הגסט האוס הנוכחי שלנו. אין פרטיות, אין נוחיות, אין פינוק, אין חנופה. תגידו עליו מה שתגידו, אבל יש בו אווירה. המון אווירה. והמון אופי. לא אופי טוב. הגסט האוס הזה הוא לא רק מקום להניח בו את הראש ואת התיקים ולחכות למחר. זה מקום שחווים אותו עם כל החושים. אטרקציה. מוזיאון. הדמיה של חיים אסיאתיים נוקשים.
קצת אחרי חמש בבוקר חזרנו מערב הבנות. היינו בטוחות שהבנים כבר מזמן נוחרים במיטותיהם, וגילינו להפתעתנו שלא כך הוא הדבר. ציפינו לערב בנגקוקי לוהט, אבל הוא היה פושר, והרגיש כמו חימום ומתיחות לקראת ההוללות האמיתית שתתקיים מחר. עד שהגענו למועדון הלסביות החביב Zeta, כבר לא הייתה שם אף אחת. רק צוות העובדות של המקום, די ג'יי וזמר שמנגנים לאף אחד. ישבנו איתן קצת ודלינו מידע מהבחורה שידעה אנגלית הכי טוב – פִּי. עורלי נדלקה עליה תיכף ומיד. פי אישה גברית, או יותר נכון נערית, פניה יפים ועדינים, בגדיה מרושלים, ואי אפשר לחשוד בה שהיא סטרייטית. היא הייתה נחמדה מאוד, והפנתה…