עומס יתר

לאליזרין נמאס לחיות חיים אידאליים

יש לי את החיים הכי מרהיבים שאדם יכול לבקש לעצמו. אני מדלגת החוצה מהמיטה בכל בוקר כמו קפיץ מתוח שהשתחרר, רק מצפה לממש את מה שהיום טומן בחובו. אם אין סיבה טובה להישאר במיטה, אני פשוט לא נשארת בה.

הכל מסתדר אצלי על הצד הטוב ביותר. זרוב.קום משגשג ומקבל הצעות מהסוג שלשמן נוצר. העבודה החדשה שלי אידיאלית: אנשים מדליקים מארחים אותי במשרד הביתי שלהם, כל היום מאכילים ומשקים אותי ומשלמים לי בשביל להכניס ורוד לאתרים של ארגונים ממשלתיים. סיימתי בהצלחה יחסית את השלישית מבין ארבע שנות לימודיי. אני משתתפת בתוכנית טלוויזיה קוצרת שבחים. מצולמת לשערי עיתונים. אפילו אמא שלי פתאום מעריכה אותי. אני חולקת אהבה אמיתית עם בן זוג לוהט כבר יותר מ-4 שנים. שנינו מחוזרים על ידי נשים יפות. אני מוקפת תמיד בחברים טובי לב, חכמים ויצירתיים. זרים מחייכים אליי ברחוב. אני מוזמנת למסיבות הכי שוות בעיר – את חלקן אני אפילו מארגנת. יש לי מספיק כסף לטיול בחו"ל. השיער שלי נראה נפלא.

וברור לי ששום דבר מהנזכר לעיל לא קרה נפל בחלקי בטעות, אלא כי קרעתי את התחת. כי מירפקתי את עצמי למעלה. כי נדחפתי איפה שהיה צריך להידחף, כי חיכיתי בסבלנות איפה שהיה צריך לחכות, כי חברתי לאנשים הנכונים, כי ישנתי מעט, כי שמרתי את היד על הדופק, כי לא התפשרתי על עשייה של פחות מהמקסימים שאני מסוגלת לעמוד בו.

מה יש עוד לבקש? עקרונית, כלום. מעשית, אני מתחננת, מתחננת שתתנו לי זמן פשוט ליהנות מפירות עמלי. החלומות שלי מתגשמים, אבל החלום הכי דחוף שלי עכשיו, הוא שישאלו אותי "היי זרוב, מה את עושה מחר?" ואני אענה – "וואלה, לא יודעת, שום דבר".
כל הזמן יש משהו על הפרק. מטלות, משימות, מסיבות, דברים שאסור להחמיץ, דברים שמותר להחמיץ ואני לא רוצה להחמיץ. אין לי ספק שאני מסוגלת לעמוד בשטף האירועים הזה. אחד התחביבים שלי זה לעמוד בו. אבל כמה אפשר? נמאס לי, אני תשושה. המוח שלי בלוי מרוב שימוש למטרות פרודוקטיביות. הרגשות שלי מאופסנים באיזה חדר אחורי של התודעה כדי לא להפריע להתנהלות העניינים. אני מנסה להכניס לעצמי יותר ממה שאני אמורה להכיל, ודברים חיוניים נשפכים החוצה.
הרובוט הפרודוקטיבי שהפכתי להיות מסוגל לעשות הכל. אבל הדבר שהכי הייתי רוצה לעשות, זה כלום. הייתי רוצה שיהיה לי זמן לכתוב טקסט של אלפיים מילה על כל אחד מההישגים שפירטתי לעיל. אבל אין לי, אני חייבת לנעול נעליים עכשיו, ולצאת מהבית לקווסט אינסופי של עבודה והנאה.

6 Comments

  • trischi

    10:52 30 ביולי 2009

    טוב, ישבת וכתבת את הפוסט הזה. אני חושבת שזו התחלה מצוינת.

  • איתי

    11:04 30 ביולי 2009

    בשנייה שתקבלי חופש את תתחילי להתגעגע לימים שבהם היית עסוקה כל היום.
    חופש מביא הזדמנות לספונטניות ושקט,
    אבל שקט משעמם אחרי שבוע וקצת.

  • אלירם

    12:55 30 ביולי 2009

    נשמע כמו הזמן המושלם לחופשה של כמה ימים. תארגני אותה מספיק זמן מראש, תמסרי לאנשים שאת בחופשה (הם יהנהנו בהבנה) ואז תוכלי גם לחוות את הלחץ של "להספיק המון דברים לפני החופשה"…

  • Daniel Ben Finkenberg

    19:33 30 ביולי 2009

    אוווו. הרעש. בקצה הראש. הוא מתגבר ואין מפלט.
    מדיטציה, זוהי המפלט :)

  • Purple Mushroom

    9:39 31 ביולי 2009

    אני זוכר שכתבת על זה בעבר. ועכשיו ענו לך:
    אולי חופשה זה הפתרון.
    אני מציע להתחבר לדברים הבסיסיים יותר של החיים: לישון יותר.
    לאכול נכון. כמו שרונה קינן שרה:"גם אני רוצה לחיות נכון".
    ואולי, כמו שדניאל כתב: לעשות מדיטציה (חיובי בהרבה מובנים),
    בעיקר לך, בשביל שקט נפשי.

    הרבה בהצלחה בהמשך הקווסט :)

  • חמוסה

    21:31 31 ביולי 2009

    גם אני חווה את זה לפעמים.
    קשה לנסות להשיג את כל מה שאנחנו רוצות, וזה מתיש. אמנם אינני מכונת עשייה משומנת כמוך, אבל גם אני משתדלת כי החיים קצרים ואני רוצה להצליח כבר מהר מאוד. ובטח גם את.

    וראיתי היום את תום ברחוב.
    זה היה מצחיק קצת, בהתחלה ניסיתי להבין מאיפה הוא מוכר לי ואז כשהבנתי חייכתי כמו דבילית. אז מצד אחד נזכרתי, אבל מצד שני לא רציתי להביך אותו. אולי יצא שרק את עצמי (:

עכשיו תורך להגיב
או הכנס