יש יותר מדי קאמבקים מיותרים. יותר מדי אנשים מרוויחים מניצול ציני של תחושות סנטימנטליות שלנו. אבל סקאנק אנאנסי זה לא עוד איחוד עם סרחון של בוידם. כי לדעתי העולם זקוק לסקאנק אנאנסי. הסיבה לאיחוד הייתה ביורוקרטית: הם היו חייבים אוסף להיטים לחברת ההקלטות שלהם. ואז חזר להם הטעם של העבודה המשותפת, עד כדי כך שהם הקליטו עוד 3 שירים חדשים. באפריל 2009 סקאנק אנאנסי נתנו כמה הופעות "סודיות" בלונדון בכל מיני לוקיישנים מחתרתיים ובסוף השנה עשו טור אירופי מוצלח. כשמדברים על סקאנק אנאנסי – חושבים קודם כל על סקין. כי סקין היא התמצית המרוכזת. בדומה לאב הרוחני שלה, דיוויד בואי,…
דן ואלינור הם שניים מהאנשים המגניבים ביותר ביקום כולו, והיום הם מתחתנים זה עם זה. כן! למי שלא מכיר – דן הוא הוא יוסף שלנו, שובב גדול, בעל ידע אינסופי בכל תחום שקיים. בחירת לבו, אלינור, היא האשה האידאלית, שעובדת בהייטק ביום, ותופרת ומבשלת אחר הצהריים, ולומדת תואר שני בלילה. אנו מאחלים לשני האינדיבידואלים הנפלאים האלה חיי זוגיות מאושרים, וכך גם לדימונה, מוצקין, ושאר בני הטיפוחים שיהיו להם בעתיד. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=flz6-_RFiw8[/youtube] באהבה וגרגרנות, צוות זרוב לדורותיו ובני משפחותיהם
ביום חמישי הדבקתי על הקיר שלי בפייסבוק את פתיחת התערוכה Aftershock של זיו קורן, הודעתי שאני הולכת לשם, והלכתי לשם. שוק התערוכה שמוצגת במתחם הרכבת ביפו היא יומן מסע מצולם מהריסות האיטי. זיו קורן התלווה למשלחת הסיוע של ארגון לתת, ותיעד את החורבות, את הזוועות, את ההרס, וגם את התקווה והחמלה האנושית שצמחו בסיטואציה האיומה הזו. התערוכה שיצאה – מזעזעת ומשתקת כמו לפיתת אשכים עזה. אמנם הגענו לשם במצב הרוח הנהנתני השמור לפתיחות של תערוכות, והשמענו קולות אכזבה רמים כשגילינו שלא מגישים שמפניה ובוטנים. שמפניה ובוטנים! נחרתי בבוז אחרי סיור קצר בתערוכה. פתאום חשתי סיאוב רב לנוכח פתיחות התערוכות המלוקקות,…
בשבוע האחרון יצא לי להגות ארוכות במהותו של הבלוגר. בלי שהתכוונתי, הפך הכינוי "בלוגרית" לטאגליין הראשון שעולה לראש של מי שמדבר עליי. זה לא מפתיע, אני אמנם כותבת בלוג בשבע השנים האחרונות, ומבין כל הדברים שעשיתי – הוא האחד שהתמדתי בו יותר מכל. אבל מה איתם, עם כל שאר הדברים שעשיתי, לעזאזל? המילה "בלוגרית" הרי תעלה לרוב הציבור דמות של פקאצה חסרת מעש שמרכלת את עצמה למוות במסמכי טקסט פומביים. עם כל הכבוד לזה – אני עשיתי את זה בכלי תקשורת הרבה יותר רחבי-תפוצה! לא, אבל ברצינות – אני קורעת את התחת להרכיב רזומה שאפשר להתגאות בו, ובמילה אחת "בלוגרית"…
ארץ לא נהדרת רק ביום שישי האחרון שודר ב"ארץ נהדרת" מערכון ספיישל. וכשאני אומרת ספיישל, אני מתכוונת ספיישלי-ליים. תקציר המערכון (שאינו שווה צפייה): "כל בחורה מכירה את זה: הפחד ממפגש עם פקידי הבנק וניסיון להבין מה באמת קורה אצלן בחשבון. במיוחד בשביל להתמודד עם ההרגשה הזו ממציאות נשים כל מיני שיטות. אחת מהשיטות היא פשוט לדמיין מחזמר שמתנהל בתוך תחומי הבנק עצמו ואמור לנסות להשכיח את כל הצרות." ומה קורה במחזמר? האשה הקורבנית והאומללה שבבנק הוגה כל מיני מחשבות עליזות על קניית נעליים ועל בישול אטריות. אני שואלת, מזועזעת – הלו?! 2010! תוכנית טלוויזיה מתעלמת מכך שכל עם ישראל צופה…
בשונה משנה שעברה, בה תמכתי במובהק במחנה שפרה, השנה אין לי פייבוריט. בעצם יש לי: קוראים לו "לא-סער". הנה דעותיי על החבר'ה שהגיעו לגמר: סער מי זה? סער הוא אידיאל הגבר המכה. הוא ילד אימפולסיבי מקריח. הוא הקצין שמשאיר את החיילים שלו שבת רק כי הוא יכול. במהלך העונה הפגין אלימות מכל הסוגים, גזענות, הומופוביה, ובוגדנות. כל זה, בתואנה שהוא אמיתי. אני טוענת שהוא חרא אמיתי. לאיילה וגם לבולבולון אין לי יותר מדי אמפתיה: אם את מספיק עיוורת/תמימה/סתומה כדי להימשך לטיפוס כמו סער, הוא העונש שמגיע לך. האם הייתי מסתדרת איתו? אם הייתי כלואה איתו באח הגדול, לא הייתי מוצאת…