אופקים צרים. זו המלכודת שתכשיל אותנו. פסטיבל ראש פינה נתן לי את התחושה המעיקה שהמדיה בישראל נוטה לתחום את עצמה בגבולות המוכרים לה, ולזלזל או להתעלם ממה שמתרחש מחוץ להם. מדיה מסורתית – ומדיה חדשה. כל כך הרבה הזדמנויות מתפספסות בגלל הרגלים, קבעונות, פחד מחידוש.
שבת בבוקר, ראש פינה. צוות זרוב, כלומר – דור ואני, מתעוררים בארמון של הנסיכה מורן לביא וממשיכים לפאנל ששמו "עכשיו מצויץ: רשתות חברתיות". משתתפים בו יונה ויזנטל, ינון לנדנברג, יובל דרור, שגיא חמץ וגדי שמשון. הפאנל מצליח להוציא אותי מדעתי. איך אפשר לראות חלק כל כך קטן מהתמונה השלמה?
אפשר לעשות כסף מבלוגים?
ד"ר יובל דרור אומר: אי אפשר לעשות כסף מבלוגים. כמעט אף אחד לא עושה כסף מבלוגים בארץ. נקודת מבט תבוסתנית, ויותר מכך: צרה. אפשר ועוד איך לעשות כסף מבלוגים ומפעילות ברשתות חברתיות: לראייה, אני עושה. ואני ממש לא היחידה.
כן, זה לוקח לי שעות בכל יום, מזה שנים. אז נכון, לא יושב אדם שרושם לי צ'ק על כל פוסט חדש שאני מפרסמת בזרוב.קום. אבל כן, לפעמים אנחנו לוקחים על עצמנו הפקה בחסות מסחרית. מייצאים את התכנים או את היוצרים שלנו החוצה. מוכרים משקאות משכרים לאנשים שבאים למסיבות שלנו. מעבר לכך, אליזרין מעצבת הווב משיגה עבודות רווחיות ומדליקות יותר מאנשים בעלי נסיון וכישרון כמו שלה. איך? בזכות שנים של "סושיאל נטוורקינג". של להיות עם היד על הדופק, להכיר את האנשים הנכונים, לנהל שיחה. כל האחרונים מתקיימים ברשת וגם בחוץ.
מה זה רשת חברתית?
משהו ששכחו להגיד כל משתתפי הפאנל, הוא מה זה רשת חברתית בכלל. תנו לי להזכיר או לגלות לכם. רשת חברתית זה לא ממשק, ולא אתר. רשת חברתית זה לא פייסבוק ולא טוויטר. רשת חברתית זה מכלול הקשרים שיש לאדם או לקהילה. אי אפשר לצייר קו מפריד בין מה שאנחנו קוראים לו "רשת חברתית" באינטרנט לבין פעילות חברתית ב"עולם האמיתי".
אתם יכולים לקרוא לי חיית רשת, אבל זו תהיה טעות. אני פשוט חיה. הרשת והלא-רשת הם הינו הך בעיני. נוכחות זה לכתוב עשרים טוויטים בשעה, גם גם לכתוב בלוג פופולרי. וזה גם להיות ביום שבת בבוקר בפסטיבל ראש פינה: לקשקש עם האדם הנכון, להיות בולט, רהוט ומקסים.
תוכן שיווקי כזנות
היו"ר הקטגור משתמש במילה "הזניה" כדי לתאר קמפיינים ברשתות חברתיות. איזה כיף, שימוש במטאפורות פורנוגרפיות הוא אחד התחביבים שלי. אז תנו לי להמשיך עם זה.
פרסום בכללותו זה חרא. אבל מה – החרא הזה הוא חומר הסיכה החלקלק שמאפשר לגלגלי השיניים של המדיה להסתובב. פרסום זה מה שמחזיק על הרגליים את ערוצי הטלוויזיה הגדולים. זה מה שמשלם לבית הדפוס את מחירי הדיו והנייר של העיתונים. זה מה שעומד בבסיס המודל הכלכלי של רוב הסטארט-אפים שעוד לא עצרו מלכת.
יש לכם פטנט אחר איך עושים כסף מתוכן? תתקשרו אליי תיכף ומיד ונשנה את העולם. עד אז – סוכנויות אינטראקטיב ובלוגרים מובילים מנסים לעשות את המיטב תחת קורת הגג הכלכלית של תוכן שיווקי. לפעמים אנחנו מצליחים, לפעמים אנחנו מצליחים לעצבן בטירוף. מה שכן – לצד קמפיינים פולשניים, מציקים ולא רלוונטיים, שיווק דרך מדיה חברתית איפשר קיום של קמפיינים יצירתיים להפליא. תתרשמו במזבלה: כמה חן ומקוריות. כמו שיש בהפסקת פרסומות ספוטים כל כך מרגשים שגורמים לך לבכות, וספוטים שגורמים לך לכבות – ככה שיווק רשתי יכול להיות עשוי בטוב טעם, ויכול להיות רקוב.
ברוח המטאפורית האהובה עלינו, במה שונה העבודה שלי כיצרנית תוכן בזרוב.קום מעבודת העיתונאי הממסדי? עיתונאי הוא זונה שצריכה לחלק את ההכנסות שלה עם שרשרת אימתנית של סרסורים, ובלי אופציה להשחיל מילה על תנוחת המשגל. בזרוב.קום, אני נערת ליווי איכותית שבוחרת את הלקוחות שלה, ובדיוק באיזה מידה להתכופף.
טלוויזיה נגד אינטרנט
הפאנל השני שעירער את שלוות רוחי, היה "כאן שידורי האינטרנט". תקציר הפאנל: ליאון רוזנברג, מנהל התוכניות של ביפ, מתנגח בתעשיית הוידאו באינטרנט באשר היא, והיא מתנגחת בו בחזרה. ליאון אומר: הסרטון הכי טוב באינטרנט זה החתלתול המופתע.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=0Bmhjf0rKe8[/youtube]
אנשי האינטרנט מזכירים לליאון כמה מהפורמטים בערוץ ביפ הגיעו היישר מאתר פליקס. ליאון אומר שבאינטרנט יש תכנים איומים ("מגודלים"). אנשי האינטרנט אומרים שבטלוויזיה יש תכנים איומים ("האח הגדול"). ליאון אומר שלטלוויזיה לפחות יש אמת מידה מוסרית, שהיא הדיחה את מעיין חודדה מההפריים טיים בגלל התנהגותה. צעקות-צעקות-צעקות. המנחה לוקח לליאון את המיקרופון מהיד. אגף האינטרנט מציג פרזנטציה מרשימה על ההצלחה הגרנדיוזית של "מטומטמות", הפארודיה המקסימה על "מחוברות". ליאון חוטף מיקרופון של מישהו אחר, ותיכף צועק ומזכיר שזו פארודיה על תוכנית מהט-ל-ו-ו-י-ז-י-ה.
או אז רציתי לעמוד על כסא ולצעוק: תוכנית טלוויזיה שמגיעה היישר מהאינטרנט. במידה רבה, זה מה ש"מחוברות" בשבילי. יותר מהעניין הפעוט ששתיים מכוכבות הסדרה (ליאת בר-און ואני) מגיעות היישר מדפי הרשת: הגדוּלה של "מחוברות", היא הבנה של המשמעות האמיתית של בלוג. אנשים מקובעים מארץ הטלוויזיה התייחסו עד כה לבלוג כ"הדבר הזה מהאינטרנט". שטות וטעות. אינטרנט נותן טכנולוגיה נוחה לתופעת הבלוג לקרות, אבל בלוג זה הרבה מעבר לטקסט בפורמט כלשהו. זו מערכת פסיכולוגית סבוכה של אדם, שמגיע עם המוטיבציה הרגשית שלו, ושל הקוראים/צופים המציצנים שמחפשים אצלו נקודות אחיזה להזדהות או לעג. "מחוברות" התעלמה מהגבולות המקובעים של "מה זה טלוויזיה" ו"מה זה בלוג" כדי להקים יצירת מופת: סדרה שמצליחה להיות בו זמנית גם חכמה, גם רגישה, גם אהובה על המבקרים וגם פופולרית.
השורה התחתונה שלי היא – שממלחמות בין המדיות לא תצמח שום תועלת. מוטב להשקיע את מאמצינו ביצירת תוכן שטיבו לא תלוי במדיה שמכילה אותו. כי מה זה מדיה? קליפה. כלי קיבול. נכון, התוכן יקבל צורה שונה אם נניח אותו בטלוויזיה או ברשת, בוידאו או בסטילס או בטקסט. אך הבסיס, המסרים והתחושות שברצוננו להעביר, לא צריכים להיות פונקציה של צורה.
סיכום
דור ואני, צוות קטן ונחוש, חזרנו מראש פינה חדורי מוטיבציה מאי פעם. זאת, תוך הידיעה שהמשאבים היחידים שבידינו הם הכישורים, המיומנות, והזמן הפנוי שלנו. אבל הכוונות שלנו טובות, והראשים שלנו מפושקים לרווחה לכניסה של רעיונות. אנחנו נמצאים במרדף בלתי פוסק אחרי חידוש, יצירה, הדבר הגדול הבא – וברגע שנאתר אותו, נרים אותו הכי גבוה שאנחנו מסוגלים: בין אם הוא יבוא מעולם הטלוויזיה, מעולם הפרסום, מעולם ההייטק, או מעולמות אחרים שלא נידונו בפסטיבל ראש פינה.
ראיתי בפסטיבל על הבמה אנשים שעוררו בי כעס, קנאה והשראה. אנשים שהמעמד והאמצעים שברשותם מאפשרים להם לקום ולעשת כל מה שיעלה על דעתם. האיחול שלי לעצמי הוא להגיע למצב הזה בבוא היום. ואילו להם ולשאר באי הפסטיבל אני מאחלת: אל תעצמו עיניים, אפילו לא למיצמוץ. פקחו אותן לרווחה ונסו לאמץ זווית ראייה רחבה ככל הניתן.
יובל דרור הוא חבר ואני גם מחבב אותו וגם מעריך אותו, אבל ה"אי אפשר" שלו נשמע קצת נחרץ מדי. לא יודע אם זה מה ואיך שאמר.
בכל אופן, כמה נקודות למחשבה:
א. אולי הוא התכוון לומר שאי אפשר לעשות כסף מבלוגים בעברית. כסף מבלוגים בישראל אפשר לעשות, כפי שמוכיח בימים אלה חברי יוחאי עילם עם הבלוג Forex Crunch. מזה שלושה חודשים יוחאי הוא הפרובלוגר הראשון – זו העבודה שלו.
ב. גם כשמדובר על בלוגים בעברית, זה שאנשים עדיין לא מתפרנסים מהם לא בהכרח אומר שאי אפשר.
ג. אם נניח שהמודלים העיקריים מתבססים על פרסום, אז מן הראוי להזכיר שמתוך סך עוגת הפרסום בישראל רק 10 אחוזים לערך הולכים לאינטרנט, ומתוך זה 90 על באנרים ומוצרי פרסום באתרי התוכן הגדולים. כלומר, הבלוגים מתחרים היום באלפי אתרים על אחוז בודד מכספי הפרסום.
זה המצב היום, אבל מה יהיה בעוד חמש שנים לדעתכם?
ד. העלות האפקטיבית לקליק באתרי התוכן הגדולים נעה בדרך-כלל בתחום שבין 10 ל-20 ש"ח. בתוכניות PPC אפשר להגיע בקלות יחסית ל-1 עד 2 שקלים. סף הכניסה נמוך יותר ולכן יותר מפרסמים יכולים להשתתף במשחק.
ה. אז למה רוב הכסף באינטרנט הולך לאתרי התוכן הגדולים? כי שם משרדי הפרסום יכולים לקבל יותר עמלות. כי שם יכולים משרדי האינטראקטיב לגזור קופון.
זה המצב היום, אבל מה יקרה לדעתכם בחמש השנים הבאות?
הסיקור הכי מעניין שקראתי עד כה מהפסטיבל. עצוב לראות עד כמה בעלי המאה וההשפעה מסרבים להיפתח לשינויים הגדולים שמתרחשים להם מול העיניים.
בעולם המונחים של שאר בני האדם, המושג רשת חברתית בהקשר של אינטרנט מתייחס למאפיינים טכנולוגים. אולי התכוונת לרישות חברתי.
גם בלוג, הוא בהכרח משהו שמתקיים באינטרנט בפורמט שמכיל בדרך כלל מספר מאפיינים קבועים. מחוברות לא היה בלוג אלא יומן וידאו ערוך (ובמקרה של הארבע האחרות, פחות או יותר לא מבוים)
בין בלוג לבין רגשות ופסיכולוגיה אין שום קשר מחויב. הבלוגים המצליחים בעולם הם לא הצצה לעולמו המופרע של מישהו שמאד מנסה, אלא סקירה מנקודת מבט אישית ופרטית על קולנוע, ספורט, חדשות וטכנולוגיה.
נכון, בלוגים יש מסוגים שונים, והרבה מהמצליחים הם יותר מקצועיים מאשר אישיים.
אני לא הבן אדם להתקטנן איתו וזה לא הטקסט לדקדק בו במאפיינים טכניים של בלוג או רשת חברתית.
ואם אתה חזק במשמעויות מילוליות קטנוניות של מונחים, את המונח "מבויים" אתה מפספס לחלוטין. הכל ב"מחוברות" היה מבוים, מתוכנן, וערוך בצורה מאוד מדויקת ומהודקת: החל מהצילום העצמי של הבנות וכלה בפס הקול. אני מניחה גם שהסתפקת בפרקים ספורים מהסדרה כדי להחליט שאני פחות אותנטית מהאחרות. כל זה בלי להניח שהיה איזה קו עלילתי בכל הסדרה שמטרתו להציג אותי כ"מותג".
עם זאת, אני שמחה שאתה חוזר וקורא בעיון כדי להגיב.
ואו. ח"ח. כוונות טובות, כשרון וכו'. קראתי,
אני איתכם.
כל הכבוד 🙂
אחחח, מלחמות בין מדיות זה מבדר במקצת, כמה אינטלקטואליזציה שיאללה
ובכן, הדאגה בדבר הכיוון אליו צועדת המדיה הישראלית הוא מהמוצדקים בשוק התקשורת. מאוד מטרידה העובדה כי אנו דוהרים קדימה מבחינה טכנולוגית, אך מבחינת ניצול המדיום החדש אנחנו מפגרים הרחק מאחור.
יותר מכל, ההתפרצות של רוזנברג הזכירה לי את הקטע הבא:
http://www.fav.co.il/index.php?dir=app_misc&page=vod&op=view&id=23910
ממש טקסט מעולה, חבל שלא לקחת את המיקרופון בפסטיבל עצמו…