לילה בינוני

הייתה זו מסיבת השקה של ספר בנושא מסיבות

מכירים את זה שאני כל סוף שבוע בערך מכריזה "וואי וואי הייתי במסיבה הכי טובה אי פעם"?
אז הפעם לא אומר זאת!

אתמול הייתי במסיבה סבירה. הייתה זו מסיבת השקת הספר "לרקוד עם דמעות בעיניים" של ניסן שור. זה אמור להיות ספר בנושא חיי הלילה של הניינטיז. נו, העשור בו הייתי תלמידת יסודי.
מהתלחששויות שהתקיימו בסביבה נשמע ספק בקיומו של הספר.
-ראית בכלל עותק של הדבר הזה? – שאל פלוני;
-לא; ענה אלמוני.
וגם אני לא ראיתי במו עיניי אף עותק. איזו חשיבה לא מסחרית!
מוריס התעקש שהספר אכן קיים, ואמר שהוא דווקא קרא אותו, ושהוא טוב. נאמין לו.
בכל מקרה, המסיבה הייתה מפוצצת באנשי תרבות, בידור ותקשורת מגניבים, מוכשרים, מפורסמים, ומאופקים.
הריקוד הכי אינטנסיבי שהם הסכימו לעשות היה ריקוד ה"לולב מתנועע קלות ברוח".
וזה בסדר גמור. אנשים לא באו לשם לאבד את עכבותיהם וכבודם, הם באו להיראות ולעשות מינגלינג.
אז למה, תסבירו לי למה, להגביר את הווליום עד שאי אפשר לשמוע מילה שיוצאת לך מהפה? למה לכבות את האורות?
איך אפשר לדבר עם מכרים ותיקים ואהובים כשחייבים להשתמש בצעקות לתוך אפרכסת האוזן כדי להעביר איזשהו מסר? איך אפשר לעשות רושם ראשוני על חברים חדשים כשההתנהגות שלך נראית כמו התקף טורט?
אז לא התמקדתי במינגלינג, ניסיתי לרקוד, וגם זה לא הלך. במהלך כל השעתיים שהייתי שם, לא ניגן הדי ג'יי אפילו שיר/טרק אחד שנשמע לי מוכר. לא שזה דבר גרוע,דווקא המוזיקה הייתה מגניבה ורקידה. אבל מבין האנשים שהגיעו, רק חצי רקדו. אף אחד לא עשה זאת עם דמעות בעיניים. ומבין אלה שרקדו, רק זוג אחד רקד כמו שצריך – בטירוף חושים אקסטטי, שאינו מתחשב בדעת הקהל. אין לי מושג מי הם, אבל אלה לבטח היו האנשים שהכי שווה להכיר אותם במסיבה הזאת. והייתה להם תחרות לא קלה: אפילו טל מוסרי היה שם.

ואז, כשהגבר שלי התחיל לפהק, וכשהייתי בטוחה ששום דבר טוב לא יצא מהלילה הזה, התנפלה עליי בחורה זרה ושתוייה. היא הייתה מקסימה ועליזה כל כך! וחיבקה אותי ואמרה שהיא נהנית מזרוב.קום ובכלל קוראת את הבלוג שלי מאז שהייתי בת 5. איזה כיף לשמוע דברים כאלה מבחורות שתויות וחינניות!

לפני שנסענו הביתה, נשנשנו באוליב. אוליב זה באמת אחלה שם מקום לאכול בו, אבל המנוולים האלה מחביאים שום במקומות שאתה לא מצפה להם! אז בשלב כלשהו של הארוחה מצאתי את עצמי משתנקת משן שום שלמה שנגסתי. ניסיתי לפלוט אותה, אבל זה היה מאוחר מדי. השום כבר החליק לי במורד הגרון, וזרע סרחון בכל מערכות גופי. מאז אני מרגישה די דוחה ומקווה שזה יצא לי ממחזור הדם כבר.

דברים שעשיתי עם האומניה שלי עד כה:

כבר שבועיים וחצי העברתי בקרבה רבה אל מכשיר האומניה המנצנץ שקיבלתי מאנשי מקאן הנדיבים, ולפיכך אפרט בפניכם את כל מה שהספקתי לעשות עם החבוב.

  • צילמתי אינספור תמונות
  • וגם כמה קטעי וידאו דביליים
  • ביניהם, את פרוייקט ה"הו-לא!" הכיתתי, בו כל אחד מתלמידי הכיתה שלי מתבקש להצטלם כשהוא אומר "הו לא!" בנוסח שלו.
  • דווקא ביום הצילומים החשוב ביותר, הצלחתי בטעות למחוק את כל התוכן שהיה לי על המכשיר
  • האזנתי לרדיו
  • הורדתי מוזיקה ישירות מהאינטרנט למכשיר והאזנתי אליה. עשיתי זאת באמצעות האתר השימושי beemp3
  • כבר בתחילת השימוש סינכרנתי את המכשיר עם תיבת הדואר שלי, וכך אני מעודכנת יותר מאי פעם
  • השתמשתי באפשרות של המסך המתהפך אוטומטית – לאורך ולרוחב. אבל אז הפסקתי עם זה כי זה מעפן, כל פעם שאתה מטלטל את המכשיר שלך לכיוון כלשהו, הוא לוקח פסק זמן מכל פעולותיו ומקדיש את זמנו לאנימציית היפוך מסך שגוזלת 5 שניות מהחיים .
  • לאחר תלאות רבות, הצלחתי לסנכרן את המכשיר עם אחד המחשבים שבביתנו. זה לא היה קל בכלל, כי בשביל לסנכרן היה צריך להתקין דרייברים מדיסק. לכם זה נשמע טריויאלי, אבל לי אין כונן דיסקים. בכל מקרה, הרבה עצבים וטרחה עברו אצלי במערכת עד הסנכרון המיוחל. עכשיו יש לי איזה שבעה ג'יגה של מוזיקה על האומניה, ואני לא מהססת להשתמש בה.
  • אני די בטוחה ששברתי שיאי עולם במפוצץ הבועות
  • השתמשתי בו כדי להעיר אותי בבוקר
  • כתבתי בעזרתו פוסט בזרוב.קום
  • עדכנתי את סטטוס הפייסבוק כמה פעמים בהן הרגשתי שאני ממש חייבת לעשות את זה, או לחלופין – כשזה היה הדבר הכי טוב שנשאר לי לעשות. כמו אתמול.
  • כתבתי מסמך word
  • אני מקבלת כל סוף שבוע SMS בנוסח הבא: "ושבו בנים לגבולם. שתהיה לכולנו שבת של בשורות מרגשות. שבת גאולה, ברדוגו". מיותר לציין כי איני מכירה אף ברדוגו. ליתר דיוק, האדם היחיד שמכנה את עצמו ברדוגו שאני מכירה, לא היה שולח SMS כזה. יותר משהו בסגנון "לה לה לה, היום מרחתי את עצמי בדם של פרה, שתיתי ארגז גולדסטאר, והלכתי להפחיד ילדים בגן ילדים"
  • הורדתי למכשיר את הלהיט"מסיבה בה בה" והגדרתי אותו כרינגטון שלי, ובכך הפכתי לאדם היחיד שאני מכירה שהרינגטון שלו הוא שיר של עצמו.

9 Comments

  • רונשו

    14:45 17 בינואר 2009

    את רוצה להגיד לי שלא שמעת כלום ממה שאאמרתי לך אתמול?
    סתם הנהנת בראש כאילו ששמעת ?
    במחשבה שניה, יותר טוב…..
    (-;

  • שוועסטער

    14:59 17 בינואר 2009

    אחרי המסיבה הלכנו ל"חתול והכלב", דאנס בר שהפך למעצמת פרחות ופרחים בימי שישי, ברחנו משם כעבור רבע שעה וסיכמנו שאפילו בראשון לציון יש חיי לילה מלהיבים יותר מאלה שיש בתל אביב.

  • בלהבלה גירל

    18:42 17 בינואר 2009

    מריירת מול המחשב!!!
    לאט לארט אני חושקת באומנייה הזה יותר ויותר
    גאד! זה מכשיר גאוני!! (הדבר היחיד שחסר בו זה להכין קפה/תה/שוקו
    חח סתם סתם…)

  • zroob

    6:46 18 בינואר 2009

    רונשו – שמעתי מה מה אמרת, והלכתי לבדוק אם מה שאמרת הוא אכן אמת.
    לא ראיתי שום דבר ממה שהבטחת לי לראות.
    צר לי.

  • דודה מלכה

    8:56 18 בינואר 2009

    אכן, מסיבה סתמית ביותר, אם כי בכל פעם שאני נמצאת במקום בילוי שאינו מאוכלס בערסים, אני מרוצה. לא עד דמעות חס וחלילה, אבל מרוצה.

  • אדוארדו

    13:52 19 בינואר 2009

    זקנה

  • De-Panther

    17:03 19 בינואר 2009

    הTHEME SOUND שלי הוא גם הרינגטון שלי

  • ארנבפות

    21:39 19 בינואר 2009

    זרוב בבקשה הסבירי מהו מפוצץ הבועות! פליז!

  • אני

    9:23 22 באפריל 2010

    איפה היתה המסיבה????
    אני אמורה לארגן מסיבת השקה לספר המדהים אוס (עכבר)
    יש רעיון????

    איזה יופי של אתר יש לך זרובי

עכשיו תורך להגיב
או הכנס