זרוב בלייב בלוגינג מקקטוס 2009

זרוב נדחפת להענקת הפרסים של תעשיית הפרסום

מצלמות שמנות מכוונות אל זרוב

מצלמות שמנות מכוונות אל זרוב

כשהגעתי עטו עליי הצלמים. מעולם לא קיבלתי כזה צומי תקשורתי. לא פלא: סלבס לא היו שם. זה הכל היה בזכות הלוק הניאוני שלי, ורוד וסגול וצהוב. בלטתי. גם אם הייתה יצירתיות בטקס הקקטוס, לא ראו אותה מתחת למעטה האפרפר של המלבושים הסטנדרטיים. הבגד הכי יוצא דופן שם היה חולצה עם הדפס של גרגמל, וגם אותה לבשו שני אנשים שונים.
הטקס הזה הביא אותי למסקנה: אני לא רוצה ללכת לעבוד בפרסום כשאהיה גדולה, בעיקר לא בתור שכירה. אף אחד לא מרוצה. כל מי שמגיע ממשרד פרסום, לובש פרצוף של תשעה באב, ומפגין לראווה מרירות, עייפות, וחוסר רצון מוחלט להיות פה: "רק תנו לי לקחת קקטוס וללכת מפה".

פרק 1: אנטי

נראה לי כיף, פרסום. כלומר, נראה, בלשון עבר. בהווה הוא נראה יבשושי כמו כל מקצוע אחר שמאלץ אותך לשבת במשרד. אולי זו סתם בעיה שלי, אולי יש פה מלא אנשים שמחים בחלקם ואני זו שבחרתי ללכת לעשות מינגלינג דווקא עם האנטיפתים שביניהם. אולי הם בסדר גמור, אבל אסור להם לפי חוזה להסתובב בציבור עם פוזה של "אני אוהב את העבודה שלי".
המינגלינג שלי היה בקאנטים. איבדתי יכולת, או סתם לא הייתה לי מוטיבציה. איני מחפשת עבודה אפילו שאתמול איבדתי את מקום עבודתי. לזכותי יאמר שזו לא אשמתי: הסטארט-אפ בו עבדתי, קרס, כבה, הלך לישון עד שיימצא משקיע חדש. קורות החיים שלי הם המסמך הכי מרשים שהיה פה מאז מגילת העצמאות, ואין לי שום כוונה להשתמש בהם בחודשים הקרובים. לפיכך, הרשיתי לעצמי להשתעשע, להתמהמה, לקשקש עם בחורה רק בגלל המראה החיצוני הבולט שלה.
תזכורת לעצמי: זה שבן אדם נראה מגניב, לא עושה אותו מגניב. "אני לא מחייכת אף פעם!" אמרה בדרמטיות התאבדותית כשכיוונתי אליה מצלמה. כמובן שהיא חייכה יפה מאוד כשעלתה לבמה לקבל קקטוס. טוב, אפשר להבין אותה, היא מפחדת להתקמט ושומרת את החיוכים שלה רק לאנשים שיכולים להביא לה תועלת. גם זו אסטרטגיה. אצלי זה עיקרון בסיסי להגיב באדיבות למי שפונה אליי באדיבות, גם אם הוא לא יוכל לענות על אף אחד מהאינטרסים שלי
ובאותה אווירה – פלופ הערב: מישהי, הראתה לי את כרטיס הביקור שלה, נפנפה בו לנגד עיניי, ואז… לא הביאה לי אותו. אחרי שהבאתי לה את כרטיס הביקור שלי.

פרק 2: עבר ועתיד

שנה שעברה זכיתי באיזה קקטוס ברונזה חמוד עבור קמפיין פלפל הישן והטוב. גרם לי להרגיש די מגוחכת לא להיות במעמד קבלת הפרס. לפיכך, עשיתי מה שאני עושה כשאני מרגישה מגוחכת – הלכתי לעיתונות, וזכיתי בכתבת שער מרהיבה ב"פירמה".
אחרי כל עניין פלפל, היו אנשים שחשבו לעצמם שזרוב הגיעה לקיצה. בכלל, אנשים רבים אינם מבינים את מהותי. מביטים בתלבושתי הוורודה ומניחים שאני פוני של טריק אחד. זוהי שטות מוחלטת. אני אולי פוני ורוד של טריק אחד, אבל הריני גם עטלף, דג, טווס, ובאמתחתי אינספור טריקים. ביניהם: לעבוד כחמור 18 שעות ביממה. ואני מאמינה ששעות העבודה שהשקעתי השנה הולכות להשתלם לי בקרוב. חכו ותראו.

פרק 3: הווה

כעת אפסיק לדבר על עצמי ואדבר על הקקטוס. טוב, לא ממש. סביבי מתרחש הטקס ואיני מתרכזת בו. אבל כששהר המקסימה או טוויסטד המופרעים עולים לקבל קקטוסים, אני מריעה בששון.
מה אני עושה בכלל בקקטוס הזהב, שואלים אתם? הגעתי לפה מטעם מערכת המזבלה, בלוג הקריאייטיב שהכי מסיח את הדעת משיעורי בית. הם חילקו כרטיסים חינם למי שהכי הגיע לו לקבל כרטיסים חינם. לי? הגיע! ולכן לקחתי כרטיסים והגעתי לפה כשאני מלווה באיש השקית.
במסגרת פעילותי המשותפת עם המזבלה, מה שאני עושה , בין השאר, הוא לעדכן את הטוויטר של קקטוס הזהב במרץ. במרץ גדול יותר אפילו, מעדכנת itsaBooO המדליקה שיושבת לידי. לפניי יושבים חברי המזבלה, גיא ודורי, וגם ליטל השווה.
בכל מקרה, הבטריה שלי הולכת ואוזלת, ואין פה אינטרנט בין כה וכה. אם יהיה משהו מעניין אחזור לעדכן. אני יוצאת מנקודת הנחה שלא.
הטוויטר של הקקטוס – בו עדכנתי לא מעט וכעת יש בו יותר טקסט מבתנ"ך
הטוויטפיק של הקקטוס – בו צילמתי תמונות משובבות נפש
כתבתם פוסט על האירוע? תנו לי אותה בטראקבק או תגובה. ונתראה בקקטוס הבא!

אין תגובות

עכשיו תורך להגיב
או הכנס