כמה כושים מתים

על התערוכה של זיו קורן וגזענות נטולת מעצורים

ביום חמישי הדבקתי על הקיר שלי בפייסבוק את פתיחת התערוכה Aftershock של זיו קורן, הודעתי שאני הולכת לשם, והלכתי לשם.

שוק

התערוכה שמוצגת במתחם הרכבת ביפו היא יומן מסע מצולם מהריסות האיטי. זיו קורן התלווה למשלחת הסיוע של ארגון לתת, ותיעד את החורבות, את הזוועות, את ההרס, וגם את התקווה והחמלה האנושית שצמחו בסיטואציה האיומה הזו. התערוכה שיצאה – מזעזעת ומשתקת כמו לפיתת אשכים עזה. אמנם הגענו לשם במצב הרוח הנהנתני השמור לפתיחות של תערוכות, והשמענו קולות אכזבה רמים כשגילינו שלא מגישים שמפניה ובוטנים.
שמפניה ובוטנים! נחרתי בבוז אחרי סיור קצר בתערוכה. פתאום חשתי סיאוב רב לנוכח פתיחות התערוכות המלוקקות, הבנאליות, המתחנפות לצופיהן. תערוכות שנוצרו והונדסו כדי שתאהבו אותן. כדי שתקנו אותן. שמפניה ובוטנים! פתיונות קטנים לדגי רקק חמדנים. כיבוד בקרקס רהבתני של בוהמה נפוחה מחשיבות עצמית.

תומסו, צלם מתחיל ונמרץ, עיקם אפו. "הקומפוזיציות ממש לא משהו", "זה נראה כאילו הוא שמר את הפריימים הטובים לעצמו". תומסו לא ידע על מה הוא מדבר. היו פריימים עוצרי נשימה פחות ועוצרי נשימה יותר, אבל זה לא מה שחשוב. גם אלה שטענו כי הקומפוזיציות מוצלחות – פספסו את הנקודה, בחרו להסתכל על הטפל.
סדרת הצילומים הזו של זיו קורן, היא מעל זה. מעל דרישות קטנוניות של אסתטיקה. זו לא סדרה שצולמה כדי למצוא חן בעיניכם. אז יש פריימים שהחובבן יסתכל עליהם ויגיד "היה עדיף לצלם את זה מזווית אחרת". העניין עם החובבן הוא, שהחובבן לא היה שם כדי לצלם את זה מזווית אחרת. החובבן מצלם תמונות יפות ונוגות שנעים לתלות בסלון, ולא מחרף את נפשו בנסיעה לחבל ארץ מרוחק, בו לשרוד זה בלתי אפשרי, שלא לדבר על לצלם.
גם אל מול הפריימים הלא-מושלמים, הייתה לי תחושה שזיו קורן יודע בדיוק מה הוא עושה, ושאם הוא לא מצלם את זה מזווית אחרת, כנראה יש סיבה טובה לכך. אולי כדי לצלם מזווית אחרת צריך לקפוץ מעל סדק באדמה שממולא בגופות אכולות על ידי רימות. או אולי – כי הצילומים האלה לא אמורים להיות יפים, מרהיבים ודרמטיים כמו שאתם מצפים מהם. הם אמורים לשקף מציאות: מציאות שאין בה שום דבר יפה.
זו תהיה צרות אופקים לבחון את התערוכה במונחים מעולם האמנות, כי היא מתקשרת ברמה בסיסית יותר מאמנות. היא נגישה וברורה לכל צופה. זה צילום עיתונאי, דיווח על המתרחש מזירת הרס. לטעמי, זיו קורן עושה בצילום סטילס שימוש מוצדק, חיוני והכרחי. גם בתערוכה הזאת, אותה אני ממליצה לכם לראות, וגם בעבודותיו האחרות.

צילום: זיו קורן. צילום של צילום: זרוב

שתי הערות:

  • תומסו ביקש לציין כי הצילומים בכתבת הווידאו של איתי אנגל, אשר צולמה והוצגה במקביל לתערוכה – הרבה יותר טובים מצילומי הסטילס של זיו קורן. ובאמת יש שם צילום ועריכה מבריקים.
  • העיצוב הגרפי של הזמנת התערוכה ושל השלטים שהוצבו במתחם שלה, לוקה ב-over-doing על גבול החוסר-טאקט. הוא מקושט כמו פרומו של סרט אימה. יש לנו עיניים ומוח, אנחנו רואים סיטואציה מחרידה, אין צורך להוסיף שפריצים של דם מסביב לאותיות.

אפטר

למחרת בצהריים גיליתי את הזוועה. הודעת הפייסבוק התמימה שלי, בדבר "אני הולכת לתערוכה" התמלאה באינספור תגובות מחרידות של וויכוח קולני, עד כמה שטוקבקים יכולים להיות קולניים. ראשון הגיב יבגני, משהו בסגנון "כמה כושים מתו, טוב שכך". יצאתי מנקודת הנחה שזו בדיחה גרועה, כי זה דבר שלא אומרים ברצינות. התגובה הזאת נמחקה על ידי הכותב, אבל תיכף נוספו לאותו שרשור תגובות בהן יבגני ובת זוגו מריה, מסבירים למה הם גזענים ומה ההגיון בבחירה להיות גזען.

טענתה של מריה:

הסיבה היא שהוא רוסי… שקיבל חרא יחס מאנשים שחשבו שהוא לבן מדי ו"שיחזור לרוסיה רוסי מסריח". אני דוגלת בשנאת נגד. אני שונאת עמים ועדות שלמות. כמובן שיש לי חברים מאותן עדות ואני לא מכלילה אותם בכלל בהקשר זה, אבל אומה בתור אומה – תשנא ותהיה גזענית, וכמה שפחות חינוך יש לאותו אדם – בארץ לאותם "מזרחים" יש רמת חינוך כל כך נמוכה שהם לא יודעים לבטא מילים בעברית נכון למרות שהם היו כאן "לפנינו" – כן תגבר הדעה הקדומה העממית שלו. נציגת שירות רוסיה תדבר עברית צחיחה וספרותית והם עדיין יקראו לה זונה רוסיה מסריחה. אצלהם – רוב ארץ ישראל, כל אלה שחיים מחוץ לתל אביב ולא סובלים דעות אחרות משל עצמם, אין מושג קלוש מה הולך מחוץ למוח הצר שלהם. אז זה מה שגורם לי וליבגני לשנוא אותם.
כמו שאמרתי – האנשים של האיטי קיבלו תשומי כי מרחמים עליהם. רחמים=לראות אדם בתור נחות ממך ולרחם עליו בשל כך.

אני מעלה את התגובה הזאת פה, כי לצערי, אני מבינה אותה ומזדהה עם המניעים שלה. גם אני הייתי קורבן של ההתנהגות המחפירה שמריה מתארת, וגם אני הצדקתי את הגזענות הוותיקה והטובה שלי, זכרונה לברכה, בטענות דומות. מה שקרה לי, הוא שהבנתי משהו. המניע לגזענות מובן ומכאיב: תחושת עלבון, נחיתות וחוסר אונים. אבל המטרה של הגזענות, מהי? להרגיש טוב יותר עם עצמך? להרגיש עליון? לדרוש עבור עצמך את הכבוד שנגזל ממך ומגיע לך? אז תנו לי לומר לכם משהו, אני מכירה כמה דרכים להשיג את המטרה הזאת, בלי לדרוך על אומות שלמות שלא אשמות בשום צורה בקשיים שנתקלתם בהם (מה הקשר בין הרוגי האיטי לערס שקרא לכם רוסים מסריחים?).
השורה התחתונה: רוצים להרגיש טוב עם עצמכם? אל תעליבו כושים! תקראו ספר ארוך, תכתבו מאמר פורץ דרך, תהיו הכי טובים במה שאתם עושים. תעשו שופינג. תעשו סקס. ואם יש לכם אגרסיות לפרוק, תפרקו אותן על האינדיבידואלים שמגיע להם, ולא על אומה חרבה בצד השני של כדור הארץ.

ומה קרה ב-50 התגובות הבאות בדיון? מריה ויבגני כונו בכל ווריאציות ה"רוסים מסריחים" האפשריות. הדיון הידרדר לעלבונות אישיים עם נטייה קלה לעלבונות של אמהות. מה שהיה מאוד מעניין לקרוא, אבל חסר תועלת לחלוטין. שימוש בגזענות נגד גזענות לא יפתור שום בעיה. לא את הבעיה של מריה ויבגני, שיש להם מספיק תבונה, כוח וניסיון חיים כדי לבחור להיות לא גזענים; לא את הבעיה של עם ישראל המטומטם והאלים; ולא את ערימת הגופות בשולי הכבישים של האיטי.

4 Comments

  • Purple Mushroom

    17:00 20 במרץ 2010

    נורא. קשה לקריאה.

  • אבי

    17:51 20 במרץ 2010

    פוסט יפה, וצילומים מרשימים ונוגעים ללב של זיו. קבלי חח.

  • נתי

    23:58 20 במרץ 2010

    PASHLA VON LOLA

  • נעה

    12:04 23 במרץ 2010

    פוסט נהדר,תערוכה קצת פחות,הצילומים כמובן היו מדהימים מהסוג שבאמת גורם לך לחשוב,אבל הצורה שבה הציגו אותם ביחד עם ההזמנה והעיצוב של כל חלל התחנה והפתיחה של חנות המזכרות הפכה את הכל לכל כך הרבה פחות חזק..

עכשיו תורך להגיב
או הכנס