איני יכולה לדווח לכם איך התהליך של "מחוברות" נראה עבורי במבט לאחור. אני משדלת שלא להסתכל לאחור יותר מדי. בינתיים העתיד שלי נראה לי מעניין יותר, והעבר – טוב, הוא מתועד, אוכל לחזור אליו ולהבין אותו טוב יותר כשאהיה זקנה, בלה ומשועממת. בטלוויזיה הביתית, כשהיינו נתקלים בשידורים חוזרים של "מחוברות", לא נשארנו להסתכל. ראינו את זה, חיינו את זה, למה לחזור שוב לדוש בתהליך המטלטל? תארו לעצמכם תהליך בריון, שבא, תופס אתכם בכתפיים, מנער אתכם קדימה ואחורה בעוצמה, ומשליך אתכם על אם הדרך. האם הייתם רוצים לחזור אליו לעוד סיבוב? אני לא. זה מה שהיה "מחוברות" עבורי, תהליך עוצמתי שניער לי את הצורה והחזיר אותי בערך לאותו מקום שהייתי בו, רק בשוק.

שלא תבינו לא נכון, דברים השתנו עבורי אחרי "מחוברות", בוודאי. השגתי את המטרות שהתכוונתי להשיג. לקחת חלק בתוכנית טלוויזיה מצליחה ואיכותית הייתה אחת מהן. ועכשיו כשסימנתי את הוי הזה, אני די נרתעת מהעניין. כי זה לקח הרבה יותר מסתם סימון של וי. אני שמחה שעשיתי זאת, גאה בעצמי, מעריצה את האנשים שלקחו בזה חלק, ובעיקר מאושרת שזה מאחוריי.

אתמול הגעתי להשקה של "מחוברים", שהייתה גדולה ומרשימה יותר מההשקה של מחוברות. ההקלה הייתה עצומה: תענוג להגיע לפרמיירה בלי כל העבודה והדרמה שכרוכה בהשתתפות בתוכנית עצמה. התפקיד שלי היה רק לשתות משקאות ולהתגלגל בתוך שאריות קלושות של אבק כוכבים. צלמי העיתונות צילמו אותי בלי שיהיה להם מושג מי אני. אחד מהם שאל: "רגע, איך קוראים לכם?" תומסו הציג את עצמו כאבנר, ואני הזדהיתי כשרית. זה היה מגוחך ונפלא. אם יש מישהו שמקנא בקהל – זו הייתה רק הדגמה קטנה לכך שהפרסום של "מחוברות" לא נוצץ, לא זהב, ולא ממש פרסום.

בשבוע שעבר נפגשתי עם המחוברות הישנות והטובות כדי לצפות בפרקים הראשונים של "מחוברים". זה היה איכותי, מהוקצע, ומעיק. שוב אותה שפה טלוויזיונית טעונה וכבדה שלמדתי על בוריה. הדמויות – מעוררות אהדה או תיעוב, מסקרנות ועגולות. מצד אחד – הייתי רוצה לראות עוד מהמחשבות ומהחיים הגבריים האלה. מצד שני, הצפייה מעייפת. כי אני לא יכולה להימנע מלראות את העבודה הכרוכה ב"מחוברים". ההפקה, העריכה, החפירה המאומצת בין שכבות ההגנה האנושיות אל עבר המוגלה של הנפש.

מה שלא יהיה, אני מזדהה ותומכת במחוברים האמיצים, גם באלה מהם שעוררו בי חלחלה בשני הפרקים שראיתי. זה לא אתם, זה רק הדמות הטלוויזיונית שלכם, אתם ואני יודעים את זה. מאחלת לכם שתדעו לקחת מהתוכנית הזאת את הדברים החיוביים שהיא נותנת. ובזה אני מתכוונת לתובנות שמגיעות ממבט מהצד על מה שהדמות הזאת שלכם מחצינה על המסך. זה, ואולי איזו הזדמנות מקצועית. אל תקראו טוקבקים. הם לא יביאו לכם שום תועלת, רק צער. אנשים ינסו להתקרב אליכם כי הם מרגישים שהם מכירים אתכם. זו דרך להשיג סטוקרים מלחיצים, אבל גם להכיר חברים חדשים ששווה להכיר. אל תתפסו תחת. זה לא כוכב נולד פה, ומה שהביא אתכם להיות "מחוברים" הוא האנושיות שלכם.

בזה נגמרו הקלישאות שהיו לי לחלק בפומבי. אישית, אשמח לקשקש ולרכל עם כל אחד מכם.

חונכת בגסות את ישי גרין המחובר הנבוך והמתוק. מתוך Ynet

המחוברים יעלו לאוויר ב-29.8 ב-HOT3, וישודרו כל יום ב-21:35

אנשים שאינם בקיאים ברזי רייטינג ופנאי פלוס, שואלים אותי ללא הרף אם יש עוד עונה למחוברות ואם אני משתתפת. אז הנה התשובה הרשמית שכבר נמאס לי לשנן.
כן, יש עונה באה ל"מחוברות", לא אני ולא אף אחת מהמחוברות המקוריות לא משתתפת בה. העונה הבאה מתרכזת בחמש בנות אחרות לחלוטין, שלוהקו זה מכבר ומצלמות במרץ. טוב שכך! לא הייתי עושה את זה שוב בעד שום מחיר. לא שאני מתחרטת, פשוט פעם אחת מהחוויה המטלטלת הזאת, זה המקסימום שהנפש שלי יכולה לעמוד בו.

עוד לפני העונה הבאה של "מחוברות", תאמינו או לא, תוכלו לראות על המרקע שלכם את "מחוברים". המשתתפים הם הסופר דודו בוסי (45), התסריטאי רן שריג (40), עורך מוסף "הארץ" שי גולדן (39), יזם ההייטק ישי גרין (30) ותלמיד התיכון לואיס אדרי (18).
לא מזמן עלה לאוויר הפרומו של "מחוברים". סרטון הפרומו חינני ומשעשע בפני עצמו.

Click here to view the embedded video.

אם משווים אותו לסרטון הפרומו הישן והטוב של "מחוברות",זה המסר שמקבלים: מחוברים. אותו דבר כמו מחוברות, רק פרובוקטיבי יותר, בוטה יותר, ומקורי פחות.

להשוואה, הפרומו של "מחוברות"

Click here to view the embedded video.

מה דעתכם?
האם הבנים יוכלו לעשות את זה טוב כמו הבנות? האם יהיו פתוחים, שובבים ומעניינים כמו בפרומו? האם אתם מתכוונים לצפות בזה?

לפני שנה בדיוק התחלתי את המסע היצירתי והמפרך לתוך מרתפי תודעתי באמצעות המצלמה של מחוברות. צפיתם, נהניתם (או שמא סבלתם), ובכל מקרה זכתה התוכנית להצלחה ולהערכה. כעת מלוהקות חמש מחוברות חדשות לעונה השנייה. לכבוד האודישנים, אני מביאה לכם את התשובות לשאלות שאני מקבלת כל הזמן.

איך זה להיות ב"מחוברות"?

זה אדיר, מלהיב, מתגמל, מחשל, מעורר השראה, והרבה יותר קשה ממה שאתם יכולים לתאר לעצמכם. המחוברת צריכה בו זמנית גם לכוון פריים, לוודא שהאיזור שקט ומואר, וגם ללחוץ החוצה את המוגלה מהמורסות הכי כואבות שלה.
עברת מסע נפשי? השתנית? הפכת לאדם חדש? תתכונני לשיחת טלפון מההפקה, שתורה עלייך לצלם צילומי השלמה של סצינה שהתרחשה בחייך לפני שלושה חודשים עם אנשים שאת לא בקשר איתם יותר.

לא מפריע לך להיחשף ככה?

לא. אתם הכי מכירים אותי וקוראים אותי מחטטת בתוך עצמי בשש השנים האחרונות. אני דפוקה, מנוסה בזה, ואוהבת את זה.
כמובן שלא הייתי מוכנה לחשוף את עצמי מול המצלמה באותה מידה מול כל הפקה. הפורמט של מחוברות והאנשים המעורבים בו, נסכו בי בטחון ואמונה כי יתייחסו לחומר המצולם שלי בכבוד, ולא יוציאו אותי בזויה ומגוחכת, אלא מעוררת הזדהות.

מה היה הכי קשה?

לצלם את הקישקעס שלי ולתת אותם לגורם חיצוני. בידיעה ברורה שהם עומדים למבחן ולביקורת, ובלי לדעת מה הולכים לבשל מהקישקעס האלה.
לפלוט את נפשי על פילם? זורם. להיות משודרת במערומיי על מרקעי ישראל? בקטנה. לקבל על הראש כי מה שנתתי לא טוב מספיק? זאת כאפה. לראות את חומר הגלם האישי, הפרטי שצילמתי עובר טרנספורמציה בידיים זרות? אסון.

מזהים אותך ברחוב הרבה?

מזהים, אומרים מדי פעם "אהבתי אותך במחוברות", אבל זה לא כאילו שאני צריכה להתחבא כדי שלא ירדפו אחריי. כולה השתתפתי בדוקו דרמה נוגעת ללב, לא בפסטיגל.
מאז סאגת אלכסנדרה סולימסקי, חצי מהאנשים הזרים שפונים אליי אומרים לי בכלל "יו, זאת את מהיוטיוב!"
הכי מצחיק: אנשים שאין להם מושג מי אני ומאיפה אני נראית להם מוכרת: "יו! זאת את מהזה!". הניאדרטלים השיכורים בימי חמישי בלילה בשדרות רוטשילד מסתפקים בהערות בנות הברה אחת, כמו "אֶ!"

איך אמא שלך הגיבה להשתתפות בתוכנית?

למען האמת, במהלך הצילומים אמא שלי לא קלטה שיש צילומים. אפילו שהסברתי לה: "אמא, אני עכשיו מצלמת אותך לטלוויזיה" והסתובבתי עם מצלמת וידאו מהבהבת ומצפצפת, היא בחרה להתעלם מהעובדות והייתה אותנטית עד כמה שמצולם יכול להיות אותנטי. מאוחר יותר, כשהתוכנית עמדה לפני שידור, אמא סרבה לחתום על טופס ריליס (כתוב בו: אני מוכן להשתתף בסדרה ולא אתבע את ההפקה).
היא אמרה: "מה זה?! את רוצה להגיד לי שיבואו לצלם אותי?! אני לא מוכנה לזה!"
"לא, אני כבר צילמתי אותך" ניסיתי להסביר ללא הצלחה.

כשהתוכנית עלתה לשידור, אמא צפתה בה באדיקות ובהנאה, והייתה גאה בי. מדי פעם אפילו התקשרה להגיד שהיה פרק מרגש שמצא חן בעיניה במיוחד, או שזיהו אותה ברחוב.

איפה אפשר לראות את כל הפרקים?

לאחרונה עלו כל פרקי העונה הראשונה של "מחוברות" לצפייה חופשית ב-Ynet. הצופים טוענים כי זו דרך מצוינת להעביר את הזמן כשמצוננים וכלואים בבית.

תהיה עוד עונה?

כן, כעת נערכים מיונים. בנוסף, עומלים יוצרי הסדרה גם על "מחוברים", גרסה גברית.

איך אני יכולה להיות מחוברת?

ב-Ynet מזמינים אתכן לצלם את עצמכן ולשלוח להם למיונים. עוד לא ברור לאן לשלוח ומי יקבל את זה, אבל שווה להתחיל לצלם.
מה הם רוצים לראות? בשתי מילים (שחזרו הכי הרבה במהלך ההפקה): כנות ואומץ. זה הסלוגן, המניע, והייחוד של מחוברות.
יש לכם שאלות נוספות, פרטניות יותר או פחות? אתם מוזמנים לשאול בתגובות או אותי באופן פרטי.

אז "מחוברות" הפכה ללהיט והגבר שלי הפך לסלב. לאחרונה ריאיינה אותו לורי הלוהטת לכתבת פרופיל ב-Ynet, עד כדי כך.

הטוקבקים בכתבה ומחוצה לה קוטלים אותו, אותי, ואת מערכת היחסים בינינו. לא ברור להם מה אני מוצאת בו, ושמגיע לי מישהו שבאמת יאהב ויעריך אותי במקום לבקר אותי כל הזמן ולהוות לי דמות אב.

לאחרים לא ברור מה הוא מוצא בי. לא ברור להם איך יתכן שהוא מסכים להוסיף בחורה למיטה, אבל גבר לא בא בחשבון בשום פנים ואופן. וגם יש להם טענות על הצורה של החניכיים שלו.

אגיב על כך. קודם כל, דמות אב בתחת שלי. אז נכון, גדלתי בלי אבא, ונכון שהוא מבוגר ממני בשנים רבות. אבל אבהות זה לא מה שחיפשתי בבן זוג, וזה לא מה שהוא מספק לי.
זה שתומסו מגונן, תומך, ועושה הכל כדי לגרום לי להרגיש אהובה ובטוחה – לא הופך אותו לדמות אב. זה הופך אותו לבן זוג טוב. וזה שהוא מעביר עליי ביקורת – מה יותר הגיוני מזה?
אנחנו מעבירים ביקורת זה על זה לעיתים קרובות, ושואפים להשתפר זה עבור זו. אני מאושרת לעשות אותו מאושר, והוא גם כן. למרות הביקורת, אנו לא כופים אחד על השני שום דבר אף פעם. אנחנו פשוט יודעים מה מוטב שלא נעשה על מנת לא לפגוע זה בזו. הקשר שלנו פועל היטב כבר ארבע שנים (יותר!), והוא פועל כך מכיוון שאף אחד מאיתנו לא צריך לבטל את עצמו למען האחר.

לא הייתי מחליפה את היחס המשובח שאני מקבלת מתומסו בשום עבד נרצע שיהיה עפר לרגליי. תומסו מקבל את הקפריזות הילדותיות שלי בכל כך הרבה סבלנות רוגע ושיקול דעת, ואני מעריצה אותו על כך ולמרות שאולי זה לא נראה לכם ככה משתי הדקות שראיתם אותנו על המסך – הוא מקבל אותי כפי שאני.

בנוגע לשלישיות. מין עם עוד בחורה זה משהו שמדליק אותו ומדליק אותי. בנות מושכות אותי מהרגע שידעתי שיש לי אופציה להימשך לבנות. יאללה, אפילו אמא שלי קראה בעיתון שאני בקטע של בחורות יומיים אחרי שהשתחררתי מצה"ל, אז מה אתם פוערים עיניים בהשתוממות. אם הבחורה באה בשביל שנינו, ולא מנסה לתפוס אצלו את המקום שלי, וההרגשה הכללית באותו רגע נתון היא טובה לכל המשתתפים, אף אחד לא נותר זנוח בצד, שלישיה יכולה להיות תענוג גדול. ברור לי במאה אחוז שאם הרעיון לא היה מוצא חן בעיני, תומסו לא היה משדל או מתעקש שנעשה משהו כזה נגד רצוני. לעומת זאת, מין עם שני בחורים זו אופציה פחות מלהיבה עבורי. ועוד פחות מלהיב אותי – זה לגרום לאהוב לבי להשתתף בהתנסות מינית שתסב לו סבל.

ברור שלא הכל ורוד בממלכה שלנו, ויש חסרונות בתומסו שקהל בצופים לא נחשף ולא מודע אליהם. לדוגמה – העקשנות הילדותית שלו להימנע מאלכוהול, מיני מאכל משונים והרפתקאות נוספות. אני יודעת שיש מצבי תודעה שלעולם הוא לא יוכל להבין ולחלוק איתי. והכי גרוע זה שאני יודעת שהוא כל כך עקשן בנושא, שלא אוכל לשנות אותו, ואני כבר לא מנסה יותר. את היעדר השאפתנות, למרבה המזל, עושה רושם שאני מצליחה לאט ובזהירות לשפר.

יש בינינו פערים והבדלים של שמיים וארץ. אבל זה מה שיפה – לתת מה שיש לך ולקבל מה שאין לך. לא עם תאום שלי אני רוצה לקיים מערכת יחסים. תומסו ואני נהנים אחד מהשניה, אוהבים ללא תחושות החמצה וספקות. אין לי ספק שתומסו יהיה האב הטוב ביותר שהילדים שלי יוכלו לקבל. למרות החזות המחוספסת משהו, לא נתקלתי בכאלה כמויות של חמלה, רוך ורוגע באדם אחד. אבל עד שנתחיל עם כל מיני מטלות מעיקות כמו הריון, נותרו לנו עוד אינספור שלישיות לבקר בהן.

לפני זמן מה, בשבוע השני לטיול שלי, רכלנים הרעיפו עליי פריט אינפורמציה מרתק – כי הגבר שלי נצפה כשהוא מקיים אינטראקציה פיזית עם בת ישראל בלתי חסודה. הרכילות הועברה בתדהמה ונימת זלזול ורחמים השמורה לנשים נבגדות.

לא ידעתי מה הוא עשה עם מי. הנחתי שהוא לא היה עושה שום דבר מיני שהיה יכול לפגוע בי, אך היה לי ספק בכך. הכי הפריעה לי העובדה שהוא עשה את זה בציבור, באמצע מסיבה ברנז'אית, ושהייתי צריכה לקבל את המידע בדיווח רכלני ולא ישירות ממנו. הדבר הגרוע באמת – הייתה התקשורת הקלוקלת. אינטרנט משובש, שיחות טלפון יקרות.

זה היה מקרה חירום, אז עשיתי מעשה שלא יעשה. הדלקתי את הסלולרי שלי ובדקתי מה קורה אם אני מחייגת לתומסו. למרבה ההפתעה היה קו ותומסו ענה. הוא נשמע בתחתית הקאנטים. ההאשמות שהטחתי בו באינטרנט קודם לכן היו די גסות. כלב בוגדני שמחריב את הקריירה שבניתי במו ידיי, קראתי לו.

פאק איט, אמר הוא. הטלוויזיה משדרת בפריים טיים אותנו מדברים על שלישיות. זה לא שאנחנו אמא תרזה. והוא צדק.
הוא אמר לי שכל מה שעשה זה קצת חיבוקים וליטופים עם בחורה שנתתי לה הוראות ברורות לבדר אותו בהיעדרי. מה לא בסדר בזה, הוא שאל.

-המקום והקהל, הסברתי. הדברים שמקובלים עלינו, לא נראים מקובלים בעיני מרבית האנשים.

-אבל מה זה חשוב?

-חשוב, כי היית מוקף בעשרות קולגות, אנשי תקשורת ושאר רכלנים שמכירים אותי ואותך, שיודעים שאני בתאילנד, ושלהם זה נראה כאילו אני האישה הקטנה והקורבנית בסיפור.

תומסו הבטיח לי שיפסיק להתנהג בפומבי באופן שעלול לבזות אותי. פרט לכך, הוא התייפח כמו ילדה קטנה. בחיים לא שמעתי אותו ככה. האמנתי לו כשהוא אמר שהוא סובל בכל מאודו. תומסו שאל אם אני הולכת עם תליון החצי-לב שלי.

-כן, תמיד. עניתי.

-גם אני, תמיד, אמר. וכולם צוחקים עליי, אבל כשאני ממשש אותו זה נותן לי כוח.

אמר שלא תיאר לעצמו שיסבול כך בלעדיי.

השיחה הרגיעה אותי וחישלה את מערכת היחסים שלנו. היא חידדה את היחודיות שלה בין מערכות יחסים אחרות. ההבנה והאמון שבינינו, ששונה מכל הגדרה מקובלת של "אמון", וחזקה מכל ההגדרות המקובלות גם יחד.

הבנתי שעליי להיזהר יותר, כעת כדמות ציבורית, אבל פשוט לשים זין על כל מה שיגידו או יחשבו עלינו, עליי או עליו.
נמשיך לעשות מה שמספק לנו אושר והנאה, גם אם מוזר לכם להבין איך אנחנו מקבלים אושר והנאה מדברים מסוימים שלא מתיישבים עם תפיסת העולם שלכם.

אנחנו תא חזק, מגובש, ובלתי ניתן להפרדה של שני אינדיבידואלים מובילים, עוצמתיים וחופשיים. אנחנו הרבה יותר ליברלים והרבה יותר שמרנים ממה שאתם חושבים שאנחנו. מעטים מכם יבינו את הפשטות ואת המורכבות של הקשר בינינו. הצצה פיקנטית בת 5 דקות לחדר השינה שלנו היא לא מה שממצה את הקשר הזה. תחשבו על זה שאנחנו ביחד קרוב ל-5 שנים. מתוך השנים האלה, צילמתי חצי שנה. בחצי השנה הזאת, צילמתי אולי 10% מהזמן שלי עם תומסו. מהחומר המצולם נכנסו אולי 5% אחוזים. זה כלום. אולי אתם נפעמים מהכניסה הבוטה לחדר השינה שלנו, אבל זכרו שמה שאתם רואים לא עובר את הרמה של התבוננות מהצד, על זווית אחת של קצה-קצהו של קרחון ענק.

סיפור הגבורה של צוות זרוב באתגר 48 שעות נחרט לנצח בזכרוננו.

יומיים של תלאות בלתי אפשריות עברו עלינו. את כולן פירטתי בפוסט ה-48 שעות המגילתי.

בסופן של התלאות, מה שיצא לנו הוא הסרטון המטופש הזה.

אף אחד מהיוצרים לא ממש גאה ביצירה. מה שכן: אנחנו גאים בעצמנו. העמידה באתגר הזה הוכיחה לנו מעבר לכל ספק שאנחנו סוג חדש של גיבורי על. הכוחות שלנו הם כוח המוטיבציה האינסופית, כוח הפייסבוק – בעזרתו יש ביכולתנו להשיג כל מה שההפקה תדרוש: החל מאינפורמציה, דרך אביזרים וכלה בניצבים. ומעל הכל – הכוח להעמיד כנגד עינינו מטרה, ופשוט להתאבד עליה עד שהיא מתממשת. הבטחנו לעצמנו שבפעם הבאה נעמיד מול עינינו מטרות מוצלחות יותר.

מיכל ואני מוכיחות שבאמת זכינו!

כשהתקשרו אליי לראשונה להודיע שאנחנו זוכים בפרס סרט הקאלט, עניתי "פחחח" מתוך הבנה גמורה שאנחנו לא באמת זוכים בשום פרס, אבל אני אמורה להעמיד פנים שכן, בשביל שיהיה סוף טוב לפרק של "מחוברות". ואז, למרבה הפלא, גיליתי שבאמת באמת זכינו בו.

הערב, פרק 29 של "מחוברות" מוקדש רק לצוות זרוב, והוא מתעד את מאחורי הקלעים של יצירת הסרטון הזה. וזה המאסטרפיס האמיתי שיצא מכל התלאות שעברנו.
ממליצה לכולם לצפות בפרק:

• היום בתשע וחצי בערוץ הוט 3.
• שידורים חוזרים: וואלק, לא יודעת מתי ):
• הוט VOD
• ולמי שאין הוט, ב-Ynet: הצצה ראשונה לפרק, הצצה שנייה, והצצה שלישית.

מראיין: דור גרבש

עורכת: מאיה זקס

ספרי לי קצת על עצמך.

אני לומדת קולנוע בביה"ס, ואני אוהבת את זה מאוד. בת 16 וחצי, רווקה, גרה עם ההורים בחולון ועם אח קטן. חוץ מזה אני עדיין ממשיכה ללמוד על עצמי כל יום ויום.

מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?

אני עדיין לא בטוחה, אבל אני רוצה שזה יהיה משהו שאני אוהב לעשות, כמו קולנוע.

ספרי לי קצת התוכנית "מחוברות"

התוכנית מחוברות זאת תוכנית על חיי חמש נשים והסיפור שלהם, זה חושפני ואינטימי ביותר, ומזוייף באותו הזמן.

למה מזוייף?

כי זה עיוות של המציאות. אולי פשוט קשה לי להאמין שזה המציאות…

מה זאת אומרת, עיוות של המציאות?

זה מרגיש לי מזוייף כזה, שפשוט אני משחקת.

איך הגעת לתוכנית?

חברה שלי שמעה על אודישן ושאלו אותה אם יש מישהי מגניבה שהיא רוצה להביא, והיא נתנה את השם שלי.

מה הייתה התגובה הראשונית שלך?

לא הבנתי בכלל מה רוצים ממני.

את שמחה להיות חלק מזה?

כן, זה חוויה. זה כיף כזה לא כל יום יוצא לך לעשות תוכנית על החיים שלך. חוץ מזה שאתה תמיד יכול לראות את זה בעוד כמה שנים ולהתלהב מזה.

למדת משהו על עצמך תוך כדי העשייה?

שאני אמיצה . הבנתי דברים שלא הייתי מבינה אם לא הייתי רואה את עצמי מהצד.

צריך אומץ בשביל לעשות דבר כזה?

כן, אתה חושף דברים אינטימיים שהרבה אנשים הולכים לראות, איך היחסים שלך עם ההורים, עם חברים.

יש דברים שאפילו בסדרה את לא מראה?

כן, יש דברים שחשבתי פעמיים לפני שצילמתי אותם. אבל את הרוב, בגלל שלא היה לי נסיון בכלל בטלוויזיה, הייתי פשוט כנה תמיד ולא חשבתי לפני מה שצילמתי.

מה חושבת שאנשים יחשבו עלייך אחרי שיראו את הסדרה?

אני מפחדת שיחשבו שאני פתטית, מטומטמת, פדחנית. שלא יאהבו אותי.

מה ההבדל בין את המציאות לדרך שבה את מוצגת בסדרה?

במציאות אני יודעת מה להגיד, מתי להגיד. לא כל בן אדם שאני פוגשת אני ישר מספרת לו את כל קורות חיי. אני יודעת מתי לדבר ומתי לא.

מה את חושבת על ארבעת הבנות האחרות?

אני חושבת שהן מדהימות, ורק מלצפות בהן למדתי המון, אני לא חושבת שיכלו לבחור בנות יותר טובות מהן. לכל אחת התחברתי בצורה אחרת.

את שומרת על קשר עם הבנות?

כן, אנחנו יוצאות לפעמים. אני קוראת באתר של זרוב, ואת הבלוג של ליאת, אני לומדת עליהן עוד, אני רוצה לדעת עליהן עוד אחרי התוכנית.

איך היה תהליך העבודה עם דורון צברי?

אני חושבת שדורון צברי הוא בן אדם מיוחד. אני שמחה שפגשתי אותו, לפעמים קצת קשה לעבוד איתו… (צוחקת) חשבתי שהיחסים בינינו יהיו יחסים כמו עובד ומעביד, וזה נהיה יותר קשר חברי.

יש רושם לא נכון שהיית רוצה לתקן?

יצאתי סוג של בנאדם דכאוני, ואני ממש לא, אני מאוד אוהבת להנות ולצחוק ויצאתי כאילו אני ממש לא מאמינה באהבה ואני כן מאמינה (צוחקת)… בדרך כלל…

איך אנשים הגיבו עם זה שאת מסתובבת עם מצלמה כל הזמן?

שאלו אותי מה לעזאזל אני עושה, ולמה. היו תגובות כמו "אני לא הייתי עושה את זה בחיים" וכל השאר רק מחכים ללמוד עלי יותר דרך התוכנית. מה שנשמע לי רע ביותר.

את מרגישה שאת אדם מוחצן, פתוח?

אני לא יודעת, אני מרגישה שאני מופנמת איפשהו, אבל גם בנאדם נורא פתוח וכנה. אני לא סגורה על זה עדיין.

איך את חושבת שיתייחסו אלייך עכשיו, אחרי שהתוכנית משודרת?

זאת שאלה שמעניינת אותי מאוד, אני משערת שהתסריט הכי גרוע הוא שישנאו אותי.

למה את חושבת שישנאו אותך?

כי כשאני מסתכלת על עצמי מהצד, אני חושבת שאני הייתי שונאת את הילדה הזאת שעל המסך.

את רואה את עצמך כטיפוס מורד?

כן, אני עושה מה בראש שלי, אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות.
זה לא מתבטא בדברים גדולים שעשיתי, זה בקטנות.

יש דמויות שאת מעריצה?

אחת השחקניות האהובות עלי זו נטלי פורטמן אני מאוהבת בה.

סרט אהוב?

Closer, רקוויאם לחלום, אהבתי את הכל את השחקנים, את העלילה, סרט מושלם.

מה את מקווה שיקרה אחרי הסדרה. מה תגדירי כהצלחה?

אני אדע שהצלחתי אם זה יקדם אותי בתחום הקולנוע. לביים, לערוך משהו מהסגנון הזה, לצלם, אני אוהבת מאוד לצלם.

פרק חדש ומדהים של "מחוברות" משודר ממש עכשיו. רוצו לטלוויזיה

העורכים של "מחוברות" יושבים יום וליל לעשות מלאכת מחשבת. רוב החומרים שהם קיבלו הם מאיתנו, הבנות, הצלמות-במאיות-שחקניות-ראשיות. אתמול חשבתי לעצמי – בואנה, אין לי מספיק כוח בידיים, פיזית, להרים את כל מסת הקלטות שהעברתי לידי העורכים.
אבל, לקראת סיום הצילומים, אספו אותנו, הבנות, לכמה ימים אינטנסיביים של צילומי השלמות עם צוות מקצועי. מה שהם עשו, היה לתפוס ויז'ואלים שלנו שאנחנו לא יכולנו לתפוס, ולמלא חורים בכל הנוגע לצילומי שטח, אווירה, אקספוזיציה, והליכות ברחוב – אותן קשה לצלם כשאתה לבד. כבר קרה כמה פעמים שהנחתי את המצלמה את סלע או ספסל וצילמתי את עצמי הולכת ממקום למקום, ועד שחזרתי כבר התאספו סביבה קשישה סקרנית או שתיים, שהיו באמצע הדרך ללהכניס אותה לתיק וללכת.
אפשר לראות בפרקים בבירור איפה נדחף צילום מקצועי. פתאום בין תנועות מצלמה מקוטעות ורוטטות, פריים חלק כמו חמאה. האם זה טוב? לא יודעת. מצד אחד, לפעמים צריך להרגיע את גלגלי העיניים העייפים של הצופים. מצד שני, זה מקלקל את האותנטיות.

סט 1

באחד מימי הצילום המקצועיים, התאספנו כולנו בסטודיו של דור כדי לדמות סט צילומים זרוב-דוט-קומי. ככל שהצוות גדול יותר והציוד רב יותר, כך יש יותר סיכוי שדברים ישתבשו. והם השבשו. לא ארחיב, רק אציין שהייתה שריפה מעורבת בעניין. הצילומים התחילו באיחור רב. התכנון היה להרים סט צילומים קורע ונוקב, בו אבי, יסמין ואני מככבים בסט פרסומות סליזיות נורא – למוצרים הכי חסרי סקס אפיל שיש. רעיון של דור, ורעיון טוב. התאבזרנו בכמה מהמוצרים הא-מיניים ביותר שאנו מכירים: עוגיות עבאדי, אשל, בנק טפחות.

הצילומים התחילו עם עוגיות עבאדי – העוגיות היבשות ביותר ביקום. אם מפלס הים יעלה בעקבות ההתחממות הגלובלית, נוכל לספוג אותו עם כמה חבילות של עוגיות עבאדי ולשרוד.

צוות זרוב אוהב דגים. צילום: דור גרבש

המוצר הבא בסדרה היה סרדינים. ממ, סרדינים. דור הבמאי הנועז אילץ אותנו ללקק אותם, להאכיל אחד את השני, להתפלש בשמן דגים. אבי בכה והקיא קצת בתוך הפה.

שלישיה עם בת הים הקטנה. צילום: דור גרבש

ובטרם הספקנו לשלוף את המוצר הבא, מישהו הציץ בשעון וצעק: "תשע! תשע! אנחנו צריכים לקפל ולעזוב פה לפני עשרים דקות!"

סט 2

אבי ויסמין גורשו מהסטודיו, אני רצתי למלתחה ללבוש את המחוך של אבי ולהדביק לאצבעות שלי סוכריות על מקל באמצעות דאקטייפ שחור וגס.

הלו ילד, רוצה סוכריה? צילום: דור גרבש

דור כיוון את מצלמתו, וביים אותי כפי שהוא יודע, כפי שראיתם בפרק "אני רוצה שתתחברי לצד הפגיע שלך", וגו'.
אלא שמאחורי הבמאי, עמד במאי נוסף. הוא היה עייף, קצר רוח, ומאוים מלוח הזמנים הדוחק. לבמאי קוראים דורון, אבל באותו ערב – קראו לו מנחם גולן. מאז הוא הספיק להתחרט ולהתנצל, אני הספקתי לסלוח, אבל לשכוח את הסיטואציה המגוחכת הזאת לא אוכל.

"מה לעזאזל הם רוצים ממני". צילום: דור גרבש

מנחם גולן ג'וניור קפץ במקום וצעק: "תשדרי סקס! תעשי מה שאת עושה כדי לפתות את תום! את לא משדרת סקס! אני לא מאמין לך!"
או בקצרה – עשה כל מה שאפשר כדי שאתחיל להתגלגל על הרצפה בשאגות צחוק בלתי מיניות לחלוטין. מי שמכיר אותי יודע שאני אף פעם לא צוחקת, מתבטלת או משתטה כשהזמן קצוב והמלאכה מרובה, אבל הסיטואציה נראתה כאילו נלקחה ממערכון של לייט-נייט בנאלי, ולא יכולתי לעצור את עצמי.

אבל מעבר לצחוק של סיטואציית המערכון, זה הרגיש כמו פרק מעבודת סמינריון של סטודנטית ללימודי מגדר.
למה קרה כל הסיפור הזה? היח"צ של הדמות של ב"מחוברות" מבוסס על נקודת המוצא המשובשת: "אליזרין סמל סקס". סמל סקס הוא תיאור שאפשר אולי לכתוב תחת השם שלי, אולי במקום ה-15 בהיררכיה אחרי תיאורים מהוגנים יותר או פחות. אבל אני מבינה את השיקול להצמיד לי את הטאגליין הזה. "סמל סקס" מביא הרבה יותר קוראים וצופים מאשר, נניח, "סטודנטית חרוצה" או "עקרת בית גרועה".
מנחם גולן ג'וניור, שקיבל ממני לאורך התוכנית אינספור חומרי גלם בו רואים אותי כאדם יוצר, מטונף, אומלל, וורקוהוליק – רצה אחת ולתמיד להוציא ממני את סמל הסקס שמתבקש לעשות ממני.
נכון, סקס זה תחביב שלי, תחביב נחמד. וגם להגיע לאירועים קיציים כשאני לבושה מעט. אבל במסגרת היותי אשה משוחררת, אני לא מוכנה לתת לאף אחד להגיד לי מתי, איך ואיפה להפגין התנהגות מינית. וכל

האנשים שהציצים שלי מסתירים להם את שאר התכונות שלי, מתבקשים ללכת להזדיין. ברצינות, קצת מין עם אשה בשר ודם יסדר להם את הראש.

את הוידאו מאותו יום, רואים פה.

1. איך עושים את זה

בשנה האחרונה, ואני מתכוונת – בשנת הלימודים האחרונה, קרה לי דבר נפלא. שער שהיה סגור לפני, שלא ממש התעניינתי מה מסתתר מאחוריו, נפער לרווחה. מה הדבר, שואלים אתם. ובכן, הדבר הינו מדיה, לא חדשה במיוחד. כבר איזה 100 שנה בכותרות. אני מתכוונת לוידאו.

בעבר, וידאו עבורי היה קסם. בין אם זה סרט שראיתי בקולנוע. בהיתי בעיני עגל חלולות. התרחש משהו על המסך. לעיתים זה ריגש. לעיתים לא. לא ידעתי למה ולא עניין אותי לדעת. יש אנשי מקצוע שעושים מה שהם עושים, הם ימשיכו לעשות את זה, ואני אסתכל בפאסיביות.

גם כשהצטלמתי לוידאו, המעורבות שלי נגמרה מהר מאוד. באתי, שוטטתי עם מיקרופון, הצקתי לאנשים, השתטיתי ונהניתי. חומרי הגלם הושארו בבטחה בידיהם של המומחים. הם עשו את ההוקוס פוקוס שלהם, וכעבור יומיים-שלושה סרטון בכיכובי הוצג לראווה על גבי במת האינטרנט. שישו ושמחו. לא פעם צפיתי ונרתעתי: הקטעים המצחיקים והמוצלחים יותר נותרו בחוץ. אבל לא אמרתי מילה. האם אני יכולה לעשות את זה טוב יותר? לא ולא, איני יודעת אפילו איך עושים את זה רע יותר.

וכך נותרתי לי בבורותי הנוחה, לא מתעניינת בכלל בכיוון הזה יותר מאשר בהנפת משקולות או בתורה שבעל פה.

למרבה המזל, המסלול שבחרתי, מסלול האינטראקטיב של עיצוב גרפי בשנקר, הפגיש אותי בשנה השלישית ללימודיי עם התחום הזה. פתאום! קורס עריכת וידאו. פתאום! קורס אנימציה. פתאום! קורס בקולנוע אוונגארד שבחרתי כי זה היה הדבר היחיד שהסתדר לי עם המערכת. שלושתם ממש לא הכרחיים כדי להיות מעצב טוב. אבל אם היינו לומדים בשנקר רק קורסים שקשורים ישירות לעיצוב, הלימודים היו נגמרים תוך שנתיים ואי אפשר היה לסחוט מאיתנו כסף על 4 שנות לימוד. איני מתלוננת! דווקא הקורסים שלא קשורים ישירות לעיצוב, הם אלה שנהניתי והצלחתי בהם יותר. רישום, צילום, תולדות האמנות. לא הכרחי, אבל מעניין ופותח לך את הראש.
ואיך הראש שלי נפתח! מחשיבה דו-ממדית, של תמונה הניצבת בודדה ואילמת, נכנס לתפיסתי ממד חדש: זמן. בעזרת שני קורסים פשוטים ובסיסיים, קיבלתי את המיומנות לגרום לתמונה הסטטית הזאת לזוז. נדהמתי: זה היה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי: הכלים המסתוריים התגלו להיות קלים לשימוש. קיבלתי את הדחיפה שהייתי צריכה בשביל לרכב על האופניים האלה, ומאז אי אפשר לעצור אותי מלדווש.

2. מה עושים עם זה

מרגע ההיכרות עם חבריי הטכניים החדשים ועד עכשיו, מה שאני עוברת הוא סדנה מזורזת ללכידת וידאו. או ליתר דיוק – ללכידת החיים שלי בוידאו.
במסגרת הכשרון החשוב שלי, להיות במקום הנכון בזמן הנכון, נתקלתי בהזדמנות האדירה ביותר שאדם כמוני יכול היה לקבל. "תביאו לי משהו עם בלוגים" אמר מישהו במעלה ההיררכיה הטלוויזיוניות. המשימה עברה לשניים מהיוצרים המוערכים, המוכשרים והאמיצים שנראו בארצנו, רם לנדס המפיק, ודורון צברי הבמאי. מכיוון ש"זרוב" הוא אחד הכינויים הראשונים שקופצים בראש שמדברים על בלוגריות, הם הגיעו אליי, לא יודעת איך בדיוק. וכך, מצאתי את עצמי, ברת מזל, מוכנה ומזומנה לגשת לסדנת הוידאו האינטנסיבית ביותר שחובבנית כמוני הייתה יכולה לקבל. סדנת וידאו שמשודרת ישירות למקלטי הטלוויזיה שלכם. סדנה שתציג לכם אותי, את אורח חיי, הצצה פרוורטית ממש לרגעים הקטנים והגדולים שעברתי בחצי השנה האחרונה.

הפוזה הקבועה שלי בחודשים האחרונים. צילום: שי ברוג

בתור התחלה, קיבלתי:
1. מצלמת וידאו
2. הוראות: לצלם איתה שעה ביום
כמובן שלא צילמתי איתה בדיוק שעה ביום. היו ימים שלא צילמתי בכלל. היו ימים שגילגלתי חמש קלטות במצלמה הקטנה, עד שהתעייפה ונשברה. וכך כל חבריי ומכריי ראו אותי, עם מצלמה דבוקה ליד ימין: אוספת את הזוויות ששווה לתעד אותי מהן. רודפת אחרי האמת שלי בעדשת המצלמה. זה היה אתגר. אתם מכירים אותי, מצופה בשכבה עבה של פוזה. היה צריך לקלף ולחפור. אחרי הקילוף והחפירה, הבנתי שהפוזה היא חלק בלתי נפרד מהאמת שלי. אמת אדירה, אופורית ורהבתנית, אמת פתאטית שגרתית ועגמומית. פוזה הוא רק כיוון אחד של מה שהבאתי מהעולם שלי. והבאתי את כל העולם שלי. הקלטתי על עשרות הקלטות האלה כל מה שמרכיב אותי. לא פסחתי על אף תכונה, הרגל, חולשה. שלי ושל הסובבים.
בהתחלה הלך לי רע. מה זה בהתחלה – את כל 50 הקלטות הראשונות שהבאתי דורון קטל בזעם. כנראה בצדק. חוץ מזה שהקפדתי לצלם רע, ולעשות את זה במקומות רועשים וחשוכים, טען כי פשוט אין שם אמת. ברור שהיא הייתה שם, מסתתרת מאחורי מסכת-דמות מקובעת שאני מקפידה ללבוש על עצמי.
חלק מהתהליך שעברתי במהלך הצילומים, הוא להכיר טוב יותר את הדמות הזאת. לאהוב אותה, לשנוא אותה, לקפל ולהחביא בארון, לשלוט בה, להתנכר אליה. בסוף החלטתי להשאיר אותה, והיא משמשת אותי נאמנה עכשיו בתקופת היחצנות.

דרך מצלמת הוידאו השותקת והמקבלת, עברתי תהליכים של היכרות עם עצמי שאף איש מקצוע לא היה סוחט ממני. נוכחות תמידית של מצלמת וידאו בחיים גורמת לך תמיד להיות מודע: מה גלוי? מה חבוי? מה קיים שם בכלל? מה פשר ההתנהגות הזאת? אני לא יודעת אם הולכים לשדר את הגילויים האלה, אבל אני יודעת שאני לוקחת אותם איתי.

שואלים אותי עכשיו למה עשיתי את זה, איך הייתי מוכנה לעשות את זה. והתשובה היא – עשיתי את זה כי זה הדבר הכי עצום שהייתי יכולה לעשות. זה מה שהבנתי ביום בו הציעו לי את זה, זה מה שלא הפסקתי להאמין בו ברגעים הקשים של הפרויקט הזה. ההזדמנות להשתתף בו הייתה מתנה עבורי. ואני ממשיכה את השרשרת ומעבירה גם לכם מתנה: את החיים שלי, ארוזים כסדרה מהוקצעת, ערוכה היטב. בואו, תסתכלו, תיהנו, תבינו משהו עליי, ודרכי תבינו משהו על עצמכם. אין לכם סיבה להרגיש כמו מציצנים. אני לא מסתירה כלום – אין לי במה להתבייש. אני חיה חיים שאין מה להתבייש בהם, גם כשאני בפסגה וגם כשאני בשפל. כי גם כשאני רפש, אני רפש אנושי.

לכבוד הוא לי להשתתף בסדרה הזאת, לצד ארבעת הנשים המדהימות שנתנו לה יותר ממני כי יש להן פשוט יותר מה לתת. לכבוד הוא לי לעבוד עם האנשים העוצמתיים שעושים אותה. גם כשהדרך קשה, גם כשהתוצר הסופי לא לגמרי לרוחי, אני מאושרת ומלאת השראה מעצם הרעיון שהיצירה הבוסרית שלי זוכה לכזה מעמד ולכזה טיפול.
הבשורה הכי טובה שקיבלתי בזמן האחרון, הייתה שמצלמת הוידאו שקיבלתי לשם הפרוייקט נשארת אצלי. התאהבתי בוידאו, ואני צמאה ללמוד, להתנסות וליצור במדיום הזה.

היום ישודר בהוט 3 הפרק הראשון בהשתתפותי, וכבר אפשר לצפות בו ב-Ynet

תוכנית הטלוויזיה החדשה בהשתתפותי, "מחוברות", עולה לאוויר ביום ראשון. כלומר, מחר. יודעים מה זה אומר – עכשיו זה הזמן לחגוג אותה.

אירוע #1: ערב אינטימי

יום לפני בוא צבא הצלמים, נפגשנו רק המעגל המצומצם של האנשים שעבדו יומם וליל על הסדרה, פלוס בני זוג. אני באתי עם תום, דנה הגיעה עם אלכס, ליאת השוויצה בגבר החדש שלה, ג'וני. מירי השאירה את אייל שני לעבוד קשה לתוך הלילה, ואילו חנה – חנה לא מאמינה באהבה (:
לא בטוחים למי שיכיים השמות שזה עתה ציינתי? לא נורא, צפייה ב"מחוברות" תתקן את זה.
וכמובן – הגיעו האנשים שעובדים הכי קשה מכולם כדי להעמיד את הסדרה הזאת על הרגליים: דורון צברי, הממרר הרשמי של קיץ 2009, ורם לנדס, שאני שוקלת להעניק לו את תואר "The Most Interesting Man In The World – ישראל". על שם מה? קבלו.
"לאחר סיום שירותו הצבאי בדרגת רס"ן בחטיבת הצנחנים, סיים לנדס תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, לצד לימודי צילום בבצלאל. בין השאר עסק לנדס במירוצי מכוניות והיה אלוף ישראל במירוצי ראלי קרוס בעונת המירוצים הרשמית היחידה שהתקיימה בארץ(1985)". מתוך ויקיפדיה.

סך הכל, היה ערב די צולע. משתי סיבות:

ראשית, זה נערך בקנטינה. איתמר הנדלמן בן כנען סמית טוען כי טוקבקיסטים אוהבים לשנוא את הקנטינה על היותה מעוז הבועה התל אביבית. בולשיט – הקהל שם באמת אחלה. יושבים שם  אנשים מוכשרים ויפים, או לכל הפחות מפורסמים ועשירים. אלא מה? זו מסעדה בינונית, יקרה, פלצנית מכדי להגיש בירה, תוך כדי שהיא מתהדרת בחדר שירותים שנראה כמו קומפלקס עינויים מפוייח. פעם שעברה שכתבתי ביקורת שלילית על הקנטינה, הגיבו לי "זה כי את לא מבינה כלום באוכל". לא מבינה כלום באוכל? וואלק, אני יודעת טוב מאוד להבחין בין מה טעים לי, לבין מה לא טעים. ובקנטינה לא טעים.

שנית לא נהניתי יותר מדי כי זה היה אמור להיות אירוע חברתי בו כולם מנהלים שיחה על מה שעבר עליהם במהלך ששת החודשים האחרונים. אך לא, אחרי שהרמנו כוסית ועשינו סבב איחולים יצירתי ומרגש, הכל התפזר. קבוצות קבוצות הסתודדו זו עם זו. חצי מהנוכחים הלכו לעשן בחוץ. היו מספר שיחות מעניינות (דנה: תום שוקל בחיוב את ההצעה שלך, ולא מפסיק לקשקש עליה), אבל התאכזבתי בשל השיחות המעניינות שהיו יכולות להיות ולא היו.

הנה כמה תמונות מהערב. צילם: תם אשחר, הגבר שלי.

אירוע #2: השקה רשמית

בצהרי יום שישי הגעתי בדלעת-מוביל של נעמישקה לחגוג באופן רשמי את ההשקה של התוכנית. אמש, דנה הייתה מבוהלת מעניין התקשורת. "תמיד יש את הקטע הזה בהתחלה, שהכתבים מתעלמים מאיתנו, ואנחנו מתעלמות מהם, אני כבר רואה שזה מה שיקרה"
זה לא קרה – שליחות התקשורת שהיו באירוע היומהשכונה. לורי מ-Ynet, נערת המסיבות הג'ינג'ית שהייתה שכנה שלי ב-2006 בצפון תל אביב, ומאי פלטי מוואלה, שהייתה שכנה שלי ב-2005 בישראבלוג. שתיהן בחורות שוות ומשובחות.
כבר בכניסה ל"סלון"של אייל שני, קידם את פנינו שלט עצום ממדים עליו מודפסת בכרומו מהודר – דמותי! זו הייתה התחלה נעימה. וגם ההמשך היה אדיר, ואפשר לראות את זה בתמונות: איך צוות זרוב, חבריי האהובים, הכניסו רוח שטות לאירוע הזה, שניסה להיות מעונב, אבל לא יצא לו.

התכוונתי להכביר במילים, אבל אחסוך את זה לפוסטים הבאים. רק אכניס את הרגל שלי לתיאור של מה הסדרה הזאת מהווה עבורי, ואוריד אתכם למצולות המלל האינסופי.
אז קבלו את התמונות, שוב, ממצלמתו הנדיבה של הגבר שלי.

לבשתי שמלה של המעצב המוכשר והמקסים עומרי גורן, את השיער עשיתי במספרת EZ אשר תושק היום בפלורנטין, הפפיון האלמותי שענדתי הוא מבית מיס מינסקי. ואילו חברים כמו שלי – לא קונים במכולת.

אז, מה עושים בפועל?

את הפרק הראשון של מחוברות אתם יכולים כבר עכשיו לראות ב-ynet. איני מופיעה בו, אבל שווה לצפות בו ולהתחיל להתרגל לקונספט של התוכנית. זה כבד.
בתור פיצוי תוכלו לראות בנענע קטע שלם מהתוכנית המציג איך פועל זרוב.קום. כפרה על נענע, הפורטל ששומר לי חסד נעורים.

הפרומו של מחוברות מנוגן בלופים בכל ערוצי הוט, ואני כבר מקבלת יחס משודרג במקומות ציבוריים. אנשים שלא דיברו איתי פתאום מדברים איתי, אנשים שדיברו איתי בסלידה מדברים איתי בחיוך. יש מי שיקרא לזה צביעות. ואילו אני קוראת לזה – היחס שמגיע לי אחרי מה שעברתי כדי לצלם את הפרומו המזורגג הזה!

כן, אחרי שחשפתי את אחורי הקלעים של צילומי היח"צ, ושל צילומי הפתיח של מחוברות, מגיע תור הפרומו.

כל המחוברות מצטלמות ונהנות. צילומים: שי וליץ. לחצו על התמונה להגדלה

מקלחת #1

מבחינת ההפקה, הקונספט של הפרומו היה נורא מגניב. אנחנו, נשים קטנות, עושות את הדברים האינטימיים הפרטיים שלנו, ולפתע מתגלה האמת – שאנחנו עושות את זה ברחוב! לעיני כולם! פרוצות שובבות שכמותנו.
מבחינתי, הקונספט של הפרומו היה נורא לא מגניב – יום הצילומים נפל בדיוק על הגשת הרפרט שלי. רפרט הוא מה שכל סטודנט מפחד ממנו: עבודה אימתנית, במסגרתה צריך לעמוד מול הכיתה ולפטפט במשך כחצי שעה על איזה מאמר באנגלית שהיה עליו לקרוא, ולאורך כל הזמן להיראות כמו מישהו שמבין על מה הוא מדבר.

קמתי בשש בבוקר מצלצול טלפון מקפיץ. "שש ועשרים אני בא לקחת אותך!" אמר קול מזרה-אימה מהצד השני של הקו.
פקחתי את עיני בבהלה ובפתאומיות. "הא?! מה?! אבל אמרו לי בשבע!"
"אופס, נכון, בשבע", התנצל נהג המונית.
היות וקמתי חצי שעה מוקדם ממה שהתכוונתי, ניצלתי את הזמן להתקלח ולחפוף את ראשי. בפעם שעברה שהגעתי לסט צילומים עם שיער לא חפוף, מעצב השיער ירד עליי שאני מגיעה אליו עם שיער מטונף.

מקלחת #2

בשבע נסעתי לסט הצילומים, שנערך בשכונה שלא הייתי בה מעודי, אפילו שהיא שייכת לתל אביב כבר די הרבה שנים. "ביצרון" הם קוראים לה, ולמען האמת זה סוג של גבעתיים.
על הסט הזה עבדה כמות האנשים הגדולה ביותר שא פעם ראיתי עובדת על סט. ניסיתי לספור אותם אבל התחלתי להתבלבל כשהספירה עברה את ה-30. זה היה מדהים: אפילו נערת מים הייתה שם. וכולם באו לשם בשבילנו, המחוברות, אחרי שהתרגלנו להיות במשך חודשים צוות צילום, בימוי והפקה של אדם אחד.

הסצינה שלי הורכבה מברווז גומי, מכונת קצף, ואמבט יפהפה שהוצב בצומת דרכים.
במשך שעות עסק צוות גדול בלגרום לי להיראות ייצוגית, ואחרי זה בלדחוף את האיברים שלי לסוג של בגד גוף, שזה לא יראה כאילו אני מהאנשים המעפנים האלה שעושים אמבט כשהם לבושים.
כשהשמש הייתה כבר גבוה בשמיים, הושיבו אותי באמבט, וכיסו אותי בקצף ממכונת קצף. שמעתי על מכונות קצף בעבר וזה היה המפגש הראשון שלי עם אחת כזו פנים מול פנים.
אחח, קצף. יצאה לו תדמית טובה, לחומר הזה, ולא בצדק. קצף זה מין דבר שמצליח להיות יבש מכדי להיות רטוב, ורטוב מכדי להיות יבש. קצף יכול להיות בו זמנית דביק אך גם מחליק. אם יש לי הימור על איך גיהנום נראה, אז סביר להניח שהוא נראה כמו מסיבת קצף.

לא אומר שסבלתי בתוך האמבט יותר מדי. הייתה שם מידה מסוימת של הנאה. אממה? התוכנית שלי הייתה כזאת – לסיים את סט הצילומים, ולעוף לשנקר במהירות שיא, להגיש את הרפרט שלי ולחזור לעוד סיבוב בסט הקבוצתי של הבנות. בתוכנית הזאת לא נלקח בחשבון גורם הקצף.

קצף, אפילו שמבוסס הוא על בסיס מימי – לא נוזלי הוא, ובלתי מרענן. הו לא. ברגע שיוצאים מן האמבט ונותנים לממזר להתייבש לך על הגוף, מתקבל אפקט בלתי נסבל של דביקות איומה. שריון סבון שמפריד בינך לבין העולם החיצון. מעולם לא רציתי כל כך חזק להתקלח.

אבל במקום להתקלח, הלכתי לשנקר – לפגוש את דן (יוסף) ולהרצות איתו על חמשת העקרונות של הניו מדיה כפי שנוסחו על ידי לב מנוביץ'. לזכותנו יאמר שהיינו מרצים רהוטים וסוחפים. מתוך תשעת התלמידים שהגיעו לכיתה באותו יום, רק 45% נמנמו! המורה אפילו לא שם לב שהיד שלי נדבקה לעכבר כל פעם שלחצתי עליו להעביר שקופית.

מקלחת #3

השיעור אמור להיגמר בשלוש. המונית שמגיעה להחזיר אותי לסט הוזמנה לשלוש. ברגע שסיימנו להרצות, סימסתי באצבעותיי הריריות תחינה נואשת למפיקה: אנא! תני לי עוד חצי שעה להתקלח!
אך לא. היא התעקשה. אין זמן אין זמן! ובכל זאת הצליחה לבוא לעזרי – ולארגן לי להתקלח בביתה של דנה ספקטור, שגרה סמוך לסט הצילומים. עדיף להתקלח בבית זר מאשר לא להתקלח כלל.
דנה שלחה אותי לביתה ותדרכה אותי איך משתמשים בו. "אני לא יודעת אם יש סבון" אמרה.
אוהוהו! סבון, בובה, זה לא מה שחסר לי. על גופי היה יותר סבון מבסניף של ללין.
וכך, ביום אביב נעים, מצאתי את עצמי מתקלחת בבית של האשה שעיני נשואות אליה באדיקות מהיום בו התחלתי לקרוא עיתונים; הישג שמדורג במקום השני מאחורי הפעם ההיא שעשיתי פיפי בבית של דודו גבע.
מאותו יום, העמדתי לעצמי יעוד: להשתמש בכלים הסניטריים של כל המודלים שלי לחיקוי.

הנה כל התמונות מאותו יום, כפי שצולמו במצלמה של הסמסונג אומניה הנאמן שלי, על ידי מורן שמבר – בחורה לעניין.

הסט השני היה כבר דביק פחות. הושיבו אותנו, חמש שובבות, טרה-לה-לה-לה-לה, על מיטה אחת, לא כל כך גדולה, שהונחה ליד ציר תנועה ראשי. משאיות בכביש הסמוך צפרו ושאלו אם אפשר להצטרף. הסט השני היה יותר מדליק ופחות דביק. והתוצאה – נראית בכלל לא רע!

הסדרה "מחוברות" תתחיל בשבוע הבא, מה-5.7, כל יום ב-21:30!