"להכין לך משהו לטיול?" שאלה אמא שלי, שבועות ספורים לפני הטיול הענק שלנו, שנה ברחבי העולם. "לא לא! אל תביאי כלום. תודה!" עניתי. "טוב, אולי רק תיק קטן של עזרה ראשונה. תרופות בסיסיות, את יודעת." בשישי, ארוחת ערב חגיגית לקראת הפרידה מאיתנו, מגיעה אמי אחרי מסע של עשרות קילומטרים, כשעל כתפה תיק בטקסטורת ג'ונגל ובגודל של צידנית. בנוסף לתיק הצד הרשמי שלה. "זה בשבילך! עזרה ראשונה!" לפניכם תכולת קיט עזרה ראשונה, נוסח אמא שלי. תרופות חיוניות. קשיות. כובע מתקפל מכוער אך יעיל. שני סוגים שונים של סקוץ' לשטיפת כלים, למקרה שיתחשק לי לשטוף כלים פתאום. פותחן. שלוש כוסות פלסטיק גדולות…
היום השני שלנו בדלהי היה נטול מטיולים. בכל מקרה, כנראה אין פה יותר מדי אטרקציות לתיירים מפונקים כמותנו. פגשתי את ללה, בחורה שהכרתי עוד מימי ישראבלוג. כמובן שהיא הגיעה עם בן זוג, וחברה, וחברה של חברה… כך הפכנו לקהילה עליזה ובנאלית של שמונה תיירים ישראלים. על מנת להתגבש ולהתחבר, ישבנו על גג של גסט האוס ישראלי באופיו עם עוד כמה ישראלים, והתלוננו כמה שאנחנו שונאים ישראלים, ובמיוחד את הנטייה שלהם להידבק זה לזה בקבוצות.
נוחתים בדלהי המונית שתפסנו משדה התעופה (pre paid יצא יותר זול יחסית) הייתה רכיבת שעשועים בפני עצמה. הנהג התייחס לרמזורים כאל המלצה, ואל פסי ההפרדה כעיטורי נוי. באיזשהו שלב נשמע צליל מתכתי עמום, כאילו נשמט חלק מהרכב. הנהג האט, עשה זיגזג קצר, והמשיך לנסוע באותה מהירות. – כמה זמן לוקח להגיע למיין בזאר? – שאלנו, הנהג ענה: כן.
זרוב: עצירת ביניים בטשקנט. הטיסה עם אוזבקיסטן הייתה הבחירה הזולה ביותר, ועל כך לעגתם לנו. ואכן, טסנו יחד עם יותר שיני זהב ממה שראיתי בכל חיי במצטבר עד כה. אמהות צעירות, שטרם חצו את גיל ה-40, מחייכות לעולם כשכל הלסת שלהן זהובה. למרות זאת, הטיסה הייתה בטוחה וזריזה, השירות אדיב והאוכל גנרי לחלוטין – לא קיבלנו שום מנה עם מקור ופרסות נראות לעין. רק כי הסרט שהקרינו בטיסה הגיע מהאייטיז. היה שם נוול עשיר, שהסתובב עם טלפון סלולרי מתקדם, שנראה ככה: נמל התעופה בטשקנט, הוא מקום קטן ומבדח. בדיוטי פרי מוכרים אלכוהול בלבד, ושטיחים מפוארים בעמדת הבידוק. אין חיבור וויי-פיי,…
מה קורה בעצם? למי שלא עקב ולא הבין: הזוג הנשוי-טרי החמוד, זרוב ותומאסו, אורזים את הקיטבגים שלהם, וטסים לירח דבש שאמור להימשך שנה. הכרטיס שברשותנו הוא כרטיס one way להודו, שם בטח ניתקע חודשים ספורים. אחרי זה מתכננים לקפוץ לביקור בתאילנד, ויאטנם. אולי גם סרי-לנקה, נפאל, סין, יפן. איפה שנוכל להרשות לעצמנו. אחרי זה, אמריקה. הטיול יסתיים באוגוסט 2012, עוד שנה מהיום, בפסטיבל ברנינג מן. בשביל הטיול, עזבנו את העבודות שלנו ואת הבית ששכרנו, ומכרנו את כל הרכוש שהייתם מוכנים לקנות. את השאר מסרנו. הדברים היחידים שנשארו לנו, הם: 1) לפטופים; 2) החברים שלנו – אתם. ואלו דברי ערך חשובים…
אין לי בית. לפני שבוע בעלי תומסו ואני עזבנו את הדירה שלנו במרכז תל אביב, ולא נכנסנו לשום דירה במקומה. שארית החפצים שלנו, החיוניים ביותר, הועברו לבית הוריו של תומסו בפרבר מרוחק. אנחנו נודדים בינתיים. מעבירים לילה אצל חבר, בוקר במשרד ממשלה ממוזג, צהריים בחוף הים, ערב בשדרת האוהלים. דרך החיים הזו מהנה ומעשירה. אני לא סובלת בכלל מחסרונו של בית, ואפילו נהנית.