הפרקים הראשונים של "מחוברים" העלו מועקה וכבדות ותחושת "אוף" בחושיי השבעים מתיעוד-עצמי. ועם זאת, מאז איני יכולה שלא להפסיק לצפות בהם. המחוברים מרתקים ומחליאים אותי. הם מעוררים בי הזדהות ואימה. אני מזדהה עם ההחמרה העצמית של שי גולדן. עם האינפנטיליות של ישי גרין. עם הנהנתנות הדקדנטית של דודו בוסי. הכי כואב לצפייה הוא רן שריג. מסתכלת על החיים שלו, ומבועתת. מערכת היחסים בינו לבין אשתו מעדה איפשהו בדרך, שוכבת שבורה בבור הבורגנות. ואני יודעת שהחלטה אחת לא נכונה, שצעד אחד עקום, ואמצא את עצמי בבור הזה. חיים של הצלחה גדולה על הנייר וריקבון גדול בנשמה. צעיר המחוברים, לואיס, לא מעורר…
שורות אלה אני יושבת וכותבת מהבית החדש והמרגש שלי במרכז של המרכז של תל אביב. מדובר בדירה הכי מגניבה ביקום. עלה לנו בהרבה דם, יזע ומרשרשים להשיג אותה, אבל עשינו זאת – ואנחנו מתענגים עליה כבר חודש מאז שעזבנו את רמת גן בלי להביט אחורה. שאלה נפוצה שנשאלתי היא "למה כל כך דחוף לך לגור בתל אביב? יש עוד הרבה מקומות שנמצאים 10 דקות נסיעה מתל אביב, שבמחיר שכירות של דירת חדר בתל אביב, אפשר להשיג בהם דירת שלושה חדרים?" רק בן אדם שלא גר בתל אביב מעולם, או גר בתל אביב ולא הבין מה עושים איתה, יכול להגיד כזה דבר….