נשים קטנטנות

על מעמד האשה במחוברים ובמחוברות: הכיור

הפרקים הראשונים של "מחוברים" העלו מועקה וכבדות ותחושת "אוף" בחושיי השבעים מתיעוד-עצמי. ועם זאת, מאז איני יכולה שלא להפסיק לצפות בהם. המחוברים מרתקים ומחליאים אותי. הם מעוררים בי הזדהות ואימה.
אני מזדהה עם ההחמרה העצמית של שי גולדן. עם האינפנטיליות של ישי גרין. עם הנהנתנות הדקדנטית של דודו בוסי. הכי כואב לצפייה הוא רן שריג. מסתכלת על החיים שלו, ומבועתת. מערכת היחסים בינו לבין אשתו מעדה איפשהו בדרך, שוכבת שבורה בבור הבורגנות. ואני יודעת שהחלטה אחת לא נכונה, שצעד אחד עקום, ואמצא את עצמי בבור הזה. חיים של הצלחה גדולה על הנייר וריקבון גדול בנשמה.

צעיר המחוברים, לואיס, לא מעורר בי שמץ של אמפתיה.

מה שמאכזב אותי במחוברים, הוא ייצוג האשה. הנשים של המחוברים, מוצגות, לדאבוני, כמו עלוקות רופסות וחסרות מעש.
מרבית הפרקים הראשונים של מחוברים סובבים סביב חייהם המקצועיים של המשתתפים. שי גולדן עורך את המוסף שלו. רן שריג משלם את החשבונות שלו. ישי גרין מעלה גרסאות של התכונה שלו אל תוך הלילה. אפילו בוסי כותב את הספר שלו מדי פעם. רק לואיס לא מביא שום תועלת לעצמו ולסביבה. אבל הנשים בסדרה? לא רק שאינן מביאות תועלת, הן מזיקות.
האם רואים אותן עושות דבר מה פרודוקטיבי לאורך פרקי "מחוברים"? האם רואים אותן עובדות במקצוע כלשהו, פרט ל"למרר לבעלי את החיים"? כמעט ולא. הבה ונבחן בפרוטרוט את הנפשות הנשיות הפועלות.
אשתו של רן שריג: אין אנו רואים אותה מבצעת שום פעולה חוץ מלתלות שקיות זבל בידיו ולהיתלות כאבן ריחיים על צווארו. אולי לא הייתי מרוכזת, אבל האם מישהו שצפה בפרקים יכול להגיד לי במה היא עובדת?
ובמה עובדת אשתו של שי גולדן? יכול להיות שהיא מורה, אבל הטלוויזיה מוכיחה שהיא עובדת בלהגיש לבעלה עוגיות והרמות להנחתה.
לגבי אשתו של ישי גרין אין מה לומר פרט להללויה: סוף כל סוף אשה שעושה משהו בחייה חוץ מלחתל! זוהי אשה יוצאת דופן בנוף המחוברים, חזקה ואקטיבית, שאפילו מסרסרת את בעלה העסוק והקרייריסט לעבודות הובלה ותחזוקה של הצגות התיאטרון שהיא מביימת בלא הצלחה.
הנשים הכנועות בסלולרי של לואיס מגיעות לאן שאומרים להן מתי שאומרים להן. ממש כמו אמא שלו – קורבן של בעלה ושל ילדיה השתלטנים.
על מנת לתאר את הנשים של דודו בוסי, לא צריך מילים. צריך שעשועון יפני:
YouTube Preview Image

האישה היחידה שיוצאת כלה במחוברים, היא קים, הבת של בוסי, המשענת השפויה והאחראית שמטפלת באביה הפוחז. וגם אותה אנחנו לא רואים עושה שום דבר מעבר לתמיכה באבא. מה היא? תלמידה? חיילת? מלצרית? רועת עזים?

לסיכום: לנשים של המחוברים מנעד רחב של תכונות שליליות. חלקן מרירות, ביקורתיות או רודות בגברים שלהן, חלקן חסרות עמוד שדרה . אבל בעיקר, הן בטלניות.

בכך, משלים "מחוברים" את הפאזל של "מחוברות", כאשר התוצאה היא דמות נשית שאין בה שום תועלת. כי מה המחוברות הישנות והטובות עשו מעבר לתלונות על מר גורלן? כלום, בערך. הייתה הפעם ההיא שדנה כתבה טור. הייתה הפעם ההיא שחנה ניסתה ללא הצלחה ללמוד תנ"ך. בזמן שמחוברים נותן לנו "פרק משפחה" אחד על כל ארבעה "פרקי קריירה", היחס במחוברות היה הפוך. המחוברות עסקו באהבה, ניקיון, וטיפול במשפחה. לא בעבודה. מעולם לא בתשלום חשבונות.

כיוון שאין פמיניסטית כושלת ממני, רוב הסיכויים שהעניין לא היה מפריע לי לולא הייתי מכירה את אחורי הקלעים. הרי העבודה היא חיי, הבטלה היא מותי. את חלקי במחוברות צילמתי בשנת הלימודים השלישית של שנקר, בעודי עובדת בסטארט-אפ שדרש ממני זמינות 24 שעות ביממה. אבל האם ראו אי פעם את זרוב החורשת מול מחשב עד שעיניה מאדימות כסלקים קטנים? את זרוב המתעמתת עם מרצה שנוא? את זרוב המתמודדת עם רשויות המס? סצינה אחת שודרה מהמשרד בו עבדתי: הסצינה בה דיברתי עם הבוס על אמא שלי. מחוברות נתנה את הבמה המרכזית לזרוב, הבת של אמא שלה. הופיעה גם זרוב, בת הזוג של תומסו. לעיתים רחוקות הבליחה זרוב מזרוב.קום. ומה עם ליאת? האם ראו את ליאת הכותבת והמתרגמת? ממש לא. היא הסתתרה די טוב מאחורי ליאת הרווקה, שנוסעת להורים שלה בקיבוץ ומתלבטת אם ללדת ילד. ומירי? הדבר הכי קרוב לעבודה שהיא עשתה, זה לבוא לבקר בעבודה של בעלה.

הסיבה ברורה – חומרים בירוקרטיים פשוט לא מעניינים. לראות בן אדם יושב מול מחשב ומקליד – מצ'עמם. כולם מעדיפים לצפות בתובנות שנונות על מין ומשפחה. אבל התוצאה, היא שעולם האשה צומצם לכדי המסלול שבין חדר המיטות לבין בית הקפה, לבין הסלולרי שצגו מהבהב "אבא". עצוב לי לראות על המרקע נשים שכל עולמן מסתכם בזה, במיוחד כשאני יודעת שזה לא כך. זה לא העולם של אף אחת מהמחוברות, ולא העולם של אף אחת מנשות המחוברים. אני ממשיכה לצפות במחוברים בתקווה שהדמויות הנשיות שם יתפסו נפח, ישנסו מותניים, ויראו לנו ממה הן עשויות: לא ממגבונים לחים לניקוי הפרשות גבריות.

הטלוויזיה שלי לא פועלת ואני צופה במחוברים ב-Ynet. גם אתם מוזמנים

5 Comments

  • קצה

    15:19 21 בספטמבר 2010

    פוסט מעולה.
    אכן אם זה מצ'עמם להראות את הקריירה של נשים, הלימודים שלהן ועיסוקן בבירוקרטיה – זה צריך להיות מצ'עמם באותה מידה להראות את זה בתוכנית של הגברים.
    תראי גם את זה:
    http://www.youtube.com/watch?v=bLF6sAAMb4s
    שנותן מדד אובייקטיבי שמראה את ההצגה המגמתית משהו של נשים בסרטים ובמדיה בכלל, בעצם.

  • זרוב

    17:33 21 בספטמבר 2010

    אוי, היא פמיניסטית אבל מדברת לעניין. לא אוכל שוב להסתכל על קולנוע כמו שהתרגלתי ):
    מגניב לראות שאת כותבת!

  • קצה

    1:18 22 בספטמבר 2010

    כן, האמת שזה הוידאו הכי טוב שלה, פשוט מדוייק, וגרם לי לשינוי התפיסה שלי על סרטים. בוידאואים אחרים שלה היא קצת יותר מדי פמיניסטית לטעמי (היא לא אהבה את טרו בלאד למען השם. מכות)
    ואני תמיד כותבת. רק עניין של איפה. :)

  • דנה

    4:48 22 בספטמבר 2010

    פוסט מצוין, מתאר פחות או יותר בדיוק את מה שאני מרגישה לגבי הנשים האלה… באמת שביעת אותי לראות את אשתו של רן שריג מתהלכת בבית עם השנאה הזאת בעיניה. פעם ראשונה שהיא חייכה הייתי בשוק. היא בטח ראתה תינוק מת לפני עשר דקות או משהו.
    אבל לגבי אשתו של ישי גרין… יש גברים שמתאים להם שמסרסים אותם, וזה בסדר, אבל היה קטע אחד שגרם לי לאבד בה כל אמון. איזה תהליכים התרחשו במוח שלה כשהיא זרקה אותו מהאוטו כי הוא היה צריך לעבוד אחרי שהוא קנה להם דירה? מאיפה נראה לה שהכסף לדירה הזאת בא? זאת ממש קפריזה של ילדה קטנה.
    אבל למי אכפת מה אני חושבת, בכלל מצחיק שאנחנו יושבים פה ומנתחים חיים של אנשים אחרים.

  • Purple Mushroom

    13:57 23 בספטמבר 2010

    זה גם מה שרם נהרי אמר לי: לראות בן אדם כותב מול מחשב זה משעמם. ואמר לי זאת אחרי שצילם את אורנה בנאי באמא'לה מחפשת גברים באתרי הכרויות.

    יש לי טיפ בשבילך,בשביל הקריירה שלך: כמו בהוליווד. אחרי שתעשי כמה סרטים ו-או סדרות טלויזיה – קולנוע, את יכולה גם לביים בעצמך או להפיק, וכך תשפיעי יותר מהעולם שלך, על התכנים של המדיה שאנשים רואים :)
    -הרבה בהצלחה לנו, בפיתוח קריירת האומנות המגווונת שלנו :)
    בהצלחה :)
    אלון :)

עכשיו תורך להגיב
או הכנס