אנשים רבים נרתעים מהודו ונמנעים לבוא אליה עקב השם שיצא לה, בתור ארץ מלוכלכת. דבר אחד יש לי לומר לאנשים האלה: אתם עושים את הדבר הנכון. השמועות שנפוצו על הטינופת של הודו אינן קרובות לאמת: הודו מלוכלכת הרבה יותר ממה שתוכלו לתאר לעצמכם. השירותים – חורים ברצפה עם שאריות צואה נצחיות, התושבים – יורקים, תוקעים גרעפסים, שופכים על המדרכה דליים של סחי. מדי פעם מזדמן לראות ילד הודי מקיא לו סתם כך ברחוב. פחי אשפה – אין. הפרות ממונות על אכילת האשפה שאתם משליכים על הרצפה. אבל אין טעם להמשיך ולפרט: את הלכלוך של הודו צריך לחוות כדי להבין.

עוד שמועה שוודאי שמעתם על הודו, קשורה במערכת העיכול. זו לא רק שמועה, זה חוק. לשונו: לא יגיע אדם להודו ולא ילקה בקלקול קיבה בחומרה כלשהי. החל מיום-יומיים של שלשול, וכלה בחודש של אשפוז + הטסה רפואית + הגשת טפסים לחברת הביטוח בהם יש לתאר בפרוטרוט תהליך הוצאת תולעת בגודל צלופח מהמעיים.

למחלות חמורות יותר, כמו איידס, יש אמצעי מניעה: להשתמש בקונדום כשאתם מביאים זונה נרקומנית, למשל. לקלקול הקיבה ההודי אין אמצעי מניעה. כל ארוחה שאתם זוללים בהודו, יכולה להיות הדבר האחרון שתאכלו לפני הסערה. לעולם לא תדעו איפה זה יתקוף אתכם ומתי. זוהי הרולטה ההודית. כל יום שעובר, כל ארוחה שנאכלת, מקרבת אתכם לקליע שיפיל אתכם למשכב.

נראה כי אני נחלתי הצלחה מסחררת במשחק הזה. עברו ימים רבים וארוחות רבות נכנסו לבטני: חלקן במסעדות תיירים נקיות למראה; חלקן בדוכני מזון לצדי הכביש בהן כל תהליך ההגשה מתבצע בידיים לא שטופות. העניין מעורר חלחלה באופן מיוחד בהתחשב בכמות ההודים שמחטטים באף בציבור.

נראה היה כי מערכת העיכול שלי מצליחה להתחמק מהירייה, וכל יום מילא אותי בתקווה חדשה שמא אני גיבורת על. אבל אחרי ארבעה שבועות בניכר, זה קרה. הקליע שהפיל אותי, היה ככל הנראה מנת טאלי עצומת ממדים, אותה אכלתי בסוף יום בדאבה מקומית. זה הגיע לי. עשיתי את הטעות מספר 1 בתחום האכילה: העזתי להזמין ארוחה בדאבה ריקה.  הטעמים הזרים הרגישו ערבים לחך, ולא גילו לי את תרבית החיידקים שחיכתה לי בפנים.

למחרת לפנות בוקר התעוררתי להשתין. אך בשירותים ציפו לי הפתעות. ביקורים רבים עוד נכונו לי בחדר השירותים הקטן ביום הזה. למשך היום, הייתי מרותקת למיטה, וכל התרוממות הגבירה את הבחילה. אבל זה לא היה נורא כל כך: הבטן לא כאבה, וישנתי שנת ישרים בין הביקורים.

בערב יצאתי לראשונה מהחדר. פסעתי, מתנדנדת, נשענת על בעלי, לברז האינטרנט הקרוב ביותר לחדר הגסט האוס שלנו. דבר ראשון, ביקשתי מגולשי הפייסבוק שיסייעו לי בעצות לטיפול בקלקול קיבה בהודו. עקבתי אחר מרבית העצות, ולמחרת התעוררתי כמו חדשה. סתם, יותר לכיוון יד שנייה במצב בינוני. אבל הרגשתי יותר טוב. עבור הדורות הבאים, אני מביאה את האינפורמציה החשובה שהצטברה בשרשור:

כל העצות להתמודדות עם קלקול קיבה בהודו

• לשתות הרבה מים (מינרלים) להחזיר לגוף את הנוזלים שאבדו.
• לשתות קולה ושאר משקאות מוגזים.
• לשתות תה.
• קמומיל. בעיה: אין לי מושג איפה מוצאים פה קמומיל.
• שני אהרון מציעה שקדים טחונים ולימונדה מתקתקה. השקדים נותנים ברזל שאובד בקלקולי קיבה ומקלים על העיכול להבא והלימונדה מרגיעה את הבחילה, מוסיפה ויטמין סי שיעזור לך לא לחלות וכמובן מעלה את רמת הסוכר בדם
• לאכול אורז.
• הרבה תפוחי אדמה וגזר, מבושלים ורכים.
• טוסטים יבשים.
• לאכול בננות.
• לאכול את היוגורט ההודי, curd, שפועל כתרופת פלא (כך מעידים ללה ובילי). ואם מערבבים אותו עם בננות, זה אפילו יותר טוב.
• איילת השחר: להימנע לחלוטין מחלב, חריף ואלכוהול- גם יומיים אחריי שזה עובר כי זה יכול לחזור.
• להקיא כמה שיותר על מנת להקל על מערכת העיכול. עצה זו נשמעת לי שנויה במחלוקת, אך רוב הסיכויים שתקיאו בלי מאמצים מיותרים בכל מקרה.
• מגבונים לחים יקלו את סבלכם (זאת עצה שלי).
• קל-בטן הוא התרופה המועדפת על הממליצים.