ספטמבר 30, 2011 Alizarin Zroob 3Comment

פוסט זה מתאר יומו השני של המסע, הנה היום הראשון.
שלפוחית השתן: החבר הכי טוב של המטייל, והאויב המר ביותר שלו. על מנת להגיע בזמן לאוטובוס שנוסע ללה, היה צריך להתעורר בסביבות 4 לפנות בוקר, כשחשוך מסביב. שעון מעורר אין. אתגר? לא ממש. בגוף של כל אחד מאיתנו מותקן שעון מעורר ביולוגי, ומכוונים אותו באמצעות שתיית מים. הוא לא מאוד מדויק, לכן מצאתי את עצמי ערה ומשתינה ב-3 לפנות בוקר. לא נורא, עדיף להקדים מאשר לאחר. אלכס ודן הנועזים, החבר'ה שעקבנו אחריהם למסע הזה, לא הופיעו בתחנת האוטובוס, והמראנו בלעדיהם. שכנענו את עצמנו שהם בחרו להישאר בקיילונג כי נמאס להם מחברתנו, או משהו. האמת היא, שהם התקשו להתעורר, פספסו את האוטובוס בדקה, והיו צריכים לשלם מחיר מופקע לג'יפ שירדוף אחרי האוטובוס עד שיתפוס אותו בעצירת הביניים הראשונה. כל זה – כי הם לא שתו מספיק.
כשעולים לאוטובוס, צריך לעשות החלטה מושכלת. מה מסב לכם יותר סבל: לנסוע באוטובוס מיטלטל במשך שעות כשאתם ממש ממש חייבים פיפי, או התייבשות? ביום הראשון של הנסיעה פחדתי מהתייבשות, ומצאתי את עצמי מתייסרת בספסל הצפוף שלי עם שלפוחית מלאה. ביום השני אמרתי לא עוד! שתיתי כמויות מועטות של מים, ולא סבלתי מענייני פיפי. הבחירה שלי הייתה נכונה. במהלך כל עצירות הביניים, השירותים היו מבנים רעועים יותר או עוד יותר עם חור ברצפה. לא לכולם הייתה דלת שאפשר לסגור. וזה היה יותר טוב מהאופציה הטבעית: ללכת קילומטרים במדבר עד שמוצאים מקום להתחבא בו. משימה בלתי אפשרית: במדבר אין שיחים.

האותיות הגדולות בהן נכתבה המילה "שירותים" אינן מחפות על כך שהמבנה הרעוע לא מזכיר בשום צורה שירותיםש
האותיות הגדולות בהן נכתבה המילה "שירותים" אינן מחפות על כך שהמבנה הרעוע לא מזכיר בשום צורה שירותים

ביום הקודם של המסע רציתי להגיע אל מעל העננים. והנה, הגענו מעל העננים. אני אגיד לכם מה יש מעל העננים: שכבה נוספת, גבוהה יותר, של עננים. ומדבר, סוג של. לקרוא לאיזור שנסענו בו "מדבר" זו התגרות גסה בכל מה שקורה במדינת ישראל. האיזור אמנם דל בצמחיה, אבל דרכו זורמים אינספור נחלים שמצטברים לאגמים צלולים, יורד שם גשם, קריר, וסביב נופים עוצרי-נשימה של פסגות מושלגות.

עוד אחד מאינספור הנופים היפהפיים שעברנו לידם
עוד אחד מאינספור הנופים היפהפיים שעברנו לידם

בסוף, שיטת השתייה התנקמה בי, ואת השעתיים האחרונות של הנסיעה ביליתי עם כאב ראש. זה היה ממש לא נורא, בהתחשב בכל שאר 15 שעות הנסיעה שעברו בנעימים. עד כמה שאפשר לייחס את המילה "נעימים" לנסיעה בשבילי עפר מפותלים באוטובוס שיוצר כנראה מתישהו בשנות ה-70. אין מספיק אותיות במקלדת ומילים באוצר המילים שלי לתאר את האינסופיות של הפיתולים האלה. העברנו את זמננו בצפייה בנופים המרהיבים מבעד לחלון, בשינה לא ערבה, בהאזנה למוזיקה, בדיבור עם חברינו התיירים. תומאסו הצליח לקרוא ספר. אני קיבלתי בחילה רק מלהסתכל עליו קורא, והעסקתי את עצמי במחשבות של "מה קורה אם האוטובוס נתקע פה פתאום". זה הגיע לווריאציות שונות ומקוריות של מוות. במשך כל שעות היום, לא ראינו ולו עיירה אחת. רק מספר בסיסים צבאיים ו"דאבות", מזנונים המיועדים לעצירות ביניים של נוסעים.

זוהי דאבה, כאן אוכלים
זוהי דאבה, כאן אוכלים

בעצירת הצהריים גילינו שנהיה ממש חמים ונעים. דן ואלכס העקשנים שיכנעו בשלב זה את הנהג שהם ייסעו על הגג של האוטובוס ("תן לנו קצת גוד-טיים!"). ושם הם בילו את שעות הנסיעה הבאות. במהלך שעות הנסיעה הבאות, קרו הדברים הבאים: עלינו סוף כל סוף על כביש סלול! הנסיעה המשמחת על כביש סלול ארכה דקות ספורות בלבד. אחרי זה, עברנו לנסיעה דרך כביש חצי-סלול: כל חמישים מטרים של אספלט, היה מחסום, אותו האוטובוס היה צריך לעקוף דרך עפר בלתי-מהודק. התוצאה הייתה ענני אבק איומים שהציפו את האוטובוס בכל פיתול. כלום לא עזר, לפתוח את החלונות, לסגור אותם. השתעלנו, כיסינו את פנינו בבגדים, ניסינו לא לקחת את האוויר לריאות, וחיכינו שזה יגמר. כשזה נגמר, אחרי שעה או יותר, נהיה שוב קר והתחיל לרדת גשם.

אחד התענוגות המפוקפקים ביותר: להיתקע בענן אבק מאחורי משאית
אחד התענוגות המפוקפקים ביותר: להיתקע בענן אבק מאחורי משאית

באיזשהו שלב שמעתי דפיקות על החלון וצעקות "היי! היי! סטופ!" לא הבנתי מאיפה זה בא, לא היה אף אחד מחוץ לאוטובוס. ואז קלטתי שאלו אלכס ודן המטופשים, שישבו כל הזמן הזה על הגג, בסופת אבק ובגשם חודר עצמות. לאחד מהם היה פיפי. האוטובוס עצר, הבחורים השתינו לתהום, ודילגו חזרה לגג. זה היה השלב בו החלטתי שאנחנו מפסיקים ללכת בעקבותיהם ולהקשיב לעצותיהם.

התיירת שישבה לפנינו, החזיקה מצלמה מחוץ לחלון בערך חצי מהנסיעה. היא בטח חשבה לעצמה "וואו, איזה נוף נחמד של מדבר עם הר מושלג מעליו, בואו נצלם אותו". לא ברור לי מה היא חשבה כשהיא צילמה אלפי תמונות של הנוף הזה. עכשיו יש לה כמה עשרות ג'יגה-בייט של תמונות שנראות אותו דבר, ואני קצת מרחמת על בני המשפחה שלה שיצטרכו להסתכל על זה כשהיא תחזור מהטיול.
התיירת שישבה לפנינו, החזיקה מצלמה מחוץ לחלון בערך חצי מהנסיעה. היא בטח חשבה לעצמה "וואו, איזה נוף נחמד של מדבר עם הר מושלג מעליו, בואו נצלם אותו". לא ברור לי מה היא חשבה כשהיא צילמה אלפי תמונות של הנוף הזה. עכשיו יש לה כמה עשרות ג'יגה-בייט של תמונות שנראות אותו דבר, ואני קצת מרחמת על בני המשפחה שלה שיצטרכו להסתכל על זה כשהיא תחזור מהטיול.

החשיכה ירדה, וסוף כל סוף התחלנו לראות בתים פזורים וביניהם פרות. הבנו שהנסיעה מתקרבת לקצה ונשמנו לרווחה. רק שעתיים, ונגיע ללה. לסיכום הנסיעה, אני יכולה לומר שאנחנו מרוצים. חסכנו כסף (כי זו דרך התחבורה הזולה ביותר שקיימת: המסע עלה 635 רופי לכל אחד מאיתנו); הרווחנו חווייה שאין לה תחליף, תמונות יפות וחברים חדשים.
עכשיו אנחנו נמצאים בלה, מתרגלים לאטמוספרה הדלילה, ואין לנו מושג מה אמורים לעשות פה.

3 thoughts on “עוצרי נשימה

  1. אומרים שיש שם אגם טוב, אני אישית לא מצאתי אותו ולכן התייאשתי מלה והמשכתי לקאשמיר.
    מומלץ בחום!

  2. באמת שיש לי כאב ראש רק מלקרוא על זה. לא מבינה את הקסם של הודו.כל ההתרוצצויות האלו בין ריקשות מסריחות אוטובסים מתפרקים,ומלונות מטונפים רק כדי לראות איזה הר מושלג ויפה עם פרה ברקע?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *