אוקטובר 14, 2009 Alizarin Zroob 3Comment

חיי לילה בשבילי הם כמו אוויר לנשימה. הם צורך, הם הכרח, הם הנאה ומטלה. הם סדנה לשעות הפנאי. הם התמכרות. הם חוג ליחסים בין אישיים וריקוד בסגנון חופשי. גם כשאני בעיצומה של התקופה העמוסה ביותר בלימודים, בעבודה, בחיים בכלל – לא אוותר על יציאות. הרי אני יודעת – בחמישי בלילה ובשישי בלילה לא אשב ואכין שיעורי בית. פשוט אנדוד בין דפי אינטרנט מיותמים מגולשיהם, ואוכל את עצמי על זה שאני יושבת בבית.
סביר להניח שזה לא לגמרי בריא נפשית. אבל אין סוף שבוע שבו לא אלך לשטוף את האוזניים בהופעה כלשהי, אשב על איזה גג בחנוכת בית מזדמנת, אנהל שיחת חולין ליד בירה עם חברה שלא פגשתי שנה וחצי, אתחיל עם כוסית בפיק אפ בר אפלולי ואז אגלה שהיא בת 17, אלגום קאווה בהשקה של ספר/סרט/תערוכה, או אשתכר וארקוד ואקיא לאור הזריחה.
לפעמים, זה נורא משעמם. מונוטוני. אני חוזרת הביתה עם פחות כסף בכיס, ושום חווייה חדשה שראוי לזכור. אבל פעמים אחרות, זה כל כך עצום, ומהנה, ואקסטטי, שאני מרגישה גאווה אמיתית, כי אני יודעת שעל ההווייה הזאת ידברו בכמיהה וגעגוע עשרים שנה מהיום, ואני הייתי חלק מזה. צעירה, נחשקת, נמצאת במקום הנכון בזמן הנכון. וזה יותר מאגו טריפ: זה ההיפך מתחושת החמצה.
צר לי על האנשים הצעירים שאני מוקפת בהם שמוותרים על ההנאה שמחכה להם בחוץ. שבוחרים לכלוא את עצמם בבית, כי יש להם משהו חשוב יותר לעשות מלבלות. נכון, יש מלא דברים חשובים יותר לעשות מלבלות, אבל גם יש לכם עוד 60 שנה לחיות ולעשות את כל הדברים הללו. גיל שש עשרה, ועשרים ושתיים, ושלושים וארבע לא חוזרים על עצמם! וכשתביטו לאחור ותשאלו את עצמכם מה עשיתם בגילאים הללו, והדבר הכי מרגש שיהיה לכם לענות זה "למדתי לבגרות" או "ישבתי במשרד תשע שעות בכל יום" או "לקחתי את הילד לגן ובחזרה", סביר להניח שתאכלו את עצמכם.
כשאני אשאל את עצמי מה עשיתי בימים החד-פעמיים בהם הייתי בריאה, רזה ורעננה, אוכל לענות לעצמי בפה מלא: חייתי את הרגע בצורה שלא תבייש אותו. צרכתי את התרבות, האמנות, וההדוניזם הרענן והמעודכן ביותר שבהישג יד. רדפתי הנאות וריגושים והשראה – ויכולה להבטיח לכם שהשגתי הרבה יותר מאדם שלא רדף אותם.
אני לא חיה את היום כאילו היה היום האחרון בחיי. אבל אני כן חיה את היום כאילו הוא היום האחרון בחיי בו אהיה בת עשרים ושלוש ושבעה עשר ימים: כי זה מה שהוא. ואני בטוחה שהוא לא יחזור.

אז לא, אני לא טוענת שאתם צריכים כמוני, להפוך את הבילוי לחלק הכרחי בחיים. להיפך: אני טוענת שזה מוגזם ושאנשים כמוני נידונו לשחוק את סף הגירוי שלהם עד שהם לא יזהו הנאה עד שהיא לא תבעט להם ברגל ותירק להם בפנים. עם זאת, אני ממליצה לכם לעשות עבור עצמכם, מדי פעם, יום כיף, ובו תעשו משהו שעוד לא עשיתם אף פעם. זה לא חייב להיות אירוע מתחום חיי הלילה דווקא. פשוט משהו שיוצא אתכם מהשגרה שלכם. שיפגיש אתכם עם אנשים שאתם לא פוגשים בדרך כלל. שירחיב לכם את האופקים.

תנוחה טיפוסית. צילום ומסיבת יום הולדת: נטע נתן
תנוחה טיפוסית. צילום ומסיבת יום הולדת: נטע נתן

ואם אני כבר בענייני עצות, בנימה דרמטית פחות ושיווקית יותר, הנה אירוע ששווה לכם לפקוד: מסיבת יום ההולדת שלי. אפילו טיימאאוט כתבו עליו ב"המלצת השבוע" – והם יודעים על מה הם מדברים. כל הפרטים פורסמו כבר כאן, וכן באירוע בפייסבוק. אני הולכת לתקלט לראשונה בחיי, וכבר הכנתי עבורכם סט שלא יותיר אתכם ישובים על אחוריכם גם אם ממש תתאמצו. גם אם אתם שונאים לרקוד או כרותי רגליים.
החדשות הטובות: צוות מאפרים מבית איל מקיאג' מתכוון לאפר לכם את הצורה באופן הליצני ביותר שתרשו לו.
פרט לכך, תיערך במהלך המסיבה חזרה גנרלית על ריקוד ה-thriller, לקראת אירוע הריקוד ההמוני הראשון בישראל.

3 thoughts on “לילות

  1. החלק הראשון בפוסט הוא מעולה. גורם לחשוב. אני חושב שאני כן חי. לפי המחשבות שלי אני כן חי כאילו היום האחרון בחיי. אי אפשר לדעת אם נחיה עוד 60 שנה. את צודקת בזה שצריך יותר לחיות כל עוד אנחנו יחסית בריאים, ויחסית צעירים…

  2. אני דוקא חושבת שאת לא בהכרח צודקת..לכל אחד יש את ההגדרות שלו ל-לחיות את החיים.
    בעייני להתחיל ללמוד שנייה אחרי סיום הצבא זה שאפתני וראוי להערכה אבל גם פיספוס של תקופה חופשייה שלא תחזור אחרי סיום התואר.
    ואם השיחרור והכיף שלך הוא בלצאת למסיבות וכ'ו אז סבבה,
    אבל אני למשל שונאת לרקוד ושונאת את האווירה הלא טבעית הזאת..ואני סובלת! אבל יש לי דרכים אחרות לחיות את חיי בהנאה רבה ומלאת חוויות וסיפורים.
    בקיצור אני מסכימה איתך על כל העניין של לחיות את החיים כל עוד אנחנו צעירות אבל לדעתי לא צריך להיות מקובעים בזה שחיי לילה סוערים זאת הדרך היחידה.

  3. אני מסכימה אתך בכל פה, זרוב. אבל לפעמים המרחק מהבית והספה עד אותו אירוע/בר/מסיבה הוא כה גדול, שאתה נכנע לפשטות שבהישארות בבית. החכמה היא לדעת לפרוץ את מחסום הנוחות ולאתגר את עצמך בטירחה זמנית (חיפוש אירוע, התכוננות, טלפונים, נסיעה, חניה, עמידה בתור, חיפוש מקום אחר וכו'…) בשביל הסיכוי שתהיה לך חוויה מרנינה ונזכרת.

    כשהייתי בת 20 וקצת קראתי בשקיקה את כל מדורי הלילה בכל המוספים והקפדתי להתייצב באירועים שונים. היום, בגיל 30 פלוס,מחוץ לתל אביב, אני מוצאת את זה לא כל כך קל. וזה עצוב לי, באמת עצוב.

Comments are closed.