חופשת מחלה

מתנת יום הולדת שהשתבשה עקב הנסיבות

הפוסט הקודם והפוסט הזה מוגשים לכם בחסות מלון קראון פלזה סיטי סנטר, שאירח אותנו מה שיכול היה להיות חופשה חלומית – לו היינו בריאים.

איזו אומללות. יום שני התחיל די טוב. התאוששתי מיומיים של בחילות והקאות, והייתי מוכנה ומזומנה להתחיל בחגיגות יום ההולדת של הגבר. בהתחלה, שלחתי את תומסו לראיון עבודה. בינתיים, הכנתי תיק עם בגדים ליומיים. איך הפתעתי אותו, אפשר לראות בוידאו בפוסט הקודם. החדר שקיבלנו היה מקום מרווח ומרשים בפינת הבניין המרובע, בקומה 19. כשמביטים מבעד לחלון – מרגישים מעל כולם, פרט לממזרים במגדל משה אביב.

הנוף מהחלון הצפון-מזרחי שלנו

הנוף מהחלון הצפון-מזרחי שלנו

להתחלת החופשה שלנו, שיחקנו במשחקים של מבוגרים. כוונתי היא לביליארד, כמובן. חדר הביליארד הסטרילי עמד לרשותנו לבד, וטוב שכך. יכולות המשחק של שנינו היו כל כך עלובות, שלקח לנו 15 דקות רק להכניס את הכדור הראשון לחור. לזכותי יאמר שאני הייתי זו שהכנסתי אותו. אז מה שהוא היה שחור.

"תעמידי פנים שאת משחקת. כן, צריך להרביץ ללבן"

"תעמידי פנים שאת משחקת. כן, צריך להרביץ ללבן"

עשינו סיבוב קצר בקניון עזריאלי, ונכנסנו רק לחנויות שתומסו רצה. שזה, בערך, אף חנות. שקלנו לקפוץ הביתה להביא בגד ים ונעלי ספורט כדי ללכת להתעמל בהולמס פלייס. וכשאני אומרת להתעמל אני מתכוונת לרבוץ בג'קוזי כמו נקניקיות בסיר. הפקקים בכביש שיכנעו אותנו לא לעשות זאת, ובינתיים ליהנות מאמבט קצף בחדרנו לאור השקיעה.

התחלנו לתכנן מה עושים הלאה. חשבנו לבדוק עד כמה הדוקה טבעת האבטחה במלון הזה, ובחנו מועמדים להזמין לבוא לבקר אותנו. תוך זמן קצר, מצבו של תומסו הלך והידרדר. בנוסף לנזלת ולשיעול שמלווים אותו כבר שבועות ארוכים, התווספו אליו הסימפטומים הישנים והמוכרים שחלפו ממני: בחילה, חום, ורצון כללי למות.

עד מהרה השתנה נוסח ההזמנה שלנו מ"מי יצטרף אלינו להרפתקה לילית במלון חמישה כוכבים בתל אביב?" ל"דחוף! דרוש/ה: אחות סיעודית עם מערכת חיסונית חזקה שלא מפחדת מאתגר"

הקדוש המעונה תיכף נרדם וטובע באמבט

הקדוש המעונה תיכף נרדם וטובע באמבט

הגבר הרגיש כל כך רע, שלא קם מהמיטה לאכול ארוחת ערב, אפילו שהגיעה לנו, אפילו שהייתה מעולה. ישבתי בחדר האוכל לבד, קבורה בצלחת שלי מחד ובלפטופ שלי מאידך, מאזינה בחצי אוזן לסיפור חייה הקשה של ילדה כבת 10, שנשמע בערך כך: "אתמול בכיתי כל כך הרבה! הסוס הפיל אותי שוב ושוב! אני שונאת את הסוס המטומטם הזה".

חזרתי לחדר כשבידי סלסלה של דברים טובים שהבאתי מהסופר פארם.

תומסו הביט בעיניי, דומע. "אנחנו מכירים חמש שנים כמעט, ובכל הזמן הזה… אני לא חושב… שאי פעם… הייתי כל כך… חולה".

ולמרות שמדובר פה באדם שמתנגד בתוקף לנטילת תרופות, הפעם הוא נכנע להפצרותיי והסניף טיפות אף כמו גדול. עד כדי כך נואש הוא היה. וכך, את הלילה במקום להעביר בהרפתקאות פרועות ובעינוגים אריסטוקרטיים, העברנו בשתיית תה מול הטלוויזיה. תענוג בעל פוטנציאל לא ממומש.

2 Comments

  • Dan Kashani

    17:45 10 בנובמבר 2009

    אוי ואי! נאחל לתם הבראה זריזה ומהירה

  • Purple Mushroom

    12:52 11 בנובמבר 2009

    מצטרף לאיחולי החלמה לתומסו.
    אני כמעט תמיד חולה עד חולה מאוד בימי היומולדת שלי במרץ ,בפורים, כולל חודש מרץ האחרון, שהפסדתי 2 ימי עבודה.
    אני ליצן עצוב <)

עכשיו תורך להגיב
או הכנס