החוק הראשון והכי חשוב בפייסבוק: כל פרחולה צריכה אלבום "אילת 2010", בשביל שהחרמנים יוכלו להסתכל עליו וליהנות, לפני שיחליטו האם להציע הצעת חברות או לשלוח הודעה גסה. גם אני צריכה אחד כזה! הבעיה בהפקת אלבום כזה, הייתה חוסר החיבה שלי לעיר הסתמית אילת. לנסוע לאילת עבורי, זה כמו לנסוע להרצליה פיתוח פלוס 400 ק"מ. היתרון היחיד בעיירה הזאת, הוא הריחוק שלה מכל עיר אחרת בארץ. הישראלי הממוצע לא היה מניח את כף רגלו באילת לו הייתה מרחק 20 דקות נסיעה מהבית שלו. אבל בגלל שהיא כזאת רחוקה היא מרגישה קצת כמו וגאס, והישראלים נוהרים לשם בהמוניהם. בסוף השבוע האחרון, התלוויתי לחבורת…
יש שתי דרכים בה אשה יכולה להסתדר בעולמנו. אחת היא – לעבוד קשה ולהגיע להישגים. השנייה היא – להתייאש מראש, להבין שבתור אישה לא תגיעי רחוק בכל מקרה, ולדאוג להשיג לך בעל עשיר. בבית שלי, אומצה הגישה הראשונה. כבר בצעירותה, אמא עבדה מבוקר ועד ליל על תואר המהנדס שלה עד שהגיעה להיות האשה היחידה בין מאות גברים במפעל הטורבינות הסובייטי (באמת). בשונה מהרוסיה הממוצעת, חיכתה עד גיל 34 כדי להינשא, עד גיל 36 ללדת אותי, ועד גיל 37 לחזור לחיי הרווקות. כשהגענו לישראל, תיכף הפשילה את שרווליה וחזרה לעבוד, לא משנה במה. העיקר לשרוד. במצב כזה אין פנאי לפרק ב'….
טלוויזיה אינה נכללת בסדר היום שלי, בתור אדם פעיל, יוצר, שאוהב להוציא מהחיים את המקסימום שאפשר להוציא מהם. היא מדיום שעומד בניגוד מוחלט לכל מה שאני מאמינה בו, ואני צופה בה רק בשני מקרים: כשאני מופיעה בה (על כך אני לא מקפידה), או כשהיא משדרת תכנים מרגשים מכדי להישאר אדיש להם. זה עתה שבתי לדירתי אחרי צפייה בפרק הראשון של עונתו השלישית של האח הגדול, ואני מלאה באדרנלין כמו אחרי שוד. כי האח הגדול, גבירותיי ורבותיי, הולך לשדוד ממני למשך החודשים הקרובים שני ערבים בשבוע, ובעיקר: את הדיגניטי שלי כאדם נטול טלוויזיה. בתוקף היותי אדם נטול טלוויזיה, יצאתי לרחוב לחפש…