הלילה עזבה החמולה הישראלית שלנו את הגסט האוס ונסעה לטיול. אנחנו נשארנו, ורצינו שינוי באווירה, מקום בלי טרטור ריקשות וצעקות בעברית. אז עברנו לגסט האוס קוריאני שאינו צמוד לשביל הראשי בעיירה. לכאורה הוא נראה שקט, אבל דיברנו עם השכנים, וגילינו שהם קוריאנים צעירים בטיול-אחרי-צבא והם עושים פה בדיוק מה שעושים המטיילים הישראלים: כלום.

בטרם יצאנו לטיול מסביב לעולם, הצבתי לעצמי מטרה אחת: לפגוש פנים מול פנים ארנבי אנגורה. ארנבי אנגורה הם יצורים מושבחים-גנטית להיות חמודים אפילו יותר מארנב רגיל. את הפרווה שלהם מגלחים והופכים לצמר רך במיוחד המשמש לסוודרים וגרבונים חמים ונעימים. ארנבי האנגורה הספציפיים שגרים בהודו, הם מזן שמן במיוחד, ומגיעים לגדלים מופרכים ממש. ידעתי שאמורה להיות באיזור חוות ארנבי אנגורה, בה הם מתגוררים בהמוניהם.

במהלך הימים שלנו במנאלי, שאלנו כל מי שידע אנגלית אודות מיקומה של חוות הארנבים. "אה כן, זה פה קרוב, ליד קולו" הסביר לנו רוכל / חלפן-כספים / סוכן-תיירות הודי.על מנת להגיע ל"פה קרוב", היינו צריכים להגיע לתחנה המרכזית של מנאלי ולקחת אוטובוס ציבורי יחד עם כמה עשרות הודים – ובלי אף תייר אחד. אורך הנסיעה: שעתיים בלבד. כמובן שהיו אלה שעתיים של נופים יפהפיים. טונות של תפוחים תלויים על העצים, בניינים מאולתרים בנויים על קצה-צוק, בלי שום הגיון הנדסי. תלמידי בית-ספר במדים. הכל זר ומוזר ומרתק.

לא ידענו בכלל מה מצפה לנו. איפה זה, איך זה נראה, האם מותר לתיירים להיכנס, האם זה פתוח, כמה יעלה לנו… "כאן אתם יורדים" ניער אותנו ממקומנו הכרטיסן. ואכן, חוות ארנבי האנגורה הייתה שם! נשמנו לרווחה. השלט בכניסה לחווה, היה מזמין במיוחד. כניסה – חינם! צילום – חינם!

היינו בטוחים שתיכף דוחפים אותנו לחנות סובינירים מטופשת ומכריחים אותנו לקנות מרצ'נדייז בצורת ארנבים. אבל לא הייתה שם חנות, וגם שום נפש חיה. כלומר, חוץ מנפשותיהם של כמה מאות ארנבים רכים ומתוקים. על הדלת בכניסה לחווה היה כתוב push, אז דחפתי – למרות אזהרותיו של הגבר המפוחד שלי. היו שם ארנבים קטנים, וארנבים גדולים, וארנבים גדולים מאוד, וארנבים ענקיים אקסטרה-אקסטרה-לארג'. כולם חמודים ופרוותיים, חלקם גזוזים. הם באו לקראתי כשניגשתי לכלובים שלהם, ואחד מהם נתן לי לק. מאוד נהניתי מחברתם וקיוויתי שהם לא סובלים יותר מדי בכלובים שלהם. סך הכל, הם נראו מפוטמים ונטולי דאגות, כמו בארנבייה של גבעת ווטרשיפ. באיזור החווה הסתובבו גם כמה ארנבים חופשיים, שכנראה לא רצו לברוח רחוק מדי ממקור המזון הזמין.

כעבור זמן מה הגיעו זוג תיירים הודים, מלווים במנהל החווה. הוא לא ידע מילה באנגלית, ונראה הרבה יותר מריר וזועף ממה שהייתם מצפים מאדם שמוקף בארנבונים רכים. הוא נתן לי להחזיק ולהאכיל ארנב לבן ושמנמן, והייתי מאושרת כמו ילדה קטנה.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=MN96rLfZ2qA[/youtube]

אחרי זה הוא הראה לנו ארנבונים שנולדו לפני דקות ספורות ממש, קירחים וחסרי אונים. התייר ההודי תירגם לנו מה שהסביר בעל החווה – כשיגיעו לבגרות תוך מספר שבועות, יתחילו לגלח אותם, וימשיכו לגלח אותם מדי 21 ימים.   הדרך חזרה לקחה גם היא כשעתיים. אבל היא הרגישה ארוכה יותר בזכות מוזיקה הודית בפול-ווליום. האוטובוס עבר דרך אינספור כפרים קטנים ועצר בכל הזדמנות: כדי להעלות ולהוריד נוסעים, כדי לתת לעדר עיזים לעבור, וכדי שהכרטיסן ייקח את המכנסיים החדשים שלו מהמתפרה. כעת אנו יושבים בחדר הגסט-האוס המהודר שלנו, תיכף ניכנס מתחת לשמיכה, נצפה בסרט, ונירדם לקראת עוד יום של הרפתקאות. אפילו שאני לא יודעת מה יכול להתעלות על כל כך הרבה ארנבי אנגורה ביום אחד.

[image title="זרוב והחבר החדש והשעיר שלה" size="large" id="4319" align="center" alt="זרוב והחבר החדש והשעיר שלה" linkto="viewer" ]