פוסט זה מתאר יומו השני של המסע, הנה היום הראשון. שלפוחית השתן: החבר הכי טוב של המטייל, והאויב המר ביותר שלו. על מנת להגיע בזמן לאוטובוס שנוסע ללה, היה צריך להתעורר בסביבות 4 לפנות בוקר, כשחשוך מסביב. שעון מעורר אין. אתגר? לא ממש. בגוף של כל אחד מאיתנו מותקן שעון מעורר ביולוגי, ומכוונים אותו באמצעות שתיית מים. הוא לא מאוד מדויק, לכן מצאתי את עצמי ערה ומשתינה ב-3 לפנות בוקר. לא נורא, עדיף להקדים מאשר לאחר. אלכס ודן הנועזים, החבר'ה שעקבנו אחריהם למסע הזה, לא הופיעו בתחנת האוטובוס, והמראנו בלעדיהם. שכנענו את עצמנו שהם בחרו להישאר בקיילונג כי נמאס להם…
בהודו יש כמיליארד ורבע אזרחים. 17.9 מיליון תיירים זרים בשנה. עכשיו אנחנו עוד שניים מתוכם. אנחנו בהודו 40 ימים. היינו ב5 מקומות שונים. השתמשנו ב5 כלי תחבורה שונים. שלוש פעמים ברכבת. 12 פעמים בריקשה (בג'איפור קוראים לזה טוק-טוק, אבל זה אותו הדבר), אוטובוס 4 פעמים ( 1 תיירים ו3 מקומי. הראשון יקר ועם מזגן והשני זול ועם אבק ואנשים מגניבים) והלכנו המון ברגל. בממוצע כ7 קילומטרים ביום. רכבנו פעם אחת על חיה. טסנו פעם אחת. פגשנו כאן המון חברים חדשים. מהרבה ארצות שונות. הרוב מישראל. קצת פחות מאירופה. מעט מקומיים. 2 מיפן ( עם אותו שם). 1 מארה"ב. שליש מהם…
התכוונו להרים מסיבת יום הולדת איפה שלא נהיה. אפילו פתחנו אירוע בפייסבוק בהתראה של שבועיים. זה היה חסר תועלת: אף אחד לא עשה אטנדינג. אז אילתרנו עם מה שיש – ראש השנה, והרבה תיירים ישראלים אבודים שמחפשים תחושת קהילה בחג, אבל לא רוצים להיכנע לשלטון הדיקטטורי של בית חב"ד. גם תיירים זרים הוזמנו בלבביות, וכך את ראש השנה בילינו עם חבורה של ספרדים. פלאיירים היתרון של המסיבה לא היה המקום המוצלח ששיתף פעולה עם החג שלנו, לא התוכנית האמנותית שכללה פינה להכנת כרטיסי שנה טובה, לא המוזיקה שליקטנו בקפידה. המסיבה שלנו הייתה היחידה עם פלאיירים, וזאת סיבה מספקת לבוא אליה….
צירוף מקרים נדיר הביא לכך שהיום מתקיים גם ראש השנה, גם יום ההולדת שלי, וגם חג הודי כלשהו. לכבוד היום הנפלא היה, תכננתי לשבת בגסט האוס שלי ולהתלונן כמה שנמאס לי מהודו. השלווה ואווירת השנטי מחרפנים אותי. רישיקש, למרות היותה עיירת תיירים מובהקת, מתעקשת להיות "קדושה" ובלתי מרגשת. בשר ואלכוהול אסורים פה, ואולי זו הסיבה שבגללה התיירים מתנהגים כמו זומבים שטופי מוח שנודדים בעדר מסודר מקורס יוגה אחד לשני. אבל במקום להתמרמר, הרמתי את הכפפה והחלטתי להרים מסיבה בעיירה המנומנמת הזאת. חברתי לשתי ישראליות מתוקות, אושר ויערה, ויחד הפכנו לצוות הפקה נמרץ. תוך יממה הקמנו נשף הודי לכבוד ראש השנה…
בזמן שאנחנו אוכלים לשובע, הוא הלך לסיבוב ומת. רק כשאספנו את הדברים במטרה להמשיך בדרך ליעד הסופי, גילינו שהוא שוכב בעשב הגבוה עם העיניים אדומות והשיניים חשופות. אנחנו היינו המומים. אולי המומים זו מילה חזקה מדי. היינו מרוגשים קצת. לא כל יום אדם מערבי רואה מוות של חיה גדולה מול העיניים. אטרקציות לא חסרות בכל מקום תיירותי. בטח שלא בהודו. המבקרים במדינה רעבים לריגושים וההודים רעבים לכסף. כל דבר שאפשר לנצל למטרות מכירה, בטח אם אפשר להציג אותו כאקזוטי, אותנטי או "מזרחי" נמצא על המדף ומוצע בכל זמן אפשרי למטייל החולף. קאמאל, מנהל הגסט האוס שלנו, הציע לנו חוויה שכזו….
הרפתקאות, מילה יפה. משמעותה האמיתית היא, כך גיליתי היום: אוסף של תנאים משובשים והחלטות שגויות שנלקחו בעת מצב רוח טוב. הדרך שעברנו היום הייתה מהווה עינוי מוחלט לאדם חולה או מצוברח. מצד אחד – לא הייתי ממליצה לאף אחד לעשות נסיעה כזאת. מצד שני, להגיע להודו בלי לחצות אותה על אוטובוס ציבורי רעוע, יהיה… ובכן, רמאות. ב-7 בבוקר, כמתוכנן, פגשנו את אלכס מאנגליה ודן מאוסטרליה. הם מטיילים בעולם כשנה וחצי ומכירים את הודו הרבה יותר טוב מאיתנו. החלטנו להידבק אליהם בדרך הארוכה והמסתורית ללֶה, עיירת תיירים שנמצאת גבוה בין ההרים. עשינו זאת רק משום שהגיע הזמן לעזוב את מנאלי ולהמשיך…
השעה חמש לפנות בוקר ואני מקלידה בשקט כדי לא להעיר את בעלי, הידוע בכינויו "היפהפייה הנרדמת". כלומר, עוד לא ידוע, אבל זה יתפוס. כל הסימנים העידו על כך שהגיע הזמן לעזוב את מנאלי. כמובן שהיא נחמדה והכל, אבל אנחנו פה כבר שבוע, והאינטרנט בחדר שלנו הפסיק לעבוד. זמן לנדוד. קיווינו למצוא אנשים לנסוע עמם לטיול, אולי, לספיטי וקינור. אף אחד מהחבר'ה שהתיידדנו עמם בימים האחרונים לא התכוון לצאת לטיול הזה. כלומר, חוץ מזוג סטלנים שפגשנו לפני ארבעה ימים ומאז אבדו עקבותיהם. לא אבדה כזאת גדולה, הם לא נראו כמו פרטנרים טובים לטיול בשבילנו. אז הלכנו לסוכנויות נסיעות לברר על נסיעות…
כשיצאנו לטיול, הבטחנו לעצמנו לא לעשות שופינג בכלל (ואז לעשות מלא שופינג בבנגקוק). למרבה המזל, המשימה התגלתה כקלה במיוחד. הבגדים במנאלי מגיעים לשיאים של חוסר טעם. יש פה מבחר ענק של פליזים חסרי צורה, טרנינגים מצמר, מכנסי-חיתול שגורמים לתחת שלך להיראות כאילו הוא נמצא בברכיים, תכשיטים גסים ממתכות וחבלים. לבש את הבגדים הללו – ותיראה כמו שדון. שדון שנפל בקראק ומבלה את ימיו האחרונים במכון גמילה, מחכה שהאיידס יסיים אותו כבר. החמולה הישראלית איתה בילינו את הימים הראשונים, כינתה את האופנה הזאת "בגדי פְלוּפִּים". הודי לא ילבש אותם. אדם שקול בדעתו לא ילבש אותם. רק פאקינ' טוריסט יעשה את זה…
הבנתי מה הבעיה במנאלי, מבחינה תיירותית: אין מסיבות. אנשים עצלים מדי לחגוג. הסיבה לכך, היא שמריחואנה פה יותר זולה וזמינה מאלכוהול. לכן, דרך הבילוי הנפוצה היא רביצה במעגל מסביב לג'וינט. בעודם מסטולים, לתיירים אין מוטיבציה להכיר חברים חדשים, לטייל, לרקוד. רק לגלגל עוד ג'וינט, או ללכת לאכול משהו. ואלוקים אדירים, כמה שהאוכל פה טעים! אני אישית פחות מתחברת להווייה הרופסת הזאת. חשוב לי תמיד להיות בתנועה, לעשות, לראות, להתיידד. היומיים האחרונים היו די בודדים עבורנו, וייחלנו לשיחה טובה. אתמול סוף כל סוף הצלחנו להכיר כמה אנשים חדשים וחמודים. בבוקר, ישבנו ליד המאפייה (german bakery) אליה מתנקזים הישראלים, והזמנו את הכריכים…
הלילה עזבה החמולה הישראלית שלנו את הגסט האוס ונסעה לטיול. אנחנו נשארנו, ורצינו שינוי באווירה, מקום בלי טרטור ריקשות וצעקות בעברית. אז עברנו לגסט האוס קוריאני שאינו צמוד לשביל הראשי בעיירה. לכאורה הוא נראה שקט, אבל דיברנו עם השכנים, וגילינו שהם קוריאנים צעירים בטיול-אחרי-צבא והם עושים פה בדיוק מה שעושים המטיילים הישראלים: כלום. בטרם יצאנו לטיול מסביב לעולם, הצבתי לעצמי מטרה אחת: לפגוש פנים מול פנים ארנבי אנגורה. ארנבי אנגורה הם יצורים מושבחים-גנטית להיות חמודים אפילו יותר מארנב רגיל. את הפרווה שלהם מגלחים והופכים לצמר רך במיוחד המשמש לסוודרים וגרבונים חמים ונעימים. ארנבי האנגורה הספציפיים שגרים בהודו, הם מזן שמן…