כתיבה היא התחביב האהוב עליי. למרבה המזל, היא שום דבר מעבר לתחביב. זה מה שמאפשר לה להיות האמצעי שלי להתבטאות, לתקשורת, לשחרור, לתיעוד של מה שעובר עליי. זה מה שמאפשר לכתיבה להיות מה שהיא הייתה בשבילי מהתחלה: סיבה לחיות. אני חיה כדי לכתוב, ומשתדלת לחיות הכי הרבה שאני יכולה להרשות לעצמי.

כשהייתי נערה, הייתי יוצאת מהבית של אמא ולא חוזרת אליו ימים כלילות, פוגשת אנשים זרים, מטילה על עצמי משימות שלא הייתם מטילים על האויב המר ביותר שלכם, מבצעת אותן וכותבת. כותבת בלא מנוח, בלי לקמץ במילים, בחופשיות גדולה יותר משהתאפשר לי בכל אמצעי אחר שהכרתי. חלק למגירה, חלק לבלוג הקטן שלי. זה הרעיון שלי של הנאה. וזה בדיוק מה שאני עושה בימים האלה. לא יצאתי למסע מסביב לעולם כדי לנוח, אלא כדי לאסוף את החוויות שהכי כיף לכתוב, וכדי שיהיה לי מספיק זמן פנוי לכתוב אותן.

המצב שאני בורחת ממנו הוא המצב בו אין לי זמן לכתוב, או שום דבר מעניין לכתוב עליו. אולם מצב שמפחיד אותי הרבה יותר, הוא המצב בו אין לי כסף. מפחיד מספיק כדי להשאיר את הכתיבה מאחור. לו הייתי מסתמכת על כתיבה כמקצוע, אין ספק שלא היה לי כסף. בטח לא מספיק כסף כדי לצאת לטיול ההרפתקאות העצום הזה.

מלחמות העטים המתחוללות ברשת ובפרינט בימים האחרונים גורמות לי לחבק בחום את המקלדת שלי ולהודות לעצמי על כך שכתיבה הייתה ונותרה תחביב. היו ימים בהם האמנתי שכתיבה תשים לחם על השולחן שלי. זה היה בתקופה שלא ידעתי מה מחירי הלחם. התפכחתי מהר, ובמקום כתיבה, תפסתי תחביב אחר שלי ועיבדתי אותו לכדי מקצוע: עיצוב אינטראקטיב. לא ארחיב פה בנושא, רק אגיד שבשורה התחתונה זו הייתה בחירה נכונה.

אלפי המלים של רענן שקד, בועז כהן ויובל דרור מציירות תמונה מדכאת. דרך החתחתים שצריך לעבור כדי להרוויח ככותב ישראלי יכולה להוציא את הרוח ממפרשיו של הגרפומן הנמרץ ביותר. צריך לסחוט מעצמך כמויות לא הגיוניות של טקסט, להתכופף עבור אינספור עורכים, יח"צנים ושאר בעלי אינטרסים, ובתור הפוגה קומית – להחזיר תשובות פוגעניות לתאגידי ענק שמזמינים אותך לכתוב בחינם.

עד שאתה מגיע למעמד של כותב ועורך שכיר ובכיר, אתה כל כך מותש ומפוחד, שאתה מוצא את עצמך מציץ אחורה להיזהר משאר הכותבים שנושפים בעורפך, מדמיין שהם חומדים את שקיק המטבעות הזעיר שהשגת בעמל רב. הכותבים שהצליחו אתמול מעליבים את הכותבים שמצליחים היום, הכותבים שמצליחים היום מאוימים מהכותבים שיצליחו מחר, הכותבים שיצליחו מחר זועמים על התשלום שלא יכנס באף אחד מהימים הבאים, והקוראים מפהקים ועוברים לטלוויזיה.

הפסגה של העיתונות בישראל היא פסגה נמוכה, והיא לא מצדיקה את המאמצים המוגזמים הנדרשים כדי להגיע אליה. אני לא יודעת מה יהיה העתיד של התעשייה הזאת, מה שבטוח הוא שאין לי כוונה להיות חלק ממנה. בעבר הייתה לי שאיפה להצליח בכתיבה. היום, יש לי רק שאיפה לכתוב, לכתוב ולכתוב.

אסיים בשני מסרים.

מסר ראשון: לעולם אל תעבדו בחינם, לא בכתיבה ולא בשום מקצוע אחר. הזמן הוא משאב יקר שלא חוזר, והדרך הגרועה ביותר לאבד אותו היא לתת אותו בלי לקבל תמורה עבורו. במיוחד הקפידו לא לתת את הזמן שלכם לתאגידים.

מסר שני: יש במקום בולט בראש האתר כפתור "תרמו לנו". התרומות מבלוג בעברית לעולם לא יוכלו להוות עבורנו פרנסה ולא לכסות את הוצאותינו. זו לא מטרתן. המטרה היא להעשיר את הטיול שלנו בחוויות, ואת האתר בכתיבה אודות החוויות האלה.