מרץ 8, 2010 Alizarin Zroob 9Comment

ארץ לא נהדרת

רק ביום שישי האחרון שודר ב"ארץ נהדרת" מערכון ספיישל. וכשאני אומרת ספיישל, אני מתכוונת ספיישלי-ליים. תקציר המערכון (שאינו שווה צפייה):

"כל בחורה מכירה את זה: הפחד ממפגש עם פקידי הבנק וניסיון להבין מה באמת קורה אצלן בחשבון. במיוחד בשביל להתמודד עם ההרגשה הזו ממציאות נשים כל מיני שיטות. אחת מהשיטות היא פשוט לדמיין מחזמר שמתנהל בתוך תחומי הבנק עצמו ואמור לנסות להשכיח את כל הצרות."

ומה קורה במחזמר? האשה הקורבנית והאומללה שבבנק הוגה כל מיני מחשבות עליזות על קניית נעליים ועל בישול אטריות.
אני שואלת, מזועזעת – הלו?! 2010! תוכנית טלוויזיה מתעלמת מכך שכל עם ישראל צופה בה, ומשדרת את המערכון התפל הזה. צופה בוגר שמוחו תקין לא יגחך. אבל צופה צעיר שמקבל מסרים בלי פילטר של ביקורת? בזה הרגע קיבל לגיטימציה נוספת לשוביניזם. אם לארץ נהדרת מותר, אז גם לי; אם זה מצחיק זה בסדר – יחשוב לעצמו הנער בעודו מתייחס לחברתו לכיתה כאל עגלה סתומה ובכיינית שאין ביכולתה להתמודד עם סיטואציות פשוטות בחיי היומיום בלי לדמיין לעצמה מסעות שופינג.
למרבה המזל, הנשים פה לא לבד. אינספור מיעוטים בישראל מושפלים בתקשורת, בחיי היומיום, ובראש שלנו. גם אני לא חפה מאשמה. בשנים האחרונות אני מבינה בהדרגה מה לא בסדר בהתנהגות שלי ועושה מאמצים לשנות את ההתייחסות שלי לבני אדם. הומואים יהיו דוגמה טובה כדי לבחון את התהליך שעברתי.

למה-מי-את/ה?

כשהייתי ילדה בת 18, נפגשתי עם הומואים. פגישה? יותר נכון התנגשות. במסגרת פיילוט של שידורי וידאו-אינטרנט בוסריים, נשלחתי לסקר חדר הלבשה של מופע דראג. זה נפל עליי בבום: חנונית שחושבת שהומואים הם חמודים כי היא מכירה אותם בעיקר מכתבות בעיתונים, פוגשת פתאום את ההומואים הכי הומואים, במצב הקיצוני ביותר שהם יכולים להימצא בו, מתאפרים ונועלים נעלי עקב.

המפגש היה קטסטרופה לשני הצדדים. אני, מבויישת, שאלתי את השאלות הבנאליות ביותר שמראיין כושל יכול לשאול ("אז, אה, לפנות אליך, אה, בלשון זכר או לשון נקבה?"), והם קלטו אותי וקטלו אותי. התייחסו אליי בזלזול הראוי לילדה חטטנית ששואלת אותם שאלות שהם כבר שמעו מאות פעמים.
אז, כתבתי בתודעה שלי שלט: אני מפחדת מהומואים. לא מהומואים סבבה שמתנהגים כמו גברים, אלא מהומואים שמתנהגים ממש כמו הומואים, כאילו. אמאל'ה. עכשיו ברור לי למה פחדתי מהם: הם היו כל מה שאני חלמתי להיות. הם היו נשים חזקות, כריזמטיות, סקסיות ומוחצנות – ועשו את זה הרבה יותר טוב ממני.

ממש כך - הן הפנו לי את הגב! ואז קינאתי כי התחת שלי פחות חטוב. צילום אילוסטרציה: ממסיבת ליידי גאגא בבלוק, במצלמה הזולה והגרועה שלי

תורת הקבוצות

אחרי כמה שנים שפחדתי, חדלתי. המציאות שברה את ההכללה הזאת, והכללות רבות אחרות שבהן מילאתי את התודעה שלי. כמה שאני פוגשת יותר אנשים, אני מגלה שהם לא נכנסים לקבוצות שבהן מיינתי אותם. הומואים היא דוגמה אחת מני רבות. הם התחילו בתודעה שלי כקבוצה שאני מקבלת, והמשיכו בתודעה שלי בתור קבוצה שמאיימת עליי, והתגלגלו להיות הקבוצה הזאת שיודעת איך להרים מסיבה. אלא שככל שאני פוקחת את עיניי יותר, הגבולות של הקבוצה הזאת מתמוססים. קודם כל, עולה השאלה – מה זה הומו בכלל? האם זה גבר שנמשך לגברים? אז רגע, זה כולל גם גבר שנמשך לגברים אבל שוכב עם נשים? ומה עם גבר שנמשך לנשים ושוכב עם גברים? מה לגבי גבר שמתנהג בצורה נשית ולא שוכב עם אף אחד?
אחרי ששאלנו מה זה הומו ולא מצאנו תשובה, הגיע הזמן לשאול: מה זה משנה? נטייה מינית היא אחת מאלף תכונות שיכולות להיות לבן אדם, והיא מה-זה לא חשובה – נשארת רחוק מאחורי תכונות כמו אדיבות, אינטליגנציה, שנינות, כשרון וכיוצא באלה, תכונות שאי אפשר לשייך להומואים או סטרייטים, למוצא או זוויג או צבע עור. מבין הגברים שנמשכים לבני מינם, יש כאלה שחביבים וטובי לב, ויש בהמות גסות. אותו דבר בנוגע למרוקאים, בלונדיניות ושמנים.

למה-מי-את/ה?

לכבוד יום האשה ולכל יום אחר, המשאלה שלי עבור עצמי ועבור האנושות, היא שנפסיק לקבץ. שנבחן כל אדם לגופו לפני שאנחנו קובעים את דעתנו עליו. כשאנחנו מחליטים אם אנחנו אוהבים או לא אוהבים מישהו, שנסתמך על ההתנהגות שלו ולא על השיוך שלו. אין לי מושג איך התרבות האנושית יכולה לעמוד בזה אחרי שבנתה את עצמה על יסודות של הכללות והגדרות. זה שיש לנו שם משפחה כבר מדביק עלינו תווית. זה שאנחנו חיים במדינה שבה אנו חיים, שם עלינו וואחד תווית. אלה תוויות שמעצבנות אותי במיוחד, אפילו שזה נחשב נאצל וערכי לנופף בהן. אז מה שאני ישראלית, זה לא עושה אותי בן אדם טוב יותר מאף יפני או איראני או אנא עראף.
בדיחות עדתיות, מערכונים גרועים בארץ נהדרת, תחרויות חנייה בין גברים לנשים, מכניסים אותי למצב לא נוח. את כל הבדיחות שאפשר לשמוע – שמעתי, ובפעם הראשונה ששמעתי צחקתי. בפעם השנייה, כשזה לא מצחיק יותר, זה סתם שינון של מנטרה שאסור לשנן. רוסים מריחים רע, שחורים הם טיפשים. נראה אתכם מתנערים מההגדרות האלה אחרי ששיננתם אותן מגיל שבע. עד ימינו מתפלקות לי מחשבות כמו "איכס צרפתים", או אמירות כמו "חבל לבזבז מוזיקה כל כך טובה על אנשים שמזדיינים בתחת" (מחוברות, הפרק עם יום העצמאות). זה נאמר בהומור, אבל חרא הומור. הומור שאינו מספיק מצחיק כדי להצדיק את הנזק שהוא עושה.
בתור מי שגדלה והתחנכה ככלבה גזענית, בבית, בבית הספר, ומול הטלוויזיה, אני מבינה עכשיו כמה רקובה הייתה תפיסת העולם שלי. אמרתי – בגלל שמצביעים עליי וצוחקים כי אני רוסיה, מותר לי להעליב בחזרה מי שבא לי. בדיעבד, זה ממש מטופש, להגיד "אני סבלתי והרגשתי חרא, אז אעביר את זה הלאה". אם אני יודעת כמה זה משפיל לקבל תיוג כוללני ועלבון שנובע ממנו – הרבה יותר הגיוני שאמנע מעוד אדם חף מפשע להרגיש ככה. לפיכך הפסקתי עם הגישה וההתנהגות הזאת, ומציעה גם לכם להפסיק עם זה.
איני "ארץ נהדרת", אבל אני כן יודעת שיקראו את הטקסט הזה כמה מאות או אלפי אנשים. ועם כמה שאני אוהבת לשעשע את קוראיי, נראה לי יותר חשוב להעביר להם איזשהו מסר חיובי.

שלום, ושיהיה לכם יום נעים.

בסוף השבוע הקרוב אני הולכת לקרוא תיגר על הנשיות שלי במסיבת הפתיחה של הליין החדש והמולטיסקסואלי BG.

(*שקר: אני לא הולכת לקרוא שום תיגר. אני הולכת להשתכר ולהתחיל עם כוסיות)

9 thoughts on “יום המיעוט

  1. פוסט ממש חשוב והמון תודה לך עליו. גזענות היא תופעה דוחה שיש לפעול במרץ כדי להוקיעה.
    ממש מעניין הרתיעה שהייתה לך כלפי דראג קווינס, לי תמיד הן נראו כמעין פסגת נשיות מופלאה ומעוררת הערצה, אם לא קנאה. לעומת זאת דראג קינגז או בנות ממש גבריות, נראו לי בעבר מרתיעות ומאיימות, עד שגם אני ממש כמוך, למדתי להתבונן מעבר למשקפיים חלודות.

    לדעתי העניין הזה של תיוג האחרים באופן כל כך אובססיבי הוא תוצר של החברה הפוסט-מודרנית שבה כולם כל כך תלושים מתחושת זהות ועצמיות, שהם עושים את מיטב יכולתם בלנסות לסגל לעצמם זהות יציבה ומבוססת. בשביל ליצור זהות בחברה עם כל כך הרבה אנשים שונים ודי הומוגניים בסה"כ (תרבות צריכה פחות או יותר זהה, אין לנו היום חלוקה דיכוטומית של אריסים ואצילים לצורך העניין). בגלל הדמיון הרב אנשים מחפשים בכוח למצוא את ה"אחרים" כדי להבין לאיזו קבוצת "אנחנו" הם משתייכים, כאשר הקבוצה הדומיננטית בחברה היא כמובן הקבוצה שהרוב ירצו להשתייך אליה, וינסו להצדיק את קיומם בקבוצה הזאת ע"י הקצנת הניגודים והבלטת השונות, שגם תלבה את הרתיעה מקבוצת ה"אחרים". או במילים אחרות אם אני אגיד "איזה הומו הוא" אשוייך באופן אוטומטי לקבוצת החזק, הקבוצה ההטרוסקסואלית. לפי דעתי הוא יעשה את זה כסמל סטטוס ייצוגי הן לעצמו והן לסביבה החברתית שלו.

    מה שמבריק בדראג לפי דעתי, הוא שהם משחקים בדיוק על הקטע הזה. דראג מעבר להיותו בידור משעשע עם שמלות נצנצים ושירי לייזה מינלי, הוא תופעה חברתית חתרנית, ששמה ללעג את כל החלוקה הדיכוטומית של זכר ונקבה, שמהווה מעין מוסכמה חברתית אלמנטארית בסיסית, ובאה להראות שהחלוקה הזאת אינה כל כך חד משמעית, ובכך מערערת את כל תפיסת חלוקת הזהויות החברתית.

  2. בתור מי שמציגה את משנתה הרוחנית דרך הציצי שלה, על מה את בדיוק מלינה? נשים יהיו איפה שהן עד שהן לא יתנערו מנשים שמקדמות את עצמן בדרך שאת עושה.

  3. זה מכוון שאין פוסטים בעמוד הראשי חוץ מזה על יום האישה?

    ובואנה זורבבל אתה פשוט אידיוט, אפילו את השם שלך אתה לא מאיית כמו שצריך

  4. פוסט מעולה. בשנה האחרונה אני מכיר (עוד) כמה אנשים שהם גיי, ואת כותבת על הנושא בצורה מעולה.
    הכל מתחיל בתיאוריות נשגבות שמתנפצות במציאות.
    אני בעצמי מייצג קבוצת מיעוט בעל כורחי. את כותבת את זה בתור "תיוג", ואפשר להשתמש במילה סטיגמה.
    כל אחד הוא בן אדם,תופעת טבע ייחודית, ואינדבדואלית.
    בקיצור, (עוד) פוסט מדהים, וליברלי. בתקווה לעתיד טוב יותר לאנושות 🙂

  5. אני אושיה, בעל תושיה, מחפש חמגשיה, בת עשרים וחמשיה.
    אישה בישראל היא מכשול לגברים.
    היא אוכלת שווארמה ומשאירה פירורים.
    אני לא מאמין גדול בבחורים, אבל אחרי שיש מקרה כזה אני עושה בירורים.
    מברוק על השיחוק, על התיחקור והעימוק.
    לא היה לי פיהוק, אפילו שאני שחוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *