פוסט מורטום

או: הפוסט הראשון והמלנכולי של ישו

אני כאן חודש, ולא בא לי להיות חכם. לא בא לי להיות מתוחכם, ביקורתי, חד כמו תער וחריף כמו חזרת.

אולי זה פאטיג. אולי זה פשוט הסתגלות הגוף שלי לכל מה שביום רגיל היה גורם לי להשתגע מרוב אושר שאני חוזה מראות כל-כך משונים.

קצת אקספוזיציה

השאלה שגרמה הכי הרבה נזק במהלך ההיסטוריה, היא ללא ספק "אז מה אתה עושה עכשיו?"

(הקרב עם "באיזו דרך נסלק את הבעיה היהודית של מולדתינו?" הגיע במקום שני. אחריה "למה אין חומוס?")

כאשר השאלה באה ממקור אוהב אתה עונה בלב מלא ושלם, ובפרט מדגיש את בלבולייך הצעירים, הן על העתיד והן על בשעה הקרובה.

כאשר היא באה ממקור סימפטי שלא שייך למעגל ה"מת עליכם" אלא למעגל ה"נשים שאם הייתי שיכור הייתי עושה אותן", דוגמא, אתה מתרגל תשובות בנאליות שיספקו אותם באופן מיידי ויגרמו להם להפסיק לשאול.

אך כאשר מקור השאלה "מה עכשיו" נובע ממך, כל מיומנויות הבולשיט שרכשת ותירגלת, לא שוות הרבה?

אני הגעתי למצב הזה באופן הכי קלאסי: אחרי הצבא, אחרי הפסיכומטריקה, והעתיד נושם לרווחה מולי. הציונים טובים, הכסף סביר, ואפשר חיש שתיים לבנות עתיד. אבל משהו מפריע. משהו לא מתניע. אי אפשר לשמוע את זה או לראות, אבל זה מה שגורם לך להרגיש פחות את טעם האוכל, מה שמשאיר את עיניך פתוחות כשאתה גומר, ומה שגורם לך להתרגש פחות. זאת קריאה שאתה שומע דקה לפני שאתה נרדם ודקה לפני שאתה מתעורר. אתה צריך לצאת למרחבים הפתוחים ולשנות משהו. בך. לשנות? לא. לתקן… לשפר? לא. המילה הטובה ביותר היא לנקות. לנקות אותך קצת מכל האבק והלכלוך שהצטבר. לצאת לשיננית לנפש ולרוח.

צעד ראשון

אז פשוט.. להתחיל מחדש היכנשהו? אם אעשה את זה, בטח אבין איפה הטעויות ואיפה החוזקות שלי. אולי לעבוד? העבודה משחררת את הראש. כן, שגרת עבודה, נשמע מצוין.

אולי לצאת למדבר אמריקאי שהוא לא פחות מחור שטוח במרכז העולם, ולעבוד שם?

וואלה, רעיון לא רע. אז מסיבות חוקיות לא אזכיר את שמי, ולא אזכיר כלל את מהלך העבודה. אציין שזה במקום הומה אדם וצרכנות. אם ניחשתם וכנראה שניחשתם נכון, תנו לעצמם כוס ג'ינג'ר אייל כפרס.

עבר חודש. ההסתגלות לא קלה: העבודה דורשת את מלוא האנרגיה, וכל מה שנותר הוא לישון. ואחרי שקצת מתרגלים למסגרת נוקשה שכזאת, מתחיל הלם כבד הרבה יותר: זאת באמת התרבות המובילה היום בעולם.

התרבות שמגדילה את הארוחה ומוסיפה גבינה.

התרבות שמעריצה ושונאת את ישראל אך לא יודעת היכן היא על המפה.

תרבות שנבנתה ממהגרים, וסובלת מגזענות סמויה.

זה לא דבר קל להתרגל אליו, וצריך לעמוד על המשמר כדי להבחין שאתה נשאר כמו שרצית, כי כאן לא אתה מחליט מה אתה צריך לאושר.

הטלוויזיה היא בכלל פארסה: בפרסומות האנשים מאושרים תמיד. מה שגורם לצופה לחשוב שזהו הדרך אל האושר. והלוואי והייתי עכשיו מטפורי:

פרסומת למזון-מהיר כלשהו: מסך ריק ומישהו מקריין: Yesterday somebody asked me what is it that makes me happy. I thought about it and suddenly remembered – a hamburger makes me happy!”. איזה כיף! המבורגרים! ^^

פרסומת למוצר נגד עישון: "חיי השתנו ללא הכר בזכות כדורי הקסם הללו!" (בקול מהיר ורשמי:) עלול לגרום לבחילות, הקאות, ירידת משקל, עלית משקל, הזעת יתר ומחשבות ואו פעולות אובדניות. יש להפסיק את השימוש באם הופעת מחשבות ואו פעולות אובדניות.

הילדים מסתובבים עם רצועות על הילדים. הרצועה מוצנעת על הגב ב"תיק" בצורת קוף או כלב. אולי זה נשמע מחריד, אבל עם רמת החטיפות כאן, לכו תדעו. מי אנחנו שנשפוט אותם?

המדינה הזאת מצחיקה אחושרמוטה! המידת מידיום גדולה עלי בהכל!

הכירו את המקומיים

קלי, פרק I

אני פוגש בנערה בת 24, שמנה ולא יפה, מתחיל לדבר איתה עסקים והיא מתחילה לבכות. מסתבר כי נותרה לה שנה לחיות בשל מחלה שהיא לאו-דווקא-איידס שגורמת לכשל במערכת החיסון. ואז היא מגלה שגנבו לה את האוטו.

"תתקשרי לאימך שתאסוף אותך מכאן?" אני מציע בחוכמה.

"לא, היא עברה ניתוח בגב. היא במיטה כעת."

"אביך?" מציע אני בזהירות.

"לא, הוא התעלל בי מינית כשהייתי קטנה, אני לא מדברת איתו".

קלי, פרק II

היא מגיעה מחויכת לעמדה לאחר שבוע. "אני הולכת להתחתן עם החבר שלי! ואני בהריון!"

וואו! להשקיע את השנה האחרונה של החיים בהענקת חיים חדשים. אני ממשיך את היום בהשתאות ורצון עז למחוא כפיים לגברת, ולא בסרקסטיות.

קלי, פרק III

לאחר שבוע אני רואה אותה שוב, צועקת על מישהו בטלפון. הארוס הטרי הפך לאקס-ארוס. מאז היא מצאה חבר חדש! כיפאק! אבל יש לו ילדים, מסתבר. היא גילתה את זה הרגע, מכאן הצעקות. והיא תעבור הפלה. מה קורה כאן, לעזאזל.

קלי, פרק IV

היא פוטרה מהעבודה. בגלל ההריון. והיא לא יכולה לעשות הפלה בלי אישור האב? השם ישמור.

שומר הראש וחברים אחרים

לקראת ערב אדם עובר לצידי. האדם נראה כמו קוביה עצומה של שריר, ומכוסה קעקועים מכף רגל עד צווארו, ביניהם מבצבץ מגן דוד וכתובת עברית! אני קורא לו אלי, ומבחין כי כתוב "כלב רע". מחווה ל"להרוג את המזל"? לא ולא. הוא מספר שהוא אכן כלב רע, וכי גילה לפני שנתיים שהוא יהודי. או משהו קרוב לכך. אך מצווארו מבצבצת כתובת ערבית! מחווה לאום-כל-תום? לא ולא. הוא מספר כי הוא שומר ראשמאבטח של אח"מים בעיראק ואפגניסטאן. בכתובת מצוין בערבית (ספרותית, לא מדוברת) "ששתן גמל יהיה עליך". הוא מספר זאת בחיוך ענק ומסביר: If they’ll chop ma head off in Iraq, the last laugh will be mine! Hah!”

זרה מוחלטת הגיחה משום מקום בזמן העבודה וחיבקה אותי כי נראיתי עצוב, ואז נעלמה. האירוע קרה יותר מפעם אחת עם בנות שונות. שתיהן כנראה היו קטינות, אבל זה רק מראה שהעתיד של המקום הזה יותר מבטיח מההווה שלו.

פגשתי פציפיסטית שסבא-רבא שלה בן 101, והוא היה נאצי. אבל הוא טוען שהכריחו אותו כי הוא היה איזה ראש עיר, וחוץ מזה הוא לא רוצה לדבר על זה.

בעודי משתין אני שומע קריאות נלהבות מהתא לידי: “Guys! Guys! You’ll never guess what I’m doing!”

החבר'ה בחוץ ממתינים בקוצר רוח.

יוצא משם ילד, מקסימום 15: “I peed sitting down like a girl!!!”

החבריה נשפכים מצחוק. וואו.

אנשים רבים כאן מסתובבים על כסא גלגלים, הן ממחלות והן מעודף משקל. היום הגיעה אלי מישהי שמשתייכת כנראה לשתי הקבוצות. היא הייתה אדם שלא חייך כלל, וחסרה לה רגל גם. שמה היה סנדי. והיא יכלה לדבר רק בלחיצה על מכשיר צמוד לגרונה. ואיתה, שותפתה (אולי בת-זוגה?). אך לפתע הבחנתי באישה השניה מקרוב: שמלה אדומה, גבוהה ושמנה, שדיים גדולים, עקבים מעוכים, גרביונים, ידיים זיפיות עקב גילוח, ובעצם, יער של זיפים למרגלות פניה. שאלתי לשמו, והוא ענה לי בקול צייצני של אבא שמנסה לעבוד על מתרימים שהוא בעצם ילד וההורים לא בבית, "שרלין". אולי רק חברים טובים. ואתם יודעים מה? הם היו זוג אנשים מקסימים.

נוצריה אדוקה אוהבת ישראל דיברה איתי, וציינה לבסוף כי יש לי תכונות נביאיות. לאחר מכן היא לקחה את שמי ושמות כל קרובי המשפחה שלי כי היא רוצה להתפלל למענינו. אין לי שום סמיילי או תגובה ראויה כרגע. הסיפור מספיק טוב כפי שהוא.

המתחיל-מחדש

בוקר. יוצא לסיגריה בפינת העישון. מישהו מרחוק עושה לי שלום ואומר בקול רם שיעבור לעשן היכן שאני. אני מצפה להומלס שרוצה כסף כי שמוק עם דעות קדומות ויש הרבה כאלו כאן. מכאן נגלול את הדיאלוג, מתורגם לטובת הקהל הרחב:

איש מפחיד: שלום!

ישו: שלום רב.

א: אתה מבין משהו בטלפונים?

י: לא ממש. אני לא מכאן. אני מישראל.

א: יש לי חברים יהודים רבים! אחד גר בפרדייס, קליפורניה. איזה מקום!

א: אני צריך להפעיל את הטלפון הזה. באתי לחפש את אחותי.

י: מה קרה לה?

א: כלאו אותה ל-19 שנים על תקיפה. היא סתם צעקה על פקיד דואר והוא קרה למשטרה.

י: ברצינות!

א: כן. ואני נכנסתי ל-27 שנה.

י: על מה?

א: הצתתי בית בפרדייס, קליפורניה. הייתי מסטול מגראס מאד מאד חזק וחשבתי שמתקיפים אותי. אז שרפתי את הבית. אז קיבלתי 19 הרשעות על הצתה ו-6 הרשעות על תקיפת שוטר.

י: שוטר?

א: טוב, זה היה הכבאים, אבל מילא. הבעיה האמיתית הייתה הכותונת משוגעים. אושפזתי מתישהו. גראס חזק מדי, אני אומר לך. אבל מזל שהיה לי עורך דין יהודי. עכשיו יש לי רק רישום אחד בתיק הפלילי.

י: של?

א: אחזקה של קריסטל מת'.

י: ומה עכשיו?

א: עכשיו אני רוצה להתחיל את חיי מחדש. אני צריך כסף בשביל זה, אז מצאתי כאן חבר שמוכן שאני אמכור בשבילו סמים! אבל אני צריך טלפון בשביל זה. אתה מבין משהו בטלפונים? קיבלתי מכשיר אבל אני צריך לחבר לו קו.

י: לא, אני מתנצל. שאלת אותי. נו, שיהיה יום טוב.

א: להתראות חבר!

dsc00028

ישו המעונה

ישו היה מגיב פעיל בזרוב.קום, ועכשיו כשהוא סובל בחו"ל הוא התחיל לכתוב טקסטים ממש טובים. קבלו אותו בתרועות רמות. (תרועות=טוקבקים)

10 Comments

  • שיר

    20:17 18 באוקטובר 2009

    גורמה

  • צפדינה

    20:52 18 באוקטובר 2009

    היאח!

  • ד"ר ע.מ.בלבלה

    4:34 19 באוקטובר 2009

    וואלק אתה, וואלק.

  • תומסו

    9:30 19 באוקטובר 2009

    ענק.
    כתיבה איכותית ואמריקאית עד מאד.

    תשאר שם אם זה מה שאתה מספק לנו

  • גבירתי

    10:32 19 באוקטובר 2009

    אדוני, נהניתי מאוד לקרוא.
    מתגעגעת (מעט).

  • Greasy Draws

    13:23 19 באוקטובר 2009

    כתיבה נהדרת!
    באמת… כל הכבוד… מתי הפוסט הבא?

  • scurious

    15:03 19 באוקטובר 2009

    like

  • Purple Mushroom

    10:05 20 באוקטובר 2009

    מפחיד מאוד ! הקריאה דווקא יכולה להזיק לנפשות רכות ותמימות.
    יש דרכים אחרות לנקות את הנפש.

  • חברימשלו

    19:02 22 באוקטובר 2009

    יוקי ת'טמבל!
    תחזור כבר יא סרח
    ותחשוב על משהו ללמוד
    ותמצא את האחת
    ותקים משפחה
    ו…..עוד משהו??
    (אתם יכולים להוסיף עם הבנתם את הקו)
    וין ווואן

  • sofgi

    13:53 27 באוקטובר 2009

    משובח..

עכשיו תורך להגיב
או הכנס