48 שעות של טירוף

מעולם לא נוצר סרט כה טיפשי וגרנדיוזי בזמן כל כך קצר

זה התחיל כבר בשנה שעברה. דן (AKA יוסף, AKA איש השקית) סיפר לי על תחרות הסרטים ב-48 שעות, וביקש שנקים קבוצה ושנשתתף. תחרות ה-48 שעות היא תחרות אבסורדית, בה קבוצה משלמת משהו כמו 300 שקל בשביל הזכות ליצור תוך 48 שעות סרט באורך 4-7 דקות, על פי קריטריונים שניתנים בעת ההזנקה. זוהי תחרות בינלאומית, בה זוכי המדינות השונות מתחרים זה בזה, בסופו של דבר. בשנה שעברה כבר היה מאוחר מדי להירשם – ובכלל, אמרתי לו – מה אנחנו יודעים על עשיית סרטים? רק אתה יודע לערוך קצת.
ויתרנו מראש. אבל מאז כולנו למדנו המון, על הפקה בכלל ועל יצירת וידאו בפרט, ויותר מכך – התגבשנו כצוות. העבודה על זרוב.קום העבירה אותנו חוויות עוצמתיות. החל מהאירועים שלקחנו בהם חלק (כמו מסיבת ההשקה של זרוב.קום), כלה בסרטונים שהרמנו (כמו "מהפכה").
אבל שום דבר מכל אלה לא הגיע לקרסולי הטירוף של הפקת סרט בתחרות ה-48 שעות. יש הטוענים כי הסרט הזה היה מקולל. ואכן – עושה רושם שמשהו בקארמה שלו היה פשוט שבור. ההתחלה הייתה טובה. הצוות שגיבשנו, על פניו, היה נפלא. דן – העורך היעיל, דור – הבמאי המנוסה, מיכל - המפיקה האסרטיבית, ארי פינס וחבריו – צוות הצילום הפרפקציוניסטי, שמעון ראיצ'יק, רן גרינפלד ובועז רימר – השחקנים הצייתנים, וצוות הניצבים המקסים ביותר שניתן להשיג. הפרופס נקנו מבעוד מועד. ויותר מכך: הקריטריונים שקיבלנו בעת ההזנקה התאימו כמו כפפה ליד ללוקיישן שמצאנו ולרעיון הכללי שרצינו להעביר.
מרכיבי החובה שקיבלו כל הקבוצות הם: אביזר=קרח, משפט="אתה בטוח שזה חוקי?", דמות="בני מצליח, שר ללא תיק". הז'אנר שאנחנו הגרלנו, היה "בלש/משטרה". מהרגע שהוזנקנו, הכל התחיל להשתבש.
כעת אפרט בפניכם, באופן כרונולוגי, את כל הצרות שפקדו אותנו במהלך ההפקה.

איחור

ההזנקה אמורה להתחיל בארבע וחצי. בארבע הבנתי שאיני ערוכה לצאת – והדרך היחידה שלי לאחר יחסית מעט, היא לקחת מונית. אממה? מזומנים אין בנמצא. הכספומט רחוק מדי. לא נותרה לי ברירה: שפכתי על שולחן את כד הכסף הקטן שלנו. תום אוסף אותו כבר שנים ולאחרונה העביר אותו לכד 10 ליטר של מים מינרלים.
במשך דקות נברתי בין מטבעות לחים, מחלידים, וליקטתי שקלים.
ההזנקה, כאמור, עברה בשלום. מיכל הגיעה והתגברה על הטפסים. צירוף מקרים משעשע – גם המורה לעריכת וידאו של מיכל וגם המורה שלימד אותי עריכה הגיעו להתחרות מולנו. למרבה היהירות הכרזתי שאנחנו מתכוונות לנצח אותם. פחחח. לא ידעתי מול מה אני עומדת.

עיכוב

הצילומים היו אמורים להתחיל ברגע שחזרנו מן ההזנקה. אבל הסט היה כל כך בלתי-מוכן, שהתפכחנו מהרעיון תיכף. השחקנית המבוגרת שהביעה הסכמה לשחק את אמא שלי ויתרה על ההזדמנות המפוקפקת ברגע האחרון. היה צורך לגייס שחקנים חדשים. התסריט היה צריך להיכתב. הניצבים החרוצים שגייסנו מבעוד מועד התבקשו להגיע ב-9 בערב לסט הצילומים המרכזי שלנו: המרתף.
הזמן אזל. הניצבים התחילו להגיע. הסט נבנה לו בלאט. התסריט נכתב, מילה מילה. אני בעיקר התעסקתי בלא-להפריע ולשתות משקאות אנרגיה.

שכנים מהגיהנום 1

באיזור חצות הליל, איחור של שש שעות, הכל עמד במקום. התאורה הבהיקה, הניצבים עמדו במקומותיהם. אקשן! צעק הבמאי, והנה, ההתרחשות החלה:
"מה זהההה?!!! מה עשיתם במקלט שלי?! מה הרמתם פה?! מה זה פה, אולפן?! תצאו מפה מיד!!!" פרצה בצעקות השכנה מקומה 1.
"קיבלנו אישור מועד הבית" ניסינו לדבר עמה בהגיון. במהלך הערב התברר ש"הגיון" זו לא גישה שפועלת כל עוד מדובר ביושבי קומה 1.
"מי זה ועד הבית?!!!"
"רותי"
"מי זה רותי! מי קבע שרותי זה ועד בית! כוס אמא של רותי! ועד אמור להיות שני אנשים! לכו מפה! תפנו את המקלט!"
"אנחנו מרעישים? נהיה בשקט"
"לא מרעישים! אף אחד לא ירים סטודיו במקלט שלי! המקלט צריך להיות ריק! מי אתם שתתפסו לנו את המקלט! משכירים דירה בשלוש אלף שקל וחושבים שיש לכם זכויות על המקלט שלי! שיפצנו אותו והוא צריך להישאר ריק!" (המקלט המשופץ, להזכירכם, נראה כך)
"אנחנו נסיים ממש עוד מעט ונפנה את המקלט"
"לא עוד מעט! עכשיו! אני רציתי לפני עשר שנים לשים פה את הכיסאות שלי ולא נתנו לי! למה שיתנו לכם עכשיו לשים פה את כל הציוד שלכם? תצאו מפה תיכף ומיד! חושבים שאתם יכולים להרים פה אולפן! אתם לא תשתמשו בחשמל שלי!"
"סיכמנו עם רותי שאנחנו משלמים על החשמל שנשתמש בו"
"מי זאת רותי?!!! שתלך להזדיין רותי!!! תצאו מפה!"
"אם לא תפריעי לנו נסיים מיד. את מוכנה לתת לנו לסיים ולצלם ולהתפנות מפה?"
"לאא!!! אף אחד לא מצלם שום דבר במקלט שלי! אני אביא לכם משטרה!" אמרה היא, התחילה להתיז מים על הכבלים של הציוד שלנו, שנתחשמל, ולצעוק איומים על חיינו.

בינתיים, הניצבים עמדו שם, מיובשים, מחכים שעות כדי שהצילומים יתחילו, והצילומים לא מתחילים.

"אני יביא עליכם את בעלי! דויד!!! דוייייד!" בוא לפה!!!"
דוד בא לפה. בדרך לפה, החליק דוד על המים ששפכה אשתו על המדרגות, ונפצע. "צריך עזרה, אדוני?" חשו אליו גברברי צוות זרוב הג'נטלמנים.
"לא צריך עזרה מכם!" קם דוד, המשיך לרדת במדרגות, ונפל שוב.
חבול ומדמם, ניגש דוד לצעוק עלינו שנלך מפה. אבל אנחנו לא הסכמנו ללכת מפה, והתעקשנו לנסות ולצלם את הסצינה. הצילומים היו חסרי תועלת לחלוטין, הואיל וברקע נשמעו צעקות "לכו! לכו מפה! מה זה פה, הוליווד?! אתם לא תעשו לי אולפן במקלט!!"

מיכל מיואשת אחרי ערב הטירטורים שעבר עליה

מיכל מיואשת אחרי ערב הטירטורים שעבר עליה

משטרה

התייאשנו. התקפלנו. החבאנו את הניצבים בדירה – אלה מהם שלא היו צריכים לקום מוקדם בבוקר למחרת. את האחרים שחררנו. התלבטנו מה לעשות. משעברה שעה, ירדנו שוב למקלט, לנסות להמשיך לצלם. השכנים מקומה 1 הריחו אותנו וחזרו להציק. המשטרה הגיעה.
"תראו מה עשו לנו! הרימו לנו אולפן צילום במקלט! הילדים האלה שמשלמים שלוש אלף שקל בחודש!"
השוטרים המשועממים הסבירו לשכנים שיש לכל הדיירים אותן זכויות על המקלט.
"אז אם אני רוצה עכשיו לעשות פה סטודיו, מותר לי!?" צעקה המפלצת.
"אם את לא עושה רעש, ושומר על הסדר, אז כן, אפשר. כשאנחנו באנו לפה לא שמענו פה רעש."
"תגרשו אותם מפה!"
"אנחנו לא יכולים לעשות כלום נגדם. זכותם לצלם פה. אם הם מרעישים, תודיעו למוקד".

השוטרים הלכו משם. כבר היה מאוחר מכדי לצלם את סצינת הניצבים. מבין עשרים שניצבים שגייסנו נשארו ארבעה, שבעיקר בידרו אחד את השני עד לפנות בוקר.

הצלם המוליך

אבל בסופו של דבר, שלוש לפנות בוקר, בתשע שעות איחור, התחלנו לצלם.
ואז הצלם חש בחוסר נוחות. כל פעם שאחז את המצלמה, עבר בו זרם חשמלי. בזבזנו עוד חצי שעה כדי להבין מה הגורם המחשמל. גילינו שזה המוניטור, כיבינו אותו, ויצאנו לדרך.

פרפקציוניזם

סצינה ראשונה שצולמה – הסצינה עם בני מצליח. ולא משנה מה עשינו, ארי הבמאי לא היה מרוצה. אמר שנאלתר. אחרי זה אמר שנקפיד על הטקסט. אחרי זה סחט מאיתנו את אותה הסצינה שוב ושוב. מה שעלה לי על העצבים לגמרי, כי איחור של תשע שעות לא מאפשר פרפקציוניזם שכזה.
בכלל, אני מתעבת פרפקציוניזם.

שכנים מהגיהנום 2

אחרי שיחת פשרה התחלנו לתקתק עניינים. השעות נקפו והסצינות רצו. למרבה המזל, השכנים הסתגרו בדירתם. עד שש בערך. בשש, אחרי לילה רצוף של עבודה, קם דוד מרבצו וחזר לצעוק עלינו. דור חסם את דלת המקלט ותלה את משקלו על הידית. ואילו דוד הביא סלע מהגינה והלם בעזרתו על צדה השני של הידית.

בחילה

ברעש הזה גם לו רצינו להמשיך לצלם, לא יכולנו. ולא ממש רצינו. דן, שתיפקד באותו לילה כאיש בום וארנב, חטף לפתע בחילה איומה וסחרחורת. בכל זאת התגבר על יצריו, חבש את הראש הורוד, עשה את המוטל עליו, ורק אחרי שסיים הלך הביתה והקיא.

בשמונה בבוקר הוחלט לקפל את הסט. כבר היה מספיק חומר גלם, וגם אם לא היה – עבור חצי מהצוות זו הייתה השעה ה-26 על הרגליים. דן הלך, אבל לנו לא הייתה ברירה אלא לקפל את ציוד הצילום המשוכלל והכבד ביותר שאי פעם נתקלתי בו. אחרי שהעלינו לדירה את כולו, הרגשתי אשמה על הטינופת שהשארנו אחרינו ושטפתי כיור מלא בכלים.

מיכל מכוסה בדבר היחיד שמספיק גדול כדי לכסות את הנפיחות מתחת לעיניים

מיכל מכוסה בדבר היחיד שמספיק גדול כדי לכסות את הנפיחות מתחת לעיניים

תבוסתנות

ב-10 חזרתי הביתה וזרקתי את עצמי למיטה לשנ"צ טרוף לפני הסצינה הבאה בה צריך אותי. בין 12 ל-1 אינספור צלצולי טלפון טרדו את מנוחתי. התקשרו אליי מהטלוויזיה, רצו לתעד קבוצה שעובדת על הפרויקט. אמרתי להם שהסצינה הבאה שנצלם תתקיים ב-2, ושידברו על דור שנמצא על הסט. ב-3 דור צלצל אליי. רציתי לשאול מה הולך עם צוות הטלוויזיה, אם הוא כבר שם. הוא לא היה שם.
"תקשיבי, זרוב, אנחנו יושבים פה שעות ומנסים להוציא את הסרט מהמקום שהוא נקלע אליו וזה פשוט לא הולך. כל מה שצילמנו נראה חרא. לא צילמנו את הסצינה עם הילד כי אין טעם. אין מה לעשות יותר, אין טעם להמשיך. הקבוצה של ארי שוקלת לוותר ואני לגמרי מבין למה."
או אז הייתי צריכה לתפוס ולנער את הטיפשות מהראש שלו. הרמתי טלפון לדן המקיא. הוא טען כי יש לו חום, אבל הוא איתי – באש ובמים, מוכן ומזומן להציל את הסרט. גם מיכל לא הסכימה לוותר. חזרתי לדירה של ארי וחבריו התבוסתנים.
"החומר שצילמנו איום. אין איך לחבר את זה לסרט. הבום נכנס לפריים. התאורה חזקה מדי. השחקן הזה פשוט לא נועד לשחק." טענו הם.
היות והחומרים גרועים כל כך, מיכל האמביציוזית העלתה רעיון – להתחיל לצלם סרט חדש לחלוטין, יממה לפני שעת ההגשה. מבועתת מהרעיון, עצרתי את מחשבותיה היצירתיות של מיכל והתעקשתי לצפות בחומר המצולם. מה הסתבר? פרט למשחק הלא-אמין שלי, זה נראה לי כמו חומר הוידאו המקצועי ביותר שאי פעם לקחתי חלק בו.
תפסתי יוזמה והבהרתי להם: "אז עכשיו אתם מחליטים מה אתם מעדיפים לעשות: ממשיכים איתנו, או שאנחנו לוקחים את חומר הגלם וממשיכים בלעדיכם!"
הם בהו בי במבטים של "דהה, ברור שאתם ממשיכים בלעדינו".
נשמתי לרווחה. שמחתי להוריד מהגב של ההפקה הזאת את התבוסתנים המייאשים.

לוקיישן

אלא מה – יחד עם התבוסתנים ירד מהפרק גם הלוקיישן הבא בו היינו אמורים לצלם: חדר בקרה, אותו אירגנו עבורנו בעבר הרחוק. במקום ליפול לתהומות הייאוש, התחלנו להרים טלפונים ולנסות לאלתר חדר חלופי, מדים של שוטרים, ותסריט: שלושה דברים הכרחיים שלא היו בנמצא.
עשינו זאת. התסריט יצא בינוני. מה ששימש כמדים נקנה בחנות של דוסים דקה אחרי שסגרו את דלתותיה. בתור חדר בקרה שימש חדר עריכה באולפני "אדיט", שם עורכים לתוך הלילה פרקים של "מחוברות".

סקילה

הרעיון הראשון שכולנו הסכמנו עליו, ימים ארוכים לפני שהוזנקנו לתחרות, הוא סצינת סקילה. אמרנו – לא משנה איזה ז'אנר נגריל, נבצע סצינת סקילה.
כשהוזנקנו, הרעיון המטומטם ירד מהפרק. ולפתע, עשרים שעות לפני שעת ההגשה, החלטנו שזאת תהיה יופי של דרך לסגור את הסיפור שלנו, הסקילה הזאת. ומאין נשיג סוקלים? הפצתי מודעת "דרושים! דחוף!" בכל רשת חברתית שאי פעם לקחתי בה חלק.
חברתי הטובה נעמישקה צלצלה. "היי נעמישקה! איזה כיף שאת מצלצלת! בואי לסקול אותי מחר!"
ואז היא סיפרה לי שידיד שלה נפטר, והתנצלה שהיא מטריחה.

אשפוז

אחת בלילה. יום הצילומים נסגר. מחר מגישים את הסרט: הוא הרבה יותר לא-מוכן מאשר מוכן. סצינת הסיום עוד לא צולמה. העריכה בשלבים התחלתיים. דור משוחרר לביתו אחרי יותר משלושים שעות עבודה. מיכל מסכמת את פעילותינו לפני שסוגרים את יום הצילומים שתוכל לישון קצת בזמן שאנחנו עורכים.
פתאום אמא מצלצלת אליה, ומספרת: אבא בבית חולים. הוא קיבל התקף לב.
מיכל הזמינה את המונית הזריזה ביותר שמגיעה לאיכילוב. אביה, למרבה המזל, הסתבר שזה לא התקף לב – רק אסטמה חמורה. בין כה וכה: מיכל המסכנה, במקום לנוח כמה שעות לפני יום ההגשה הגורלי, בילתה לילה על ספסל של חדר מיון, אפופה ביבבותיהן של פקאצות עם הרעלת אלכוהול.
היא הרגישה כל כך מטונפת אחרי הלילה הזה, שהחליטה שמקלחת בבית שלי תעשה אותה נקייה יותר.

צוות הסקילה עובר תדרוך

צוות הסקילה עובר תדרוך

סמול טוק

כשלא נותר לי עוד מה לעשות עבור קידום עריכת הסרט, הרשיתי לעצמי לפרוש הביתה לישון קצת. השעה הייתה שש בבוקר. בתשע קמתי לתוך אטמוספרה של צלצולי טלפון. גם לו רציתי, הגוף שלי לא הרשה לי להמשיך לישון. אז עשיתי כל מה שאני יכולה על מנת להשיג כמה שיותר ניצבים, מעכשיו לעוד שעה, עבור סצינת הסקילה. חידשתי קשרים מנותקים. הטרחתי שכנים. אפילו התחברתי לצ'ט של פייסבוק – זה ממש לא עניין של מה בכך כשיש שם מעל 2,000 חברים, ש-1% מהם חושבים ששבע שעות לפני הגשת סרט הוא זמן טוב לנהל איתי סמול טוק.
לבסוף הצלחתי לא רע: הגיעו שמונה סוקלים. רק אחד מהם התייאש ופרש עד שממש התחילו לצלם בפועל.

רק ב-2 בצהריים, ארבע שעות לפני הדד ליין, כל החומרים המצולמים היו בידינו.
או אז הגיע תורן של הבעיות הטכניות. המחשב של דן, עליו ערך, נפל שוב ושוב – ואחרי כל נפילה לקח לקובץ העריכה איזה 15 דקות עד שהוא עלה. הלפטופ שלי, באמצעותו ניסיתי להתגבר על הטופסולוגיה, קרס גם הוא, ונכבה בלי להידלק מחדש.
הסרטון נראה לא טוב. סצינת הסקילה, הגראנד פינאלה, נראתה צולעת.
לא היה לנו מושג מה לעשות. בנסיון נואש הכניס דן אל סצינת הסיום את שירם החינני של לוס כפרוס про любовь ("על אהבה"). ופתאום, באופן פלאי, הכל התיישב כל כך יפה, שסצינת הסקילה הפכה מהדבר הכי גרוע בסרט לדבר הכי טוב בסרט.

ומה קרה בסוף?

כנגד כל הסיכויים, למרות כל מה שהשתבש, הצלחנו. הצלחנו להרים את הסרט הגרוע והגרנדיוזי ביותר שאי פעם שמנו עליו את הידיים. ואפילו שאף אחד מאיתנו לא לגמרי מרוצה מהתוצאה – אנחנו גאים בעצמנו, וזה בזה, ובעבודה שעשינו. אין ספק שאנחנו גיבורים.

מתי רואים את הסרט?

ביום רביעי ה-8.7 יוקרן סרטנו יחד עם חבריו בסינמטק תל אביב. הכניסה עולה 25 שקלים.
מתישהו בעתיד הלא-רחוק הסרטים כולם יעלו לאינטרנט, ותוכלו לצפות בו. לא שזה מומלץ.

אסיים בהוקרת תודה עצומה לכל האנשים שלקחו חלק בהפקה הזאת. שתרמו את זמנם, מרצם, כספם. גם לאלה שלא נכנסו אליו בסוף. גם לאלה שהתייאשו באמצע. תודה:

  • לדן המלך, שיכול לערוך סרט יותר מהר ממה שלוקח לצלם אותו
  • למיכל, סוסת העבודה ששום דבר לא מוריד אותה מהרגליים
  • לדור, שסחב עד הסוף למרות שלקה בתבוסתנות בעצמו
  • לשחקנים בועז רימר, שמעון ראיצ'יק ורן גרינפלד
  • לישו (דניאל בן פינקנברג) הקריין המעולה
  • לנדב דב שחיבר במיוחד עבורנו נעימה מוזיקלית
  • ללוס כפרוס, שנתנו לנו להשתמש בשיריהם הנפלאים
  • לנטע שרמייסטר, שהביאה לנו חרבות של לייטנינג ארניס
  • לגבר שלי תומסו, שהשיג לנו את החולצות הכי דומות למדי שוטרים שאפשר להשיג
  • לנועה לוי שהחזיקה בום ויותר מזה – הוציאה את דור מתהומות הייאוש
  • לדורון צברי, שזרק מילה לאולפני אדיט עד שהסכימו לתת לנו לצלם בהם, ולאורי שאירח אותנו  יפה
  • לסוקלים דניאל בורובסקי, אלינור כנעני, סשה פרידמן, יעל ואלדד אבל
  • לבן אשחר שהביא לנו ארנב ורוד גדול
  • לניצבים שנותרו בחוץ: זאב אנגלמאיר, ים, רוני טמיר, גור בר, דינה ליסטוב, אורלי חדד, ארתור מירוזיאן, ליאור בורלא, ואפילו דימו
  • לארי פינס ורועי שור ואסי מידן – שהחזיקו מעמד יפה עד שנשברו
  • למערכת 48 שעות, שנתנה לנו את ההזדמנות לחוות חווייה טוטאלית שכזאת
  • וכמובן: למעין/קטנסקי, נהגת השודים המושכת, ששינעה אותנו ואת הסרט שלנו ברגע האחרון, וסביר להניח שבלעדיה לא היינו מגיעים לתיבה לפני הדד ליין

היה עוצמתי ביותר. האם נעשה זאת שוב בשנה הבאה? לא יודעת, אולי רק אם נשכח כמה מייסרת הייתה הפעם הראשונה.

16 Comments

  • מיכל

    18:42 22 ביוני 2009

    אין ספק שאנחנו הצוות המטופש והורוד ביותר בעולם. לאב יו דירלי.

  • Dan Kashani

    20:05 22 ביוני 2009

    גם היה לי חום (37.8),
    עם עוד איזה 10 שעות אולי היינו מוצאים משהו יפה
    אבל אם איי פעם אראה את החומר גלם הזה שוב
    אקבל שוב בחילה
    :)

    העיקר שלמדנו מטעויות ומאוד דברים אחרים, ושאף אחד לא נרצח, למרות האיומים של השכנים: "אני מביא 50 איש שיפוצצו אותכם", "תתחשמלו תמותו!", "יהיה פה רצח אני אומרת לכם".

  • Daniel Ben Finkenberg

    20:34 22 ביוני 2009

    דני (רך) כֵשני, אל תשכח שהוא ניסה להדביק אותנו באיידס עם הרגל שלו.

  • Dor Garbash

    10:38 23 ביוני 2009

    כולכם חמורים עקשנים.זרוב במיוחד. זה בדיוק הדבר שעושה את העבודה על האתר הזה כל כך מגניבה. במקרה הספציפי הזה, זה היה פשוט טו מאצ'. לפעמים צריך לדעת לקחת צעד אחורה, להתבונן, לקחת דברים בפרופורציות. ולפעמים אם אתה רואה שאתה מתפשר עם עצמך ועם האמנות שלך על כל צעד ושעל, גם לחדול. להתחיל מחדש. לצערי לא נראה לי שזה מה שלקחת איתך מהחוויה, ואת עדיין חמור עקשן וכך תשארי כנראה עד נצח נצחים. וזה בסדר. אני חושב שצריך להחביא את מה שעשינו באיזה גנזך שכוח אל. אבל סרט התיעודי שצילמנו במקביל על המתרחש המאחורי הקלעים…
    מת לראות אותו.

  • זרוב

    11:16 23 ביוני 2009

    יש פעמים שבהם צריך לוותר, וכבר היו פעמים שאני זו ששידלתי אותך לוותר, אבל פה זה לא היה המקרה.
    באתגר הזה, כולנו היינו מלקים את עצמנו לולא היינו מגיעים לקו הסיום.
    עזוב איך הסרט שלנו נראה – עשינו את הדבר הנכון.

  • יעל

    11:55 23 ביוני 2009

    האמת שזה נשמע מרתק (ומוכר בטרוף) אני ממש רוצה לראות מה יצא לכם כבר

  • אורלב

    15:14 23 ביוני 2009

    (אני לא יודעת לאן נעלמה התגובה שלי אז אגיב שוב)
    ראיתי שקבוצת דורבנות גם עשו סרט, וכתבו שמקרינים אותו ב11 לחודש ולא ב8. לא מקרינים את כל סרטי ה48 שעות באותו יום?

  • cyborian

    17:44 23 ביוני 2009

    אוך עד שכתבתי הכל זה מחק לי :(

    בכל אופן מה שכתבתי –
    אתם ממש חייבים לעשות על זה סרט – זאת ממש עלילה של סרט, זה פשוט השתבש בצורה כל כך מושלמת ובסוף די הסתדר זה ממש סרט.

    דבר ששמתי לב אליו – מכשירים חשמליים תמיד שובקים כשאתה עצבני ולחוץ.. תמיד מחשב שלי קורס כשאני עצבנית.. ורק גורם לי להיות יותר עצבנית כמובן XD

  • זרוב

    9:29 24 ביוני 2009

    אורלב: הסרטים מוקרנים בכמה ימים שונים, ואלה שיועלו לגמר יוקרנו בהקרנה חגיגית במיוחד. לא רואה סיכוי ששלנו יעלה לגמר (:

    cyborian:
    למרבה המזל, יכולות המולטי-טאסקינג המשובחות שלי איפשרו לי, בין השאר, לתעד במצלמת הוידאו הפרטית שלי כל מה שהתרחש שם.
    תשע שעות של חומר גלם משובח! זעם! אהבה! קונפליקט! כאב! התחלה אמצע וסוף! !
    סרט לא נעשה מזה – אבל זה כן הולך להפוך לפרק של "מחוברות" בפריים טיים (:

  • Purple Mushroom

    12:23 24 ביוני 2009

    ואו. אכן טירוף. קשה, מזעזע.
    רשמתי ביומן את התאריך של הסרט. באיזה שעה זה?
    אולי אגיע.

  • אהוד

    18:27 27 ביוני 2009

    אורלב, יש 70 ומשהו סרטים רק בתל אביב. תכפול ב-4 דקות מינימום לסרט ותקבל חוסר הגיון להקרין את כולם ביחד ברצף – לכן ההקרנות פוצלו ונפרשו על שבוע.

    זרוב – מכל הייאוש הזה בפוסט שלך, אני מצליח לחשב שישנת הרבה יותר שעות ממני בהפקה, ואף קיבלנו דיווחים לא מאומתים שהיית באיזו הקרנה קולנועית בערב. היתכן?

  • אהוד

    18:29 27 ביוני 2009

    אורלב, תכפלי ותקבלי, כמובן.

  • פלפלוני

    17:29 9 ביולי 2009

    הסרט היה קרוע!
    הרגתם אותי מצחוק
    אני חולה על העשייה שלכם!!

  • omri

    13:37 14 ביולי 2009

    Whit's the name of the film I'm trying to find it in
    http://www.mako.co.il/ambatia-content/48-thriller

  • sharon

    2:05 19 באוגוסט 2009

    ראיתי נראה דווקא נחמד חח טוב לפחות התאמצתם ואת בעיקר.
    עלי והצלחי חחח סתם מה אני מורה ? D:
    [ במחוברות.. ]

  • עודד

    16:35 24 ביולי 2011

    אחת הכתבות המצחיקות שקראתי אי פעם ברשת. וזה למרות שנראה שהתאור מדויק ומחוסר פיקציה לחלוטין.
    עברו שנתיים, ודורות של יוצרים בפרויקט 48 שעות לומדים איך לחסוך את מסלול היסורים.
    שיהיה רק טוב

עכשיו תורך להגיב
או הכנס