סיכום של אמצע שנה

הסקת מסקנות מסמטר א' לכבוד סמסטר ב'

סמסטר א' של שנתי השלישית בשנקר היה אדיר. הוא כמובן היה קשה ומלא בייסורים, ורציתי למות לפחות פעם ביום.

עם זאת, אין לי ספק שעשיתי את הבחירה הנכונה כשבחרתי במסלול מדיה אינטראקטיבית. זה מסלול שפשוט נותן לי את ההרגשה שאני במקום הנכון, שתוכנית הלימודים כאילו נתפרה במיוחד למידותיי. המון קורסים מגוונים, מאתגרים, והרוח הכללית שמובילה אותם היא רוח הקדמה, הטכנולוגיה, הלפלפיות! ואיזו תחושה נפלאה זו, ללמוד דברים שהם שימושיים ומרתקים בו זמנית. אני אדם כל יכול! ביכולתי לערוך וידאו, להנפיש סרט מצוייר, לבנות אתר, לתכנת משחק - חלק מהנ"ל עודני עושה ממש גרוע, אבל לפני חצי שנה לא ידעתי לעשות שום דבר מכל זה בכלל. הידיעה הזו גורמת לי אושר. גם הידיעה שאמשיך ללמוד את אותם תחומים, לרוחב ולעומק, בשנה וחצי שנותרה לי בשנקר.

מבחינה חברתית, לא היה יכול להיות טוב יותר. מסלול פרקטי כמו מדיה אינטראקטיבית, באופן טבעי ניפה החוצה את המעצבים הפלצנים, וכך נותרנו חבורה של 21 חנונים, וורקוהוליקים, רוסים ושרוטים. הם מאוד מוצאים חן בעיניי.

הבעיה איתי היא, ובכן – שלא ניצלתי אותם מספיק. שלא ניצלתי כראוי את ההזדמנות שהייתה לי להתרועע ולהשתעשע עמם. שהקשרים שיצרתי אינם חזקים ואמיתיים כפי שהיו יכולים להיות. הייתי כל כך עסוקה כל הזמן, שבהפסקות עבדתי במקום ללכת לרכל עם המאגניבים בפינת העישון. חוץ ממסיבת הכיתה המדליקה שהייתה לנו לא מזמן, לא באמת יצא לי להיפגש עם רובם מחוץ למסגרת הלימודים (חוץ מדן שעובד איתי על זרוב.קום, ואלדד שהוא שכן שלי). צר לי על כך, הרי אלו אנשים מן השורה הראשונה.

עוד משהו שלא עשיתי, הוא לדבר במהלך השיעורים. סתמתי את פי כמעט הרמטית. קצת חבל כי מורים לעיצוב נורא אוהבים שהתלמידים שלהם מדברים. שיעורי עיצוב, רובם ככולם מתרחשים על ידי פרזנטציה של שיעורי הבית והעברת ביקורת עליהם. אבל אני – לא אוהבת להעביר ביקורת, בייחוד אם היא שלילית. ויש לי סיבות מצויינות לכך.

הסיבה הראשונה – היא ש, ובכן, קטונתי. יש שיעורים שבהם אני מגיעה עם עבודה מחורבנת, ואני יודעת שהיא מחורבנת, ולפיכך, איזו רשות יש לי להגיד דבר מה שלילי על עבודה של מישהו אחר? אותי אישית, אחד הדברים שהכי עיצבנו במהלך הלימודים זה כאשר מישהו שהגיע עם עבודה גרועה משלי או בלי עבודה בכלל, העז לתת לי ביקורת שלילית. בחיי שהיו כמה רגעים שבהם החזקתי את עצמי לא לצעוק עליהם "אה?! העבודה שלי לא מוצאת חן בעינייך? תסתכל על מה שאתה הבאת!"

הסיבה השניה – היא שאני מכירה את האדם שמגיש את העבודה, מכירה את כשרונו, ויודעת שהוא פשוט לא הספיק להשקיע בעבודה את הזמן הראוי לה. הוא מגיש כי חייבים, ויודע שהיא לא משהו. ואז - מה הטעם להגיד לו שהעבודה שלו לא משהו?זה לא יחדש לו כלום וסתם ישרוף אקסטרה-זמן על פטפטת.

הסיבה השלישית – היא כאשר מישהו חושב שיש בידיו יצירה גאונית, אבל בעצם אין לו, ואז נורא לא בא לי להיות השליח שמבשר לו את זה. זה כל כך לא נעים!

אני אדם של מעשים, לא של דיבורים, קבעתי. וכך מצאתי את עצמי השנה, שותקת – אלא אם יש לי משהו נחמד להגיד. אני בטוחה שהעניין ישפיע לרעה על ציוניי.

לכן, ברצוני להבטיח לעצמי שבסמסטר הבא אהיה קשקשנית יותר. לא יותר מדי, אבל מספיק כדי להצדיק את התדמית המופרעת שאני מתאמצת כל כך קשה לבנות לעצמי באינטרנט. לא עוד אתנהג כמו טחב ורדרד! מעתה והלאה אשתדל להגיד דברים שאפשר להגיד אותם, גם אם לא חייבים. ואקווה שזה לא ישמע רע מדי.

 

פוסטים קודמים של זרוב:

11 Comments

  • כליל החורש

    11:52 21 בפברואר 2009

    לגבי עניין הביקורת, אני לא יודע להעיד לגבי אחרים, אבל לי אישית חשוב מאד שיבקרו את העבודה שלי, במיוחד ביקורת שלילית, גם אם המבקר אינו מוכשר במיוחד. ביקורת טובה יכולה להפנות את תשומת לבי לפרטים שחמקו מעיני, לתת לי תובנות שלא חשבתי עליהן קודם, ולעזור לי לשפר את העבודה הבאה. כמובן שיש דרכים להגיש ביקורת, אבל האמת שאני מעדיף לקבל ביקורת הורסת, שתוציא אותי מכלי באותו הרגע, אבל שאוכל אח"כ לנתח ולמצות ממנה דרך לשפר את העבודה שלי, מאשר טפיחת שכם שלא תתן לי, בעצם, שום דבר.

  • אלעד

    11:56 21 בפברואר 2009

    ראשית, כפלצן גאה אני מרשה לעצמי להיעלב מההערה בפסקה השלישית (או ליתר דיוק למצוא שהיא סרת טעם ואינה קונסטרוקטיבית מהבחינה האנתרו-אונתולוגית)
    שנית, מנסיוני האישי (אמנם כפלצן מלימודי אמנות, אבל ניחא) אין תחליף לדיון מעניין בכיתה. גם אם קוטלים לך את התחת, אתה עדיין לומד משהו. ואין גרוע יותר משתיקה רועמת ומביכה לאחר סיום דבריו של המגיש כשכל מה ששומעים הוא רשרושו של הצמח העגול והמוזר הזה שרץ על המסך במערבונים (כפלצן אני יכול לומר לך שמדובר בארכובית הגלגל)
    מה גם שעוד יתרון במסלול שבחרת הוא מן הסתם דלילות בכל מני אמנים מיוסרים וסופר רגישים ונערות התאבדותיות הנוטות לפרצי בכי בלתי נשלטים.
    לכי על זה – כנסי בהם. לא תתחרטי

    אלעד (שותק ומחייך בצד)

  • בקוצר רוח

    21:45 21 בפברואר 2009

    ובכן, גם אנו ציפינו שתצדיקי את התדמית המופרעת
    שאת מתאמצת כל כך קשה לבנות לעצמך באינטרנט.

  • zroob

    6:34 22 בפברואר 2009

    כפרה על שניכם (:

    כליל החורש – אזכור זאת להבא ואקטול אותך בששון בכל הזדמנות שתיתן לי!

    אלעד – פרצי בכי בלתי נשלטים היו גם היו, זה קרה בעיקר כאשר אחת מחברותיי לכיתה מחקה לחברת כיתה נוספת את כל המידע מכונן המחשב שלה.

  • נועה סווטה

    9:04 22 בפברואר 2009

    איי, מילים על ביקורת.
    אני מעריכה את הקושי שלך ומזדהה איתו נורא.
    אני גם מאוד סובלת מהאנשים עם העבודות הנוראיות שמבקרים את שלי.

    אצלנו הסמסטר, רוב ההגשות התחילו להיות מול פאנל.
    יש מספיק מרצים שמדברים.
    אף אחד לא רוצה לשמוע מה אנחנו רוצים להגיד….

  • יונתן

    9:32 22 בפברואר 2009

    2 דברים:
    1. אחרי הרבה שנים בעמדת פועל/מדען/אמן/ספורטאי, גם התנסיתי בהדרכה/ניהול/ביקורת. ועד כמה ששנאתי לשמוע ביקורת מאנשים שמעליי אך חשבתי עליהם כמתחתיי, הבנתי שבמקרים רבים, יש כאלה שיודעים מה צריך לעשות, אך מתקשים לעשות בעצמם (ואני כנראה ביניהם). הדוגמא הקלאסית היא כמובן מאמן קבוצה (נניח כדורסל), שלא יכול להטביע או לקלוע כמו השחקנים, אך יודע לכוון אותם לשיפור יכולותיהם ונצלחון. אותו כנ"ל מנהל של קבוצת מחקר, מבקר סרטים וכו'. לפעמים זו רק נקודת מבט רעננה, ולפעמים זה ממש הערה לשיפור. אז אני ממליץ שתדברי, ותני לדבר איתך, ותסנני את השטויות אחר-כך ובנפרד.
    2. עד כמה את באמת ממליצה על שנקר, והאם יצא לך להשוות למקומות אחרים, כגון בצלאל, וכיצד את מדרגת? אחותי עסקה בעבר בעיצוב אתרים, וחושבת להמשיך ולהתפתח בנושא, מה ההמלצה שלך?

  • kestrel

    11:41 22 בפברואר 2009

    ^
    גם אני רוצה לדעת על איזה את ממליצה :)

  • ניר טובר

    17:48 22 בפברואר 2009

    אנחנו לא פלצנים, אנחנו פשוט יותר טובים ממך, זה כל העניין.

    זה מעניין, השנה הייתה לי כיתה שחוץ ממני כמעט אף אחד לא הוציא מילה, וכיתה אחרת שכולם לא הפסיקו לדבר. כנראה זה תלוי בהרכב האנשים.

  • אורלנדו

    13:17 23 בפברואר 2009

    מכיר את ההרגשה כל כך טוב מהלימודים שלי.
    אצלי בלימודים תמיד היתה לי תחושה שאין מה להגיד, מאותם סיבות שציינת.
    אבל כאשר מישהו אמר משהו מעניין (וזה לא קרה המון) הרגשתי שפספסתי הרבה. כלומר – שיש עוד דרכים לחשוב על מה שעומד לדיון.

  • NoNamE

    12:18 24 בפברואר 2009

    לפני כל ההתנפלות צריך להבין שבשנקר אין זמן לנשום, ז"א מאז שנכנסתי לשם אתה מבין ש
    1. 24 שעות ביממה זה לא מספיק.
    2. אתה בן אדם ולא מכונה ואי אפשר להשקיע בכל המקצועות ב-100% ככה שלפעמים מקצוע אחד בא על חשבון האחר.
    3. שאתה לא מבין למה את חיי אם כל שניה אתה מעוניין שמסור חשמלי יקצוץ לך את הגרון. או שפשוט בא לך למות כמה פעמים ביום…

    בכל מקרה זה הגיוני שאחרי שאתה חורש כל הלילה על איזשהי עבודה ובבוקר בא לך איזה פלצן מעפאן ואומר לך שהיא לא טובה, רוב הסיכויים שתרצה לדחוף לו את העבודה לגרון, אבל אז אתה פשוט יושב מקשיב, נזהר שלא לפהק יותר מידי שהמרצה מדבר ומפיק לקחים.
    אז כן, זה חשוב שאנשים יגידו את דעתם כי ככה לומדים בשנקר, אבל מצד שני יש דרך להגיד דברים במיוחד אם הפלצן הוא הבא שעליו מדברים.

  • zax

    16:35 27 בפברואר 2009

    הרשי לי לחזק את דברייך בכל הפונקטים…
    אבל כפלצנית מושבעת אני חושבת שכדאי לתת ביקורת מכוונת. למרות טיו המוצר שנביא, הביקורת אדיין יכולה להייות ממש שווה כשל "נביא".

עכשיו תורך להגיב
או הכנס