אחרי שנשארנו שבועיים בהיקאדואה, נסענו סוף כל סוף לקנדי. הגיע הזמן לשנות אווירה, וקנדי נראתה כמו מקום מרכזי באזור ההררי של סרי-לנקה, ממנו אפשר לצאת לטיולים ולראות עוד מהארץ הזאת – חוץ מההליכה של שלושת הקילומטרים צפונה ודרומה מהגסט-האוס שהפך להיות הבית שלנו. חוץ מזה, קראו לה קנדי. הגענו לעיירה בשבע בערב, והתכוונו להישאר במקום המכונה pink house. זה היה יכול להיות מושלם, לספר שאנחנו גרים ב-"Pink House, Kandy", אבל לא היו להם חדרים בשבילנו. במקום זה, לקחנו חדר צר בגסט-האוס הסמוך במחיר של 1000 רופי. אותו דבר כמו ששילמנו על החדר בהיקדואה, רק על מגורים דלים הרבה יותר. טיול הבוקר שלנו גילה כי אין באיזור מחירים טובים יותר, למרבה הצער.
בבוקר, עת עלתה השמש, גילינו גם את ייחודה הקסום של העיר. היא מוקפת הרים ויערות, ובמרכזה אגם. כן, אגם מתוק ומלא חיים עם דגים, ברווזים, שלדגים, לטאות, צבי-מים, ושקנאי שמן אחד.

אבל הדבר הראשון שראינו סביב לאגם באותו בוקר, היה שוטרים מודאגים.
"חח," אמרתי "מה קרה? יש גופה באגם? חח"
לאחר כמה מטרים של הליכה לצד האגם, גילינו למרבה ההפתעה שבאמת יש בו גופה. חבורה גדולה של סקרנים מקומיים הביטה בגבר מת, צף במים, מצבו לא טוב בשום מובן. למעשה, זה היה האיש המת הראשון ששנינו ראינו בעולם האמיתי שמחוץ לטלוויזיה, והמחזה היה מחריד. אז עשיתי את הדבר היחידי המתקבל על הדעת: צילמתי. לא ממש הסתכלתי על הגופה, וגם איני מצליחה להישיר מבט לתמונות שלה. השוטרים לא עשו שום דבר בנידון. לא אסרו עליי לצלם, לא גירשו את חבורת הסקרנים הגדולה, לא משו את הגופה מהמים. סתם הביטו במתרחש במבטים מלאי משמעות.

פרט לכך, גילינו שקנדי היא עיר יפה, מעניינת, ובלתי נסבלת. נראה שאיזור מרכז סרי-לנקה פונה לתיירים שונים מאיתנו: תיירים שהכיסים שלהם פעורים ושטרות מתגלגלים מהם בחופשיות. המצב מעצבן. אטרקציות תיירותיות רבות ישנן בעיר ובסביבותיה – וכולן גובות דמי כניסה. ולא דמי כניסה סמליים, אלא סכומים משמעותיים שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם אם אנחנו רוצים להמשיך לטייל במשך שנה.
טיפסנו במעלה שביל שהוליך לפסל גדול של בודהה שצופה על העיר. זו לא הייתה הליכה פשוטה, כלל וכלל לא. אך בסופה גילינו שעבור המטרים האחרונים, כמה צעדים ממש כדי להגיע עד לכפות רגליו של בודהה החמוד, צריך לשלם. מחיר הכרטיס, כ-10 שקלים. בשביל שטות חסרת ערך לחלוטין. כשנחרנו בבוז והפנינו גב – מוכר הכרטיסים הנכלולי אמר "אוקיי אוקיי, שניים במחיר אחד!" אם בודהה היה שם כדי לראות את הגרידיות של מאמיניו הוא היה מכה אותם כהוגן עם מקל במבוק. אחרי זה טיפסנו בשביל אחר, בדרך ליער טרופי יפה שמקיף את העיר ויותר מדבר אלינו מאשר מונומנט דתי. מחיר הכניסה ליער היה גבוה מ-20 שקלים. לעזאזל! במחיר הזה, אנחנו משיגים ארוחות בוקר, צהריים וערב של יום אחד. נזכרנו בערגה בהודו, שם פסלים גדולים יותר של בודהה וטבע יפה לא פחות היו פרושים לפניך חינם.
הסיבה שאנחנו כל כך מתרגזים לשלם דמי כניסה לאטרקציות תיירותיות, הוא שזה הדבר הבנאלי לעשות. תשלום דמי כניסה לאתר מסוים מבטיח לך מראש שלא יקרה בו שום דבר מעניין, ייחודי, יוצא דופן, שרק אתה זכית לראות. ההתנסויות המרגשות באמת, אלה שמשנות אותך ומותירות בך חותם, אלה שתזכור שנים קדימה, הן אלה שמגיעות בלי דלפק לפניהן. הגופה שראינו הבוקר, למשל, הייתה לגמרי לגמרי בחינם.