פרק שלישי במסע הייסורים של ישו, אשר מגלה את הצדדים הפחות יפים של אמריקה. והנה: פרק 1, פרק 2

קרוב לחודשיים עברו, והכל מקבל צבעים חדשים.

געגועים עזים שותפים אותי לארץ, ולאו דווקא עניינים בנאליים כגון "האמיתיות" או "החום הישראלי". דברים הרבה יותר פשוטים: האוטו שלי. לחזור הביתה עם הזריחה מלילה פסיכי, ולגלות שהבית נשאר תמיד בית, והכלבים רוצים לאכול. הריח של השדות במושבה. הריח של החדר.

והים. אין פה ים, אתם יודעים.

והכל כאן כחלום מתמשך. עוד מעט אתעורר בביתי ואכין לי אספרסו. אוך, אני מכין אספרסו מצוין. מה לעם הזה ולקפה. מה אני עושה כאן? עד חג המולד, יום הולדת שמח ישו.

וכעת, ראשי זוכה להקלות כתלמיד עצלן שהוריו שילמו ל"מאבחן" וכעת יש לו דקות נוספות במבחן. רק עם סרטונין. קוראים לזה SSRI, גוגל איט.

ואינני תייר יותר, לא. אבל גם לא חי כאן.

אני זבוב על הקיר.

והקיר שקוף, אך אני עם אוזניות.

אך האוזניות בפול ווליום,

והנגן כבוי.

לעזאזל, אני מאבד נקודות אחיזה בהגיון לפעמים, והגיון הוא מצוף חשוב בלב האוקיינוס האובמי.

אבל מי צריך הגיון כשיש לי דף ועט.

אני כאן. הארץ המובטחת שלי אי שם אצלכם, ואינני שם איתכם.

כאילו השארתי ברשימת הנקיונות שלי חדר מלא בבועות סבון, ואם אחכה קצת יהיה לי פחות לנקות. הזמן הנעים יעשה את שלו הרי…

אני כבר אפילו לא שונא את ארה"ב יותר מדי. הפאבים האזוריים מלאים אופנוענים ומוזיקה נחמדה מאד. האלכוהול זול וטוב. החיים פה די פשוטים, והייתי יותר מדי פוץ להבין את זה. או פשוט עסוק מדי בהתנשאות ישראלית. או סתם התנשאות אישית שלי, מה אני מפיל את כל העם.

רציתי לבקר את הקפיטליזם.

אבל לקרוא מדינה לפי מרכזי הקניות שלה זה כמו לשפוט דת לפי הסקנדליים הפוליטיים של מנהיגיה. זה כמו לבקר מנת גורמה לפי הריח שישאר בשירותים אחריה. העיקר מתפספס, ותוצר הלוואי של תוצר הלוואי מקבל את הבמה משום מה.

ואיזו נטייה טבעית… לעמוד ולצעוק שהמלך עירום. שהמדינה מטומטמת ושמנה. להיות צודקים יותר.

רציתי לספר כמה האמריקאים חיים בבועה.

אבל יש אירוניה באמירה כשהיא באה ממני, או מישראלים בכלל.

עם שכל-כך עסוק בעצמו, בסבלו וברחמים שמגיעים לו. התעסקות באמת גלובלית היא בועה לא פחות קטנה.

אז האם יש גרעין של אמת בקלישאה המאיימת שכל מה שקורה כאן הוא ספויילר לעתידה של ישראל?

ובכן, כן.

אבל יש כמה נקודות שעדיין נזדקק לסמן ב-V זרחני:

כאשר רצח, אונס, חטיפות, סמים וכנופיות יפסיקו לרגש אותנו.

כאשר הדאגה שינסו לחדש על הנושאים הקודמים תקבל צורה מגוחכת ומעובדת מדי בתקשורת.

כאשר הריונות וקעקועים יצוצו ללא הרף אצל כולם, בלא קשר לגיל, כאיתות לחוסר אכפתיות לעתיד.

כאשר אנשים יבחרו לאטום את עצמם לכל בעיה שלא קשורה אליהם ישירות, לא בגלל אווילות, אלא פשוט כי הם יכולים, פשוט כי מותר להם, פשוט כי זה מושתת בחוקה.

"אז מה אתה אומר פה, ישו?"

באופן מפתיע, נהיה לי יותר ויותר ברור שהדרמה קטנה מהרגיל. זאת עוד מדינה שגרים בה אנשים. הרבה מהם. או שפשוט התרגלתי.

אבל, מי אנחנו שנשפוט? לעזאזל, רובם נראים יותר מאושרים ממני