה לכם. מה שאני כן מציעה, הוא לא לחפש רוע איפה שאין אותו. הוא להעריך כל מה שיש לכם, ולהתרגש מכל מה שהייתם רוצים ועדיין אין, כי אתם הולכים להשיג את זה. וגם אם לא, איזה כיף יהיה בדרך.

הלך הרוח שלי הוא שילוב מעוות של פסימיות חיובית ואופטימיות שלילית. אני מעריצה גדולה של ראיית שחורות, מתוך הרעיון שאי אפשר להתאכזב כשמצפים לגרוע ביותר. כשציפיתי לו, גם יכולתי להתגונן מולו טוב יותר, וגם העולם סיפק עבורי אינספור הפתעות חיוביות. רק מה, כשאתה מצפה לגרוע ביותר, אתה עלול להגיף את הדלתות והחלונות כשהאושר דופק בדלת, כי אתה חושב שהוא רוצח פסיכופת. האופטימיות השלילית שלי מתבטאת בכך שאחד התחביבים שלי הוא לסבול. אני אסירת תודה לכל האנשים שפגעו בי, מכיוון שהם היו המורים הכי טובים שלי. אני נוצרת בקרבי כל סטירה שקיבלתי, ביחוד אלה שהבאתי על עצמי, מאושרת מזה שאני יודעת בדיוק מה צריך לעשות כדי לא לחטוף סטירה דומה בלחי נוספת.

זהו לעת עתה. מציעה לכם לצפות בפרק הזה של מחוברות, וגם בפרק הזה

18 Comments

  • ברטו

    21:53 10 באוגוסט 2009

    כפיים, זרובה יקירתי.

  • אילן

    0:20 11 באוגוסט 2009

    hear hear

  • Frankie Simon

    0:42 11 באוגוסט 2009

    מעולה – אחלה של מסמך 'תשובות לשאלות נפוצות (ומעצבנות)' או בכלל כהצהרת כוונות/אישיות מול היקום.

    אדם שטחי יותר ממני, היה אומר שבכותרת של הפוסט אמרת שכדאי לפתוח אותך.

    בוז לאותו אדם שטחי.

  • _LiBERTiNE_

    8:10 11 באוגוסט 2009

    'אבל גם כשהיינו במיץ של הזבל, אמא חייכה ואמרה "יופי! מיץ חינם!" ' – אחח, זה סיכם במשפט אחד את הפוסטים המקטרים על אמא שלך ופינת הפאצ'ימוּ בימי ישראבלוג, ועל הדרך זרק אותי לג'וי הטהור שהיה לקרוא אותם :c)

    מה שיש לי לומר בנוגע לעטיפה והמתנות גם מתקשר לאותם ימי ירא עליזים. אני מאמינה שכל מי שהכיר אותך דרך כתיבתך ארוכת השנים יכל לראות את הפתיחות, החריצות והתקווה מבעד להומור ולהשקעה המאסיבית בייצור תכני פאן ותדמית הולמת. אלו שמטילים ספק בעצם קיומן של מתנות כלשהן מתחת לעטיפתך הם ברובם המכריע אנשים שבאופן כללי לא אוהבים לתהות על התוכן הנעטף כשהם מתבוננים בעטיפה. העטיפה שלהם פשוט גורמת להם להתבונן ולהגיב יותר. אפשר לקוות בשבילם שהם יפיקו איזשהו רווח חדש אמיתי מהתגובות שהתבוננות נטו בעטיפה שלך תגרום להם.

    עבורי, הפוסט הזה יותר מכל פוסט אחר מזכיר לי ביתר-שאת את הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להכיר מתנות נפלאות באריזה כל-כך מדליקה. אני אוהבת ומעריכה אותך מאוד, אליזרין.

  • שרונה

    10:35 11 באוגוסט 2009

    יפה כתבת, ויפה עוד יותר את עושה.

    ואגב מחוברות, בכל פעם שאני רואה את אמא שלך אני מחייכת – יש בה איזו קרן שמש כזאת, שעושה טוב על הנשמה. והאמא הפרטית שלי (איתה אני צופה קבוע) דורשת שאני אצבע את השיער שלי כמוך. איזה עולם!

  • נועה סווטה

    14:22 11 באוגוסט 2009

    בהמשך להתכתבותנו, ההיא- שאפו.
    יופי של טקסט.

  • NOR

    19:13 11 באוגוסט 2009

    זה נירא לי הדבר הכי אמיתי שקראתי עד עכשיו באתר איטרנט!

  • ים

    22:49 11 באוגוסט 2009

    ואלו בדיוק הסיבות למה אני באופן אישי כ"כ אוהבת אותך!
    יש בך המון ציניות,אופטימיות,הגיון וראליות. זה מדהים אותי שאת כ"כ מגוונת ואת כ"כ מעניינת,אין פלא שיצרו על חייך סדרה!
    אני חושבת שמי שפוסל אין לו מושג מה הוא מפסיד,ואני יודעת שאני מברכת את היום שבו פגשתי אותך לראשונה (לא שאני זוכרת בדיוק מתי זה היה..) ומקללת כל יום שבו אני רואה אותך בטלוויזיה הקטנה שלי וחושבת לעצמי שחבל שאני לא נפגשת איתך יותר,מדברת איתך יותר אפילו לראות אותך ברנדומליות ברחוב זה תמיד נחמד. אולי זה בגלל שאני אוהבת נורא את החיוך המזמין שלך,ואולי אני מוצאת את עצמי קצת בך. אני לא יודעת בדיוק למה,וזה אפילו לא הערצה,זו הערכה. רק את,ועוד בחורה אחת בחיי הצלחתן להרשים אותי בצורה שכזו. באמת! לא קל להרשים אותי,ראיתי הרבה טיפוסים בחיי,אני מתרשמת רק מהחזקים בינהם. עד כה,רק את והיא.

    הא! אני מוצאת את עצמי שופכת את הלב שלי בזרוב.קום כל פעם מחדש! חדל טוקבקים מרגשים בשקל,חדל!!! ם:

  • Purple Mushroom

    9:19 12 באוגוסט 2009

    בזכות הפתיחות, חריצות ותקווה, אני ממש מעריץ אותך.
    מכל בן אדם אפשר ללמוד. למדתי מהפוסט הזה הרבה (למרות שהיו דברים מוכרים,והיו דברים שהזדהתי בהם).

    למדת בדרך שלך את חוקי החיים, שכתובים בפילוסופיית הזן והקבלה.
    הלוואי שאני אוכל לכתוב כך בעתיד.

    מקווה שאצליח לראות עוד היום את 2 הפרקים (כאמור,אין לי הוט בבית).
    יש תקווה גדולה לעתיד :)

  • זרוב

    9:38 12 באוגוסט 2009

    היי ים! אם אני לא טועה, הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה כשצילמו אותך בפרפל פאפי דוג.
    ריגשת אותי! זהו! את מוצאת חן בעיני (:

    שרונה – איזה ביזאר מוחלט! אמא שלי מתעבת את השיער שלי.

    איילת – את אחת הבחורות הכי קוליות ביקום ואני מקווה שיצא לנו בבוא היום לבלות יחדיו יותר מפגישות חטופות.

    ברטו – טוב לראות שאתה כאן!

  • NOR

    10:35 12 באוגוסט 2009

    אליזרין??אפשר לישאול אותך שאלה …
    אוקי איך הגעת לכול המצב הזה של לילבוש ורוד כזה ובואי נודה כמו פאקצה בת 12 בסיגנון הלבוש??

  • אש"כ

    17:23 12 באוגוסט 2009

    אכן כך הוא. מאחורי העטיפה הוורודה, מסתתר לב ענק, עשוי נצנצים וורודים ובוהק כמו כדור דיסקו במועדון דראג!

    אוקיי, תתעלמי מהמטאפורות המפגרות שלי, אני פשוט מנסה להגיד שאת בן אדם ממש טוב. חיבוקים!

  • בלופי

    22:17 12 באוגוסט 2009

    בדיוק כמו שאמרת – את משקיעה בעטיפה שלך ועושה אותה מעניינת ומרהיבה, אבל לא מקפחת את הבחורה שבפנים, בחורה שמעל הכל [ודווקא את זה שחכת להזכיר,] יודעת להעריך את עצמה, והפוסט הזה הוא ההוכחה.
    ועם כמה שאני נהנית מהעטיפה, שמלאה בהמון סרטונים מצחיקים בזרוב.קום ואפילו סתם שטויות ורדרדות, אני אוהבת בדיוק באותה מידה גם לקרוא [ולראות] את הבחורה שבפנים, זו שאני מוצאת את עצמי מעריכה ומעריצה[?!] יותר ויותר.

    אין עלייך, זרוב!
    [אני הולכת והופכת לקוראת פחות שקטה עם הזמן.]

  • טלי

    13:11 13 באוגוסט 2009

    זרוב יקרה
    כל כך הרבה רעש וצלופן מרשרש
    שבתוכו נימצאת ילדה שלא עברה את תהליך ההתבגרות מילדות לבגרות,מסרבת לגדול וזועקת-אבא, בכל הדרכים האפשריות

  • sisi

    16:37 13 באוגוסט 2009

    כל כך מחזק !
    זרוב האמיתית נחשפה

  • יואב

    18:59 13 באוגוסט 2009

    את פשוט מעולה.
    בלי להגזים – את הבנאדם הכי חרוץ שנתקלתי בו בחיים שלי. "חרוץ" אמנם נשמע כמו משהו שכותבים על הילדים הפחות פופולריים בספרי המחזור, אבל אצלך התכונה הזו הופכת למשהו מעורר השראה, אם לא הערצה ממש.
    ועוד כל כך מוכשרת.

    מעולה את, פשוט מעולה.

  • :]

    1:51 19 באוגוסט 2009

    אי , אי , אי זרובל'ה היפה.

  • אתי=]

    21:28 19 באוגוסט 2009

    היי=] אני אתי ^^
    אהבתי את האתר שלך
    ואני גם רואה "מחוברות" ?( דרך אגב זאת הסידרה היחידה שאני נוהגת לראות ובאמת מתעניינת בה ונהנת מכל רגע).
    את מצליחה לרגש אותי לפעמים אני מרגישה בדיוק כמוך מרגישה שדברים שאת אומרת ממש נכונים ובכלל גם לגביי.
    וזה מדהים כשחושבים על זה, כי לא כל אחד יכול לרגש ובאמת לדבר על משהו שאתה עצמך באמת מרגיש אבל לא יודע בדיוק איך לספר על זה איך באמת להבין את עצמך ופתאום אתה רואה טלויזיה ומישהי מספרת על עצמה ואתה מרגיש שזה באמת ככה גם איתך.
    תמשיכי לחייך לצחוק ולהיות מאושרת.
    תכנסי ללב שלך כמה שיותר עמוק ותיישמי את החלומות שלך, את הדברים שאת צריכה, תרצי את עצמך.
    תחיי כל רגע כאילו לא יהיה מחר.
    תתמקדי בך דבר ראשון ואז בחבר, וגם במשפחה ובכלל נסי לבדוק מה עם אבא שלך.. נסי ליצור איתו קשר למרות כל הכעסים.
    אם זה קשה לך תדברי על זה עם החבר חשוב לו שיהיה לך טוב =].

    אני מאוד נהנת ממה שאת מראה מי מי שאת.=]]]
    אם תרצי צרי קשר
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374433

עכשיו תורך להגיב
או הכנס