נובמבר 20, 2013 Alizarin Zroob 11Comment

חיכינו לזה שנים. תיכננו את החיים שלנו כך שנוכל להיות שם. והנה, סוף כל סוף זה קרה. בקיץ 2013, הגענו לפסטיבל הגדול והמוזר ביותר בעולם: Burning Man. בעלי תומאסו ואני, ועוד 60 ומשהו אלף איש. ברנינג מן הצטייר בדמיוננו כמאורע באורך שבוע שמקדש יופי, בעירה, נתינה, טבע, חופש ויצירתיות מתפרצת. אבל לא משנה כמה חלמנו וכמה דיברנו על הפסטיבל וכמה התכוננו אליו, שום דבר לא יכול היה להבהיר לנו את עוצמתו. עד כמה הוא נהדר וגם לא עד כמה הוא נוראי. אנשים שחוזרים משם כל כך מסונוורים מעוצמת החווייה שהם שוכחים לציין את הצדדים הפחות חיוביים שלה. אבל אני לא מתכוונת להשמיט שום פרט. אם אין לכם יכולת ריכוז, אני ממליצה לכם ללכת להסתכל על תמונות של חתולים לובשים טייטס במקום, כי זה הולך להיות ארוך.

ברנינג מן אינו נופש. הוא אינו מנוחה. הוא כן אחת מחוויות הקצה הכי מסחררות שאדם בן זמננו יכול לעבור. אם מישהו יגיד לכם שברנינג מן זה אירוע כיפי ומשעשע – הוא כנראה לא היה בפסטיבל הנכון. כדי להגיע לחלקים הכיפיים והמשעשעים של ברנינג מן צריך להזיע דם, לחרבן דולרים ולאכול קילוגרמים של אבק. ההכנה הטובה ביותר לתנאים של ברנינג מן יכולה להיות שירות צבאי ביחידה קרבית בנגב.

נתחיל במיקום. בלאק רוק סיטי, עיר האוהלים הארעית שמכילה את יושבי הפסטיבל, נבנית מדי שנה על הפלאייה, עמק מישורי במדבר נוואדה במערב ארה"ב שנבחר בקפידה בתור הסביבה העוינת ביותר ביקום לקיום חיים. המקום מוגדר בתור שמורת טבע, ולא ברור למה. אין שם טבע. לא צמחייה. לא בעלי חיים. הדבר היחיד שצומח שם זה אבק. אבק דק כמו קמח, אינסופי. מכיוון שהאמריקאים מאוד מקפידים לשמור על שמורות הטבע שלהם, פתאטיות ככל שיהיו, המדבר חייב להישאר ריק תמיד. חוץ מעיר האוהלים שקמה בו למשך שבוע אחד בשנה המקום נטול השפעה אנושית, מקומות יישוב או תשתיות הכרחיות כגון חשמל, מים זורמים או חנויות סובינירים.

כאשר מגיעים לפלאייה, קל להאמין שנחתנו בכוכב לכת אחר, מרוחק, משונה. אפילו האטמוספרה של הכוכב הזה שונה מזו של כדור הארץ. 5% חמצן, 40% חנקן, 24% פחמן חד-חמצני מכל השריפות שמתקיימות שם מדי ערב, והשאר – אבק. תמיד יבש שם מאוד, וכל המולקולות באשר הן רוטטות בקצב מונוטוני של מוזיקת אלקטרו. מזג האוויר בפלאייה מתחלק לשניים: חם מדי וקר מדי.

אינני ילדה מפונקת. אינני חולת ניקיון, פדנטית, או לוקה בפרפקציוניזם. התמודדתי בגבורה עם כמה חודשים בהודו, עם טירונות בנות באוהל באמצע חורף. לעזאזל עם זה, עד גיל 18 גרתי עם אמא אגרנית כפייתית וכמות בלתי ניתנת לספירה של מקקים. ובכל זאת: שום דבר לא הכין אותי כראוי לשילוב החד-פעמי הזה של כל כך הרבה אבק וכל כך מעט מים זורמים.

כוכב הלכת פלאייה

 

 

עוגיית מזל

כוכב הלכת פלאייה, למרות התנאים האיומים – ויש כאלה שטוענים שבזכות התנאים האיומים – הוא מקום קסום ויחיד במינו שכל אדם עם מרץ במותניו, כסף בפאוץ' שעל המותניים הללו, ולב פועם בתקווה לעתיד טוב יותר – צריך לראות במו עיניו כדי להאמין שהוא אמיתי. כי האטמוספרה הבלתי-אפשרית הזאת, סוג של "חולית" רק עם פחות מים, היא המקום אליו מגיעים מדי שנה יותר ויותר עשרות אלפי אנשים כדי להגשים את החלומות הכי משונים שלהם. ברנינג מן הוא סיפור בחרוזים של דוקטור סוס, בתלת ממד, במציאות. בברנינג מן אתה, או את, לצורך העניין, יכולה להיות מה שאת רוצה. אחות רחמנייה, פיית יוגה, לוחמת סמוראית, מזרן פלוגתי, ברונית סמים, שוליית קוסם, אמא ו/או לובסטר ענק ממתכת.

 

לובסטר ענק ממתכת
לובסטר ענק ממתכת

ואני? מכל האופציות האינסופיות, בחרתי להיות עוגיית מזל אנושית. עוד לפני ברנינג מן ידעתי שזה הייעוד שלי לפסטיבל הזה: לגלות לאנשים את הגורל שלהם ובכך לשנות להם את החיים. כי איזהו מקום יותר מושלם להתאמן על כוח-על כמו ראיית עתיד מאשר פסטיבל ביזארי כמו ברנינג מן?

לפיכך, לכל אדם חדש שפגשתי, הצגתי את עצמי בתור Furtune Kookie (השגיאות במקור). כששאלו אותי מאיפה אני, עניתי בפשטות – מהעתיד. המיקום הגיאוגרפי ממנו אני מגיעה הנו מידע בנאלי והעדפתי לדון בו כמה שפחות. אם התעקשו לשאול מאיפה אני באמת, הסברתי "בעתיד אין חשיבות גדולה כל כך למדינות ולגבולות כמו שיש להם בימינו". וזה נכון: מעולם לא הרגשתי שייכת יותר מדי למקום בו אני משלמת שכירות, או למקום בו נולדתי, או למקום בו גדלתי. במשך השבוע של ברנינג מן, החלטתי שאני שייכת לעתיד, וכך היה.

במשך שבוע, העולם בו חייתי היה אגדת מדע-בדיוני מאובקת עם עלילות מפותלות, משלים ונמשלים, מלכים ונבלים. ואני הייתי גיבורת על שמגלה לאנשים את העתיד שלהם כל פי הלבוש שהם לובשים. בסוף השבוע שמי כבר נפוץ בערבות החוליות של נבאדה, ואנשים שנראו לי זרים גמורים היו קוראים לעברי "היי! את Furtune Kookie! קראת את העתיד שלי אתמול בלילה! צדקת!"

Fortune Kookie

 

הכת

אפשר להגיע לברנינג מן בצורה עצמאית. אבל זה סינג'ור נוראי, והבדידות תחנוק אתכם כי מבין עשרות ומאות החברים החדשים שתפגשו מדי יום, אף אחד לא ישאר בקשר איתכם. לאף אחד אין עליו טלפון סלולרי בשביל להחליף איתכם פרטים, ובכל מקרה החלפת פרטים היא חסרת תועלת, כי החבר החדש שלך גר במקום שאין לך שום כוונות לבקר בו בעשור הקרוב כמו בלגיה או מסצ'וסטס. הדבר הנחמד והנוח (יחסית! כי כלום לא באמת נוח שם) לעשות הוא להצטרף למחנה. אנחנו מצאנו את המחנה שלנו בניו-יורק חצי שנה לפני הפסטיבל. למחנה קוראים Kostume Kult, והוא מארגן לאורך השנה את מסיבות התחפושות הרהבתניות ביותר שראיתם מימיכם. החל מהמסיבה הראשונה שלהם שפקדנו, נשף שהוקדש לתחפושות מבוססות-קרניים, ידעתי שזה המקום בשבילי. בתור אדם שלובש רק וורוד במשך מחצית מחייו, בילה חצי שנה עם תחתונים על הראש, וגרם לקבוצה של מעל 400 איש להגיע לבושים בתור פיראטים לחתונה שלו – Kostume Kult הרגיש כמו הבחירה הטבעית.

לאורך השנה האחרונה שלנו בניו-יורק השתלבנו בעשייה של המחנה. אני השתלטתי על עיצוב ההזמנות שלהם, ותומאסו עזר בבניית התפאורה לקראת המסיבות. כיאה לפסטיבל שמקדש את הזינוק החוצה מאיזור הנוחות, איתגרנו את עצמנו לקחת חלק במחנה נטול ישראלים. חוץ מכמה יהודים-אמריקאים שבילו חודש-חודשיים בישראל למטרות תגלית, ישיבה או יחסי מין מזדמנים, הקשר הישראלי נעדר. אולם מכשולי השפה ושילוב התרבויות התגמדו אל מול האינטרס המשותף ליצור קהילה אינפנטילית ששואבת את עיקר העונג שלה מהתהדרות בתחפושות מוגזמות.

 

הנוף מהיציע של Kostume Kult

ברנינג מן הוא אירוע שמבוסס על נתינה. המחנה שלנו העניק לאורחי ברנינג-מן כ-3 טון של תחפושות. אבל יותר מאשר זנבות, קרניים וחצאיות טוטו, הענקנו לבאים בדלתות אוהלינו את ההזדמנויות והלגיטימציה לבטא את עצמם באמצעות לבוש.

מאחורי המפעל הזה זכינו לראות את חברי ה"כת" משילים שכבות, מחליפים מסיכות, מורידים הגנות, מנופפית באיבריהם המוצנעים, עושים תורנויות מטבח, אומרים את שעל ליבם בעשר שפות שונות, נפצעים, נשברים, נגמרים ומתחילים מחדש. כמו בטירונות, זכינו לחברים לחיים.

 

טבילת חול

הנסיעה לברנינג מן הייתה תענוג מפוקפק בפני עצמו. לקחנו טרמפ עם חברינו הניו-יורקים האהובים, מתוכם שבעה ישראלים, גרמני ואמריקאית. מה שהתחיל בתור נסיעה נעימה והרמונית בנופים המדבריים של נבאדה כשכולם משתדלים לדבר אנגלית למען הכלל, הפך לציפיה מורטת עצבים בת כ-12 שעות בכביש גישה בן כ-12 ק"מ. בשלב כלשהו כל אחד כבר קילל בשפת האם שלו, כולם היו מצוננים, ואני עשיתי את הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות במצב שכזה: להצטנף לכדור ולישון עם התעוררויות ספורות לפיפי ולשנאה כללית של הפסטיבל המחורבן הזה ושל כל באיו ההיפים המטומטמים.

כשהגענו סוף כל סוף לשער הכניסה, הריינג'רים עובדי הפסטיבל העבירו אותנו את טקס החניכה הרשמי: הלמנו בפעמון מתכת גדול בעודנו צועקים "אינני בתול עוד" ותיכף נשלחנו לטבול באבק המדבר ולשרטט בו מלאך-חול חגיגי.

"נחשו מה" אמר פקיד הערבה, "אתם עדיין הכי נקיים שאתם הולכים להיות בשבוע הקרוב!" אמר, וצדק.

כשהתמקמנו במלבן הפלאייה שהוא המחנה של Kostume Kult, נוכחתי לגלות שהשירותים הכימיים הקרובים ביותר נמצאים במרחק של כחצי קילומטר מהאוהל שלנו. מישהו שכח לתלות שלט בכניסה: ברוכים הבאים לגיהנום.

עכשיו דמיינו לעצמכם שבוע של שירותים כימיים. ואין כיור לשטוף ידיים

זה היה ביתי

היום הראשון של ברנינג מן הוקדש להתמודדות עם ג'ט לג תרבותי, ולעיכול של העובדה שאנחנו ממש לא ערוכים לתנאי השטח הללו. אבל במקום לשבת ולהתלונן ולהתאקלם, תיכף נשלחנו לעבוד. כבר ביום הראשון הייתה לנו תורנות מטבח, ונודבנו לסייע בשיפצורים האחרונים של בניית המחנה. תומאסו סייע בסחיבת חפצים כבדים, ואני בוועדת קישוט, על סולם, בסופת אבק, בטמפרטורה של מיליון מעלות. כאמור – לא בדיוק בומבמלה.

אוי לא, עכשיו בונים?

הסיור הראשון בשכונה הקרובה גילה שהשד לא נורא כל כך. מסביב לבלוק, באוהל קרקס בינוני בגודלו, חילקו קפה חינם שהיה טעים בצורה מפתיעה. לא רחוק משם, חילקו סאקה פושר. נערה על אופניים חילקה עיתון יומי המדווח על המתרחש בפלאייה. כמה רחובות מזרחה משם, במחנה הקרוי "הרובע הצרפתי", הוקמה מאפייה אמיתית שחילקה מיני מאפה שמיימיים. ממש ממול למאפייה הייתה כנסייה של הישות האנטי-דתית החביבה עלינו, מפלצת הספגטי המעופפת.

התחלתי להרגיש בבית. בבית של מישהו אחר שההורים שלו לא אוהבים אותו ומסרבים להזמין מנקה. אבל בבית.

כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת

חוק ואי-סדר

ההתנהלות היומיומית בפלאייה, כך למדנו בזריזות, שונה לחלוטין מההתנהלות בעולם האמיתי. לפני כל יציאה ממתחם המחנה, אפילו למטרת הליכה שגרתית של רבע שעה לכיוון השירותים, צריך לקחת עליך במקום טלפון, ארנק ומפתחות – מסיכת אבק, משקפי מגן, תיק גב מלא במי שתייה. זה, וחומר חיטוי לידיים, כי זה הכי קרוב להיגיינה שתגיעו אליו בג'ונגל המוות הצחיח הזה.

בעיר אין קליטה. אין טלפונים. אין שעונים. הייתי אומרת שאין חוקים אבל זה יהיה שקר גס. החוקים קיימים, והם נוקשים יותר מחוקים של פנימייה צבאית. נתחיל בזה שכל פיסת טינופת שאתם מייצרים חייבת לחזור איתכם הביתה. או לפחות אסור לה להישאר ב"שמורת הטבע" שהיא הפלאייה. מי שנתפס משיל נוצה על האבק ולא מרים אותה, או עומד להשתין על האדמה החרבה הזאת, נענש בחומרה באחד ממגוון עונשים אידיוטיים כגון תורנות ניקיון או השפלה פומבית בסגנון ריצה במעגלים וצעקות "לא אלכלך שוב את הפלאייה!"

התחבורה בעיר הארעית מתבצעת או ברגל, או באופניים מקושטים, או באמצעים ממונעים אבסורדיים הקרויים Art-Cars שהקשר ביניהם לבין המכוניות שאתם מכירים קלוש. בין מאות (או אולי אלפי) הארט-קארס, תמצאות מגוון רחב של ספינות טרופות, דגים חשמליים, גליל ענק ממראות שאמור לדמות חפץ בלתי-נראה, אי צף, את פסגת האולימפוס, כד בגובה 5 מטר, פירמידה בגובה 10 מטר, מכונית קטנטנה בצורת נעל עקב ענקית עליה יש מקום לרוכב אחד בלבד, ארנב וורוד שרודף אחרי גזר, דרקון יורק-אש, תמנון מכאני, כרכרה וורודה שתלויה בתוך גלגל אחד ענק, וכמובן – הרכב המדובר מכל, אוטובוס שהוא שחזור כמעט מדויק של קרון סאבוויי ניו-יורקי. תנועה בכל כלי תחבורה שאינו מגוחך וזוהר בצבעים פלורסנטיים לעת לילה היא לא רק לא מגניבה בעליל, אלא גם מסוכנת ובלתי חוקית.

ארט-קארס בלילה
ברנינג מן: מכוניות עם מעוף
ברווז הדיסקו העצום

כלי רכב קטנטן

צעדים ראשונים

הטיול הראשון שבו התחלתי להתוודע ליופיו של העולם החדש הזה התרחש עת שקיעה, כשהייתי חייבת לעשות סיור בן חצי קילומטר לשירותים הקרובים. המדבר וכל יושביו המשונים ויצירות האמנות הגרנדיוזיות שבו נצבעו באור זהב יפהפה, ומצאתי את עצמי סוטה מהמסלול לשירותים ומבקרת בגן של פרחים ממתכת, פטריות בגובה שלושה מטרים, כנסיה גותית שקירותיה מצופים בצילומים מחרידים, קיר הבנוי מציפורי עץ עליהן התבקשתי לכתוב את תובנותיי. והאיש, כמובן האיש. השנה הועמד הסממן הרשמי, המרכזי הזה, על צלחת מעופפת ענקית.

זה היה בלתי נתפס בעיניי. לא היה שום דבר היפי במה שראיתי סביבי. הכל היה טעון בכוונה, בעשייה, בחריצות ובמזומנים. כמות המאמצים והדולרים שהושקעו בלהרים את המיזם הענק הזה, השנה כמו בכל 27 השנים האחרונות, הביאה את השכל שלי לכדי קריסה. דמיינתי לעצמי את כמות מטוסי הקרב, הטנקים, הפצצות ומנות הלוף שאפשר היה לממן בכסף שבנה את הפסטיבל הזה. בתקציב של ברנינג מן היה אפשר לחסל את איראן. אבל לא. המיליונים שנשפכים שם מנוצלים בתבונה על הדברים החשובים באמת. על בניית ברווז ענק עם מערכת הסאונד הטובה בעולם; על שינוע בקבוקי אלכוהול מרחק מאות קילומטרים לתוך המדבר וחזרה החוצה ממנו כשהם ריקים; על פסלים שנשרפים כעבור שבוע מיום בנייתם; על שלל טרמפולינות ונדנדות. הנאה. אמנות.

שקיעה על היקום האלטרנטיבי שהוא ברנינג מן

שבוע האופנה

נקודת השיא של יום הפסטיבל הראשון (יום שני בשבוע) עבור חברי Kostume Kult הייתה הגיחה הראשונה לתוך קונטיינר התחפושות שהבאנו לקהל: זכות ראשונים מלכותית לחפור בתור ערימת הלבוש ולחמוס את מה שמוצא חן בעינינו. מעבר להנאה שהסב לנו, החיטוט בתחפושות היה הכרחי להישרדותנו. לתומאסו אפילו לא היה בגד חם לכסות את עצמו בלילה. הפתרון? לשים את הידיים על כמה חליפות אוברול צמריריות בצורות של חיות (Onesie). לא מאוד נוח כשזה נוגע לטיול לשירותים כימיים, אבל כן מאוד מועיל נגד הצינה המדברית. לתומאסו הייתה חליפה בצורה אריה, ולי בצורת חזרזיר וורוד.

כמובן שלא עזבתי את השלל עד שלא דגתי מתוכו שלל של משקפי שמש, אוזניים, זנבות, וכמות נאה של בגדים סמליים בגודלם. יש לציין שהבגדים שלבשתי לאורך ימי הפסטיבל, רובם לא גדולים בהרבה מבגד ים ממוצע, היו צנועים ביחס לתלבושת הרשמית-כביכול של הפסטיבל הזה: נעליים סגורות נגד האבק. המהדרין היו מוסיפים לנעליים הסגורות גם חוטיני, חותלות, מדבקות לפטמות, פאה ושמשייה.

התהדרנו בתחפושותינו החדשות ויצאנו לחנוך את הפלאייה עם חברינו. הגענו לשחזור עצום ממדים של החללית מיר ששימח את לבם של הרוסים שבחבורה, בעיקר את קיריל העולה החדש, שהאנגלית שלו מסתכמת ב-"Hello, my name is Kyrill, I'm a spy from mother Russia". למשך כמה דקות דילג בעליצות סביב החללית. לאחר מכן, חזר להיות רציני ומכונס בעצמו.

משם, תפסנו את הארט-קאר המחופש לסאבוויי ניו-יורקי וכשירדנו מצאנו את עצמנו במבנה המדמה מלון דרכים מהמערב הפרוע, מוקף בנדנדות ומלכודות. בבר של המלון הגישו משקה מר בחמש כוסות של שוט שמורכבות על קרש ארוך. רוצה לשתות? חובה עלייך לעשות את זה יחד עם ארבעה אנשים שנמצאים בהמשך הקרש.

באותו לילה התעייפנו מהר. זחלנו לאוהל שלנו ונרדמנו כדי להתעורר בשעה בה נהיה חם מכדי לישון. זה היה הלילה האחרון בו ישנו באוהל המטופש. מה הטעם לישון בתוך שקית הפלסטיק הזאת, כשהעיר מלאה בסככות, כריות ושמיכות? את שארית שעות השינה שלנו מצאנו על ספות, זולות, או ערסלים ציבוריים, באוויר הפתוח.

 

Tutu Tuesday 

יום שלישי של הפסטיבל, יום רשמי המוקדש ללבישת חצאיות טוטו, היה היום בו החלטתי להתעלם מתנאי הסביבה המעיקים, להפסיק לסבול, ולהתחיל למצות את המקסימום מהפסטיבל הזה. וכך היה. לבשתי את התחפושת המפוארת ביותר שהבאתי איתי מהבית, הרי היא שמלת החתונה שלי, והפכתי ל-Furtune Kookie במיטבה. באותו אחר-צהריים הייתה לנו משמרת של כמה שעות בהיכל התחפושות: מבנה מוארך אליו נכנסים אורחים משעממים וחסרי אופי או ייחוד, ויוצאים לעבר מסלול דוגמנות בלב המדבר כשהם לבושים בתחפושת ובפרסונה החדשה שהרכיבו לעצמם. התפקיד שלקחתי על עצמי באותה משמרת היה לנבא למתלבשים את הגורל שלהם על פי התחפושת שבחרה אותם באותו יום בהיר. כל אחד קיבל קריאה שונה ואינדיבידואלית. רובן ככולן חיוביות בדרך זו או אחרת.

אוהל ההלבשה של Kostume Kult

היום הזה היה יום גדול גם עבור בעלי. באותו יום הוא שבר באופן חגיגי את הנדר, המנהג, הקיבעון בן 37 השנים לא לשתות אלכוהול אף פעם. הכל היה מתוכנן, וחברים אהובים מכל רחבי העיר התקבצו במחנה שלנו לחזות בפלא: תומאסו שותה בפעם הראשונה בחייו. מה היה? בקצרה: הבאנו לו קוקטיילים טעימים מהולים במיץ רב. הוא שתה אותם בכוח, עיווה את פניו, סבל מכל רגע, ונשאר פיכח כמו שהיה תמיד. מאז הוא שוב לא שותה אלכוהול.

תומאסו שותה לראשונה בחייו

ואילו אני, ששתיתי מתוך הזדהות ותמיכה, השתכרתי כהוגן והתיידדתי עם כל מי שבסביבה. בין חברינו החדשים היה זוג נהדר: בחור עם אשך אחד וארוסתו, נערה עם שלוש פטמות. פגשתי בחורה צעירה וחיננית, או אולי רק דמיינתי שפגשתי אותה, אבל אני סמוכה ובטוחה שהיא הייתה אני. אני מהעבר.

– מאיזה שנה את? שאלה אותי.

– 2013. ומאיזה שנה את?

– 2005! ענתה בלי להסס.

ואכן, היא נראיתה והתנהגה לגמרי כמו בן אנוש מאותה תקופה. היא שאלה אותי איך 2013. אמרתי לה שהמצב די מגניב, סך הכל. שהיא הולכת לעשות הרבה דברים אמיצים, לחלום ולהילחם כדי להגשים את החלומות שלה. "אבל אחרי 2013, זה מתי שהכיף מתחיל באמת", הבטחתי. היא האמינה לי ושמחה לקראת העתיד הצפוי לה. למרבה המזל הלכנו משם: היה נדמה לי שבעלי מתחיל להתאהב בה.

צמד חמד

המקרה הוביל אותנו באותו ערב לעלות על ארט-קאר של פיראט מבוגר, חבר בכנסיית מפלצת הספגטי המעופפת, ולצאת לטיול בשקיעה ברחבי העיר. הארט-קאר נבנה על בוכנות מתרוממות, הוגבה מעל קו הרקיע של העיר, ונתן לי נקודת מבט חדשה על הגודל ורוחב היריעה של המקום הזה. התחלנו לנסוע, והיה נדמה שהנסיעה אינסופית. נסענו ונסענו, בלי להגיע לקצה של העיר. לאט לאט ראיתי את תוואי השטח משתנה. משכונות כמו שלנו עם מחנות גדולים ומבוססים, לשכונות מרוחקות קצת יותר עם מחנות-נושא בינוניים בגודלם ומחתרתיים יותר, ועד הפרוורים של העיר, בהם אנשים חיים בפשטות יחסית, עוסקים בפעילויות יומיומיות, מאזינים למוזיקה חיה במקום לאלקטרו מחריש אוזניים. ממעלה הארט-קאר ההידראולית הבנתי שאפילו פה בני האדם מצליחים להתחלק למעמדות. לקאסטות. או לכל הפחות – לאמץ לעצמם סגנונות חיים שונים. בעוד השכונה שלנו מאוכלסת ב"עירוניים" מחופשים בקפידה, בשכונות אחרות היה אפשר לזהות רוב של חובבי-טבע מוזנחים בשרוואלים מרופטים, שהיו מצויים בתנוחות יוגה משונות.

באותו ערב, שיר של ה-Doors שחילחל לאוזניי מבעד להדי-האלקטרו אמר לי: ילדה, תביני, עלייך לאהוב את הגבר שלך. למרות הליריקה המזרחית-משהו, צייתתי לג'ים מוריסון. הוא יודע על מה הוא מדבר. באותו ערב הייתי כלה אוקראינית מהקטלוג. נתתי לבעלי לשחק כדורסל עם חבורת פושטקים. עודדתי אותו עד שהיה חשוך מכדי לשחק. כשחזרנו למחנה בדיוק בזמן לארוחת הערב, הושבתי את בעלי על ספה, אסרתי עליו לזוז, שטפתי את רגליו בסבון ובמים, עיסיתי אותן בקרם, וגרבתי לו גרביים נקיות. הגשתי לו מזון ומשקאות. כל עובר אורח שהתיישב בקרבה לבעלי, קיבל תדרוך: "אתה יושב בטריטוריה של המלך תומאסו הראשון! על מנת להיות נתין נאמן, עליך לשרת ולבדר את הוד מעלתו!"

תומאסו היה נבוך ולא ממש שיתף פעולה. מצד שני, הוא המשיך לשבת, לגרגר בעונג, ולתת לנתינים לשרת ולבדר אותו.

 

המסע לצד האפל של הירח

אחרי ארוחת הערב חברי המחנה התגנדרו בבגדי החורף שלהם לקראת ערב ההשקה של פרוייקט האמנות של חבורה מהמחנה: The Giant Pachinko Machine, משחק ילדים קטנטן שהוגדל למידה של עשרות מטרים והכדורים בתוכו – כדורי אש.

זו הייתה התחנה הראשונה במסע רנדומלי וקסום במעמקי הפלאייה. קפצנו בחבל ארוך וזוהר. רוב חברי הקבוצה נעלמו ונשארנו עם חברנו החדש והחמוד איאן כץ. ארט קאר גדול ורועש עבר בסביבה. לא חשבנו פעמיים, עלינו עליו. נגן חצוצרה שהיה על הסיפון תיבל את האלקטרו הבנאלי בנגינה חיה, ואנחנו הצטרפנו אליו בנגינה בקאזו – שתמיד נמצא עליי, לכל מקרה שלא יהיה. וזה היה משהו.

הארט קאר הבא שעלינו עליו היה בצורת פרח וורוד ענק שבין עלי הכותרת שלו תלויה רשת. התערסלנו שם עד שמצאנו את עצמנו עוצרים ביעד הבא: המקדש.

המקדש הוא המבנה השני בחשיבותו המיתולוגית בברנינג מן. השנה הוא היה בנוי כפירמידה המורכבת מלוחות-לוחות ויוצרת חלל אריטקטוני שהוא מחורר ועדיין מצליח איכשהו לעצור את תנועת הרוח ואת גלי הקול. בתוך המקדש, מוזיקת האלקטרו האלימה החודרת מבחוץ הופכת למרק-סאונד עמום. על לוחות המקדש מבטאים באי הפסטיבל את האבל והכאבים והפחדים והתקוות והאהבות שלהם. המסרים מועברים בכתב, בציור או בהנחת אבן או חפץ סמלי על אחד המדפים. בסוף השבוע, המקדש נשרף על כל תוכנו. המקדש לא שייך לשום דת, ושייך לכל הדתות כולן בו זמנית. הוא פתוח לקבל את כולם, ועוצמות הרגש המועברות במסרים הכנים, האישיים שעל הקירות לא יכולים להותיר אף אדם ללא לחלוחית בעיניו. כי שם, בלב המדבר, הרחק מהשגרה והחיים הכובלים, נותנים לעצמם קופי-האדם את החופש לפרוק את שעל לבם. לא רק את הנהנתנות, רוח השטות והאנרגיות המתפרצות.

לפתע, לקול הלחישות ויבבות הבכי של המתפללים בני-בלי-הדת, קרה נס: גשם התחיל לרדת. הוא חדר בין חרכי הפירמידה וטפטף על הראשים שלנו ועל החול ועל האבנים, והכביד וריענן את האווירה בו זמנית, כאילו אומר – הכל קורה בזמן הנכון. אחרי שהגשם נפסק, המשכנו במסע. נתנו לרגליים להוליך אותנו לאן שכנראה היינו צריכים להגיע.

עלינו על ארט-קאר קטנה ופחות מרשימה מאחיותיה. השכלול היחיד בה הייתה מערכת תאורה שמחליפה צבעים לפי סיבוב של שלט רחוק. לא ידענו לאן נוסעת הארט-קאר הקטנה, ולא נותר לנו אלא לשבת עליה ולגלות. ספינתנו הקטנה הפליגה למרחק והותירה את המולת הקהל הרחק מאחור. מצאנו את עצמנו עמוק ורחוק בלילה המדברי, מוקפים בים-אבק, בתוכו צפים אובייקטים לא צפויים. ארגזי עץ שנראים כמו שאריות של מלחמה גרעינית. המסעדה שבסוף היקום. דלפק שמחלק חוויות קצה. ולבסוף: הגדר. הגבול של היקום שהוא ברנינג מן. שום אלקטרו לא נשמע עוד. הנהג ניגן את האלבום השלם של פינק פלויד, Dark Side Of The Moon. האלבום הזה, שלא שמעתי כבר שנים, הרגיש כאילו נכתב לרגע המדויק הזה. האמנתי באותו לילה שאנחנו באמת בצד הרחוק, האפל של הירח. בעולם חלופי, מסתורי, בו כל מה שהאמנו בו, כל מה שידענו, מואפל ונשכח.

המכונית הקטנה, המהבהבת בהתאם לתנועת השלט השלט, עשתה את הסיבוב המלא סביב לפלאייה לאט ובבטחה. כשהתקרבנו מחדש לעיר, קודש הפך לחול. המוזיקה חזרה להרעיש בסתמיותה המונוטונית. התענוגות חזרו להיות גשמיים. נהנינו מהם עוד כמה שעות. פקדנו עוד כמה רחבות-ריקודים שהוארו על ידי להבריורי-ענק. אבל כשהגענו למחנה שלנו עם אור ראשון, הרגשתי שעבר עליי מסע עד הצד האפל של הירח ובחזרה. זו, במידה רבה, הייתה החווייה האחת הזו שהפכה את הטיול הקשה הזה לשווה את זה. ליותר מנשף מסיכות רהבתני בן שבוע במדבר בלי תנאי היגיינה בסיסיים.

לכמה רגעים חשבתי שיש תקווה לאנושות המטופשת. שאנחנו טיפה יותר מצורות חיים מבוססות פחמן, חתיכות בשר רוטטות. שהיצירה, היצר, הדחף להקים מאבק עיר שמוקדשת כולה לאמנות וביטוי עצמי הם אישהי הוכחה לכך שהעולם הולך לאיזשהו כיוון חיובי, למרות הכל.

(ספוילר: הוא לא)

 

סוף כל סוף יצאנו מהקופסה

על בנים ועל בנות

יום רביעי היה יום מעניין גם הוא. בבוקר הלכנו לבקר את חברינו במאהל הקרוב אלינו – Burning Bedouins. מי שהיו האבות המייסדים של חבורת פארש והביאו לתל אביב את מלחמות המים ואת מסיבות הבית שממש מעניקות למשתתפיהן הנאה, פתחו בברנינג מן אוהל בדואי. באותו בוקר הם הכינו את החומוס הכי טעים שמישהו באמריקה טעם מעודו. הייתי מהבודדים שזכו להתכבד במעדן הסודי. זו הייתה ארוחת בוקר למופת.

חוץ מזה, לא התפרענו. גם כי הייתה לנו משמרת נקיון במחנה באותו יום, וגם כי ידענו שהלילה הולך להיות אינטנסיבי. בלילה הזה תכננתי עם חברותיי למחנה A Girls Night Out. הדיבר האחד עשר של ברנינג מן הוא "אל תיתקע עם אותם אנשים לאורך כל השבוע. זו טעות. במיוחד אם אתה נשוי לאנשים האלה". בלילה הזה שילחתי את בעלי לדרכו, ויצאתי עם הגברות לסיבוב ברחבי העיר שכלל כמה אירועים אליהם גברים לא הורשו להיכנס. במהלך הערב עשינו בדיוק מה שנערות טובות לא אמורות לעשות: לקחת סוכריות מזרים. אחד הזרים לימד אותי לקח חשוב לחיים.

היו לו ראסטות, מבטא זר ואפיל כללי של מאהב הברנינג-מן הטיפוסי. על פני השטח, הוא היה נראה מעניין, וכשפנה לדבר איתי ארוכות ולנחש את ארץ המוצא שלי הרגשתי מחוזרת, מצרך נדיר כשנשואים. "בחיים לא תנחשי מאיפה אני" התגאה, וצדק. נגררנו לשיחה ארוכה וחסרת תכלית בסופה גילה לנו את הסוד שלו: הוא מסנגל. זה אכן היה מקום בלתי רגיל להגיע ממנו. ושם, האקזוטיות נגמרה. מר סנגל לא היה מתוכנת לדבר על נושאים אחרים חוץ מארצות מוצא.

בחור אחר שפגשנו במקרה בהמשך השיטוט הלילי, היה האנטיתזה המוחלטת של מר סנגל. הוא היה נער קולג' צעיר ובנאלי, אמריקאי ממרכז אמריקה, חף מכל אינטרקונטיננטליות. לא מישהו שהייתי מצפה ממנו לעניין או תבונה. אבל בזמן שאדון סנגל המשיך לדבר עם כל מי שמוכל להקשיב על העובדה שהוא מסנגל, נער הקולג' היה איש שיחה נבון ומשעשע שצוחק מבדיחות מטומטמות ומתלהב מהשטויות שאני מספרת לו.

מר סנגל הפסיק לעניין אותי באופן מוחלט. אחרי הבחורה ה-200 שניגש אליה עם אותו משפט "נחשי מאיפה אני", חזר אליי ושאל – "מאיפה את?" למרות שהייתה לנו שיחה באורך 20 דקות בסופה הצליח לנחש מאיפה אני. כל ניסיון לדבר עם מר סנגל על נושא שאינו ארצות מוצא, כשל. מה חבל שדווקא הוא נדבק אלינו ונער הקולג' נעלם.

דילגתי על סיפונה של הארט קאר הבאה שהגיעה, ספינת פיראטים טרופה, והותרתי מאחוריי את חברותיי ואת מר סנגל, שעמד באמצע המדבר שיכור וייבב "מאיפה את? מתערב איתך שלא תצליחי לנחש מאיפה אניייי!"

בבטן הספינה יזמתי משחק קובייה עם עוד שלושה אנשים: די ג'יי של מוזיקת אלקטרו (אדם דהוי ובינוני, בטח כמו המוזיקה שהוא מנגן), בחורה ניו-יורקית שהגיעה לברנינג מן למשך פחות מיממה (מה?!), וסבא בשם Hot Springs, טיפוס שנראה יותר מכל כמו סנטה קלאוס. הוט ספרינגס גר סמוך לפלאייה וקרוי על שם המעיינות החמים שמקיפים אותה, כך מסתבר. הוט ספרינס מכיר את הפלאייה כמו את כף ידו וסיפר לי סודות וסיפורים שרק וותקים באמת מכירים. למשל – על סופת הענק שהתחוללה בברנינג מן לפני כמה שנים, נמשכה 36 שעות, במהלכה 20 איש נסגרו באוהל של הוט ספרינגס כמעט בלי מים ואוכל, והשתינו באותה צנצנת עד שהשמיים התהברו.

אחרי שהספינה הגיעה ליעדה והקפטן נעלם מהשטח, הוט ספרינגס לקח על עצמו ללוות אותי חזרה למחנה שלי. בעודנו מטיילים ומקשקשים, קול נשי קרא לעברנו בתקיפות: "תבדרו אותי!" – ואני לא מפספסת הזדמנויות פז שכאלה. קופסת עץ אקראית הפכה להיות הבמה שלי. העמדתי עליה עוברי אורח ועשיתי את השטיק שלי. קראתי את העתיד הצפוי להם לפי הבגדים שלבשו. לנערה שהייתה רכוסה בבגד מבריק, דמוי קימונו עם עיטורי מתכת תואמים ניבאתי כי היא מכוונת מטרה עד כדי כך שאין סיכוי שתפספס את המטרה הזו. לבן זוגה, הלבוש בבגדים חופשיים ופחות מרשימים משלה, קראתי שהתחתן נכון ושימשיך לכבד את אשתו, ושיגיע להישגים מרהיבים אם יקח 90% מהעצות שהיא נותנת. עשרות קליינטים עברו קריאת עתיד והגברת שביקשה בידור אכן התבדרה.

הגורל שחזיתי עבורה, לפי תלבושתה שהייתה מיש-מש מוחלט של טלאים, עיטורי-כבוד וסגנונות לא קשורים זה לזה, היה "את הולכת להשתמש בעוצמה שלך כדי לגשר בין עולמות שונים וקהילות אנשים מנוגדות בתכלית". הגברת התרגשה והתרשמה. "את יודעת מה אני עושה? את יודעת?! בדיוק מה שאני אמרת! אני ריינג'רית פה בברנינג מן כבר 16 שנה! וזו בדיוק המהות של התפקיד שלי! לגשר בין עולמות!"

מאז, הריינג'רית לקחה עליי את חסותה והתעקשה להביא אותי הביתה בשלום. היא טענה שהוט ספרינגס הקשיש החביב מנסה להיכנס לי למכנסיים. הוט ספרינגס לא עשה שום מהלכים לכיוון המכנסיים שלי, אבל ניכר עליו שנהנה מחברתה של נערה צעירה ומטופשת כמוני. הוא לחש לי באוזן שהריינג'רית היא לסבית משוגעת שמנסה להיכנס לי למכנסיים, וניסה להציל אותי מטלפיה. הריינג'רית ניצחה בקונפליקט כאשר לקחה אותי טרמפ הביתה בארט-קאר קטנטנה בצורת חרק. כשחזרתי, בעלי ישן כמו מת. באותו לילה אף אחד לא נכנס לי למכנסיים, למרבה הצער.

 

הקריסה

לכל אחד בברנינג מן צריך להיות יום בו הוא מתמוטט. מוכרחים: זה חלק מהחווייה. יום בו המערכות קורסות. יום חמישי שלי דווקא התחיל מעולה. יצאנו ברגל לחפש ארוחת בוקר והרפתקאות, ומצאנו את עצמנו באוהל מוצל, עשוי מצנח צבאי משומש עצום ממדים תחתיו נפרשו עשרות ערסלים. בבר הוגשו קוקטיילים על בסיס מיצי ירקות, בסגנון בלאדי מרי, לצד נשנושי ירקות מרעננים. זה היה מעולה. ואז התחיל הקריוקי, וזה בכלל היה מצחיק. שתיתי עוד – ועליתי לשיר שיר של Iron Maiden, אותו ליויתי בסולו קאזו. השילוב היה צורם לכל אוזן אבל זכיתי לתשואות רמות. אחרי זה עלינו על כמה מכוניות מצחיקות וראינו כמה מחנות מצחיקים. למשל – המחנה בו כולם היו לבושים במדי שוטרים, ושיחקו משחקי שולחן. כשחזרנו למחנה, האלכוהול והשמש והעובדה שאכלתי שמינית מלפפון מאז תחילת היום, שפכו אותי. הייתי בטוחה שהרעילו אותי. שמישהו שם לי משהו במים. תומאסו ניסה לגרום לי לאכול ארוחת ערב שעד ימינו מדברים עליה כמה שהיא הייתה טעימה.  אבל  כל מה שהצלחתי לעשות היה לשכב מעולפת ולהתחנן למים קרים. לא היה לי מספיק רוק בפה כדי להמיס את הסטייק הטעים הזה. לא היה לי מספיק כוח בלסתות ללעוס אותו. מה שכן, הקאתי על הפלאיה. זה המעט שיכולתי לעשות לפלאייה המנוולת אחרי שלכלכה אותי כל כך הרבה עם האבק המחורבן שלה.

 

שטיפת המכוניות האנושית

אם בכל ימי הפסטיבל זוכה אדם לראות ציצים יותר מכפי שראה בכל ימי חייו, יום שישי הוא, כך מסתמן, יום העירום הרשמי. היום בו שיא השדיים נשבר. היום בו גם הציצים המצופים ביותר יוצאים לאור. לא לשווא ביום הזה נערכת רכיבת הטופלס הרשמית הגדולה. ימים ספורים לתוך הפסטיבל, קרוב יותר לסופו מאשר לתחילתו, הגבולות מיטשטשים. האבק, החום והפראיות הופכים לחלק בלתי נפרד מהחיים.

המקלחת ההגונה האחרונה שעשינו בבית המלון "פריז" בלאס ווגאס קרתה לפני שבוע בדיוק, ומאז נשטפה הרחק במורד הזיכרון. במעומם הדהד לי קול תלונה דקה "המים החמים לא מספיק חמים, הזרם לא מספיק זורם". ייתכן שהתבצע גם שימוש בביטוי "זה חמישה כוכבים זה?!" שבוע של מקלחות ספורות עם שקית ניילון או עם בקבוק גדול של שתייה קלה שמצאתי בשטח המחנה היו עונשה של זרוב המפונקת מהעבר. בקצרה, ביום שישי הרגשנו כל כך מטונפים שהיינו צריכים משהו שיקרצף אותנו כהוגן. שמענו את פעמינו אל U.Foam – אוהל ענק בשולי העיירה הידוע בפי כל בשם "שטיפת המכוניות האנושית".

זה התחיל בתור. הציפייה הייתה ארוכה. במקרה הצטרף אלינו חברנו למחנה Earth, גבר שווה במלוא מובן המילה. עם גוף לוהט, חיוך תמידי וגישה מאוד ליברלית לנושאים המצריכים גישה ליברלית. ריכלנו במשך תור שנמשך שעה ארוכה. בקצה התור נכונה לנו הפתעה: עינויים! מ"כ קשוח העביר אותנו מסלול מכשולים מפרך שכלל ריצה, טבילת פנינו בבוץ, ומעבר של מבוך חבלים בלי לגעת ברצפה. הכל כדי לוודא שאנחנו מיוזעים ומטונפים באופן המקסימלי לפני שנזכה לשטוף את עצמנו.

כשנכנסנו לאוהל השטיפה רחב הידיים נפרש אל מול עיניי גן עדן של איברים אנושיים שבהקו במגוון צבעי העור על רקע הברזנט הכחול. חלק מהאיברים היו נאים במיוחד. חלק מעוותים לבלי היכר. מה שבטוח – המבחר הענק היה תאווה לעיניים. זה לא היה עירום מהסוג האירוטי, וגם לא עירום טבעי והרמוני. זה היה העירום הפונקציונלי והכנה ביותר שנחשפתי אליו בחיי: עירום של מאות מטיילים מאובקים שמשתוקקים למקלחת בכל מאודם.

וגם אני שבדרך כלל מעדיפה עירום פומבי על אנשים אחרים, השלתי את בגדיי כהרף עין והתכוונתי לשטיפה ההגונה שכמהתי לה כל כך. נכנסתי יחד עם בעלי, וחברנו החתיך, ועוד שלושים ערומים וערומות אל מסדרון שטיפת-מכוניות שקוף, ותוך דקות התחילו לרסס אותנו בכמויות עתק של קצף סבון סמיך, מרענן ומזכך. אנשים סיבנו זה את זה, ציחקקו, רקדו עם המוזיקה, וניכר עליהם שהיו עליזים כמו שרק אנשים שלא ראו מים זורמים במשך שבוע יכולים להיות.

עם כל הכבוד לגופות העירומים שראינו באותו יום, הכוסית הכי מרשימה שבהינו בה ביום שישי הייתה האשה: אשת מתכת ואורות בגובה 17 מטרים שמרגישה ממש מרוצה מעצמה.

לצחצח את השיניים בשמפניה

אחרי ריגוש הצהריים ערב שישי היה רגוע יחסית. כל ארט-קאר שעלינו עליו לקח אותנו למקומות לא מעניינים וכיבה את המנוע. לא פגשנו אף אחד שאנחנו מכירים. אף חבר חדש לא דיבר איתנו. כנראה כי נראינו כמו זוג עייף, ואף אחד לא אוהב זוגות, בעיקר לא כשהם עייפים. היינו בצד השני של העיר והתחלנו לטייל לכיון המחנה דרך הרחובות הפנימיים בתקווה להרפתקה שתסחוף אותנו. אבל אז, רק לרגע אחד, התיישבנו בסלון מאולתר שנבנה תחת סככה יפהפייה. המקום היה שקט וריק מאדם, והפתקים התלויים בו הזמינו אותנו לנוח רגע, "האוהל הזה הוא בשבילכם", אמרו. על עציץ במרכז הסככה צמחו מחרוזות צבעוניות מתנה לאורחים, ובמחברת עבה נאספו מסרי תודה מאנשים עייפים שעצרו שם תמול-שלשום. באמת היה שם שלו הרבה יותר מאשר במחנה שלנו, אז ניצלנו את ההזדמנות לעצום עיניים רק לרגע קט. מצאנו את עצמנו מתעוררים באותו מקום למחרת בזריחה.

בדרך למתחם השירותים הקרוב פגשנו פתאום חברים שמחים מהמחנה שלנו, שמסרו לנו קואורידנטות של מסיבה שמתרחשת ברגעים אלה ממש לא רחוק משם, במתחם הקרוי Bubbles and Bass וידוע בבקבוקי השמפנייה הזורמים בו בשצף-קצף. אף שלא צחצחנו שיניים עדיין, ששנו להצטרף לחגיגה. עבור מרבית הנוכחים שם הייתה זו מסיבת אפטר-פארטי. הסיום של הלילה השיכור שעבר עליהם. עבורנו זו הייתה רק ההתחלה. כולם היו שם! ג'ף ומארז, חברנו איאן כץ, שהיה לו באותו לילה קטע עם אינה כץ, ארת' הלוהט, ומי לא. במקום לצחצח שיניים, גרגרתי קצת שמפניה והתחלתי לפזז. מוזיקת האלקטרו הייתה יחסית פחות גרועה. שיחקנו במשחקים טיפשיים, קפצנו בטרמפולינה וצילמנו תמונות פולרואיד למזכרת. התחלנו עם כל הנשים במסיבה. זה היה יופי של בונדינג ובלי ספק המסיבה הכי טובה שהייתה לנו בברנינג מן הזה. היא דעכה רק כשהשמש הייתה גבוה בשמיים.

האיש בוער 

חזרנו למחנה בדיוק כשהוגש בראנץ' מסורתי: כמויות עתק של בייקון. לקחנו את אחר הצהריים באיזי. היה חם מדי להתפרע, ואחרי הכל היה זה יום חג: יום השריפה של האיש. נשארנו בשכונה. לראשונה מזה שבוע, מוזיקה התנגנה במערכת ההגברה של המחנה. מוזיקה של ממש, לא התחליפים הסינתטיים שלה. מישהו נכון חיבר את האייפוד שלו, והאוזניים שלי התענגו על כל תו. הבנתי מה היה חסר לי יותר מכל בקקפוניה האלקטרונית ששלטה ביד רמה בפסטיבל הזה: כלי נגינה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

בערב לבשנו בגדי חג, והלכנו לראות את האיש נשרף. שנים שמענו את וותיקי הפסטיבל מהללים את רגע השיא הזה. ריטואל שגורם לך להרגיש התעלות דתית, לא משנה עד כמה אתאיסט אתה. אקסטזה שאין שנייה לה בכל היקום! ישבנו וחיכינו לה, לאקסטזה הזאת, והיא לא באה. הטקס אכן היה מרהיב. האיש הוקף בקבוצות מתופפים ורקדני אש מתאומים היטב. זיקוקי דינור כיתרו אותנו מכל עבר, וכשעלה באש, עשה זאת בבום. הפירוטכניקה הייתה לוהטת. החוויה כולה, לעומת זאת, הייתה פושרת. סוללה של ריינג'רים קשוחים הקפידה שאף אחד לא יתרגש מדי, חלילה. אף אחד חוץ מצוות העובדים לא הורשה להתקרב לאיש ממרחק רב. בשורות הראשונות המקיפות את הרדיוס של המתחם, מותר היה רק לשבת. כל מי שנעמד ננזף וחזר לשבת. אף אחד לא פרץ בצחוק או בדמעות או בשירה או בריקוד. אף אחד לא רץ עירום לעבר האש והפך את עצמו לשישליק אנושי בלהט הרגע. לסיכום, זה היה מרגש באותה מידה כמו זיקוקי הדינור 4 ביולי: לא יותר מדי. שריפת האיש הייתה בעיקר מופת לנימוס, בטיחות וגיהות. היה ניכר שאנחנו לא בחלל החיצון, לא בצד האפל של הירח, כי אם בארצות הברית של אמריקה.

אחרי שנשרף האיש כל העיר צהלה ושמחה. שעשועים רבים חיכו לנו באותו לילה. ביניהם אכילת דונאט מול הקרנה של סרטי פורנו משנות השלושים במחנה ששמו Doughnuts and Porn; השתתפות בתחרות מספרי-סיפורים שהתקיימה על במה שעוצבה בסגנון סטימפאנק ובמרכזה גלגל ענק, עתיק למראה, שבוחר עבורך מה יהיה נושא הסיפור שלך; רכיבה על הדיסקו-פיש; היתקלות בחברים וותיקים; והמסאג' הכי טוב ביקום שהתבצע באמצעות מכונת שיוף ברוטאלית. כשהתעייפנו, פשוט נכנסנו לאוהל-מסדרון ענקי בו התנגן שיר ערש רך. שמנו את הראש על כרית, והתנמנמנו לנו. זר ללא פנים כיסה אותנו בשק שינה צבאי כנגד צינת הלילה. כשהתעוררנו, זה היה סוף העולם.

 

היום האחרון של ברנינג מן. סוף העולם

מתקפלים

 

יום ראשון הוא יומו האחרון של ברנינג מן. סוף של עולם בן שבוע ימים. חוץ ממזג אוויר אפוקליפטי, הלמה בנו תחושת החזרה למציאות. והמציאות היא שבלאק-רוק-סיטי היא עיר זמנית שמישהו בנה, ומישהו צריך גם לפרק. המישהו הזה הוא אנחנו. המציאות הפרטית שלנו באותו יום, הייתה מציאות בה אין לנו שום דרך להגיע לשדה התעופה ממנו יוצאת הטיסה שלנו הביתה. עבודה פיזית קשה בחום הייתה מנת חלקנו באותו יום. ההפוגות שלקחנו, היו כדי לטייל במדבר ולחפש טרמפים.

הטרמפ שלנו, או מה שחשבנו שיהיה הטרמפ שלנו, הגיע בצורת אוטובוס ענק שהוסב לחדר מגורים משוכלל. בעלי האוטובוס, קבוצת אמנים עליזה מקליפורניה, התכוונו לנסוע למחרת בבוקר לאיזור הכללי אליו אנחנו צריכים להגיע והסכימו להסיע אותנו בתנאי שנעזור להם לקפל את המחנה שלהם. במחנה שלהם, אגב, פגשנו טייס שהעניק במהלך ימי הפסטיבל טיסות פרטיות מעל המדבר. היינו בידיים טובות. תומאסו נרתם לעזור, וכאשר לא פירק סככות במחנה שלנו, העמיס משאיות במחנה שלהם. שמחנו שיש לנו טרמפ. נרגענו. לא היה זמן להתענג על הרגעים האחרונים של הפסטיבל: היה צריך לעבוד. העבודה הפרטית שלנו כללה גם צמצום של החפצים שלנו בחזרה למינימום האפשרי. עם מטען עודף לא נוכל לעלות לא לטרמפ שלנו ולא למטוס. עשיתי את המעשה שלא יעשה והחזרתי חלק מהתחפושות שבזזתי מהמחנה ביום הראשון בצירוף כמה פיצ'יפקעס שהבאתי מהבית בחזרה למחסן התחפושות, לאריזה ושימוש מחדש בשנה הבאה. עשיתי את זה בשקט בתקווה שאף אחד לא ישים לב. והם לא שמו לב, אז בבקשה תשמרו את זה בסוד.

 

מקודש לחול

הטקס הרשמי של ראשון בלילה הוא שריפת המקדש. המקום שהיה מפלטן של רגשות ומסרים לעולם הבא, נמסר את העולם הבא בבעירה. בעוד שריפת האיש היא חגיגה מוזיקלית עליזה, שריפת המקדש היא מאורע שקט וכבד ראש. הארט-קארס לא מורשות לנגן את האלקטרו שלהן בקרבת המקדש הנשרף. הקולות היחידים שנשמעים הם קולות התפצחות העץ הנשרף ויללות האנשים שמעמידים פני תנים שמתקדמות בקהל כגל חולף.

הפירמידה הבוערת שהייתה המקדש התמוטטה. הציניקן התורן, אדם ללא פנים וללא נימוסים אמר בקול רם מדי "נגמר! עכשיו כולם לרוץ למכוניות ולצאת מפה כמה שיותר מהר". ואכן, שמועות על סופת גשמים והבוץ הטובעני הנלווה אליה הבהילו את באי הפסטיבל וזירזו אותם להתקפל משם.

היחידים שלא הזדרזו להתקפל, כך נראה, היו חבורת האמנים מסן-פרנסיסקו שהיו אמורים לתת לנו טרמפ. הגענו לאוטובוס-חדר-המגורים עם תיקי הגב שלנו, והתחלנו לחכות. אף אחד לא נראה באופק. כשהגיעו, כעבור שעה-שעתיים, לא הזדרזו להתקפל. הסיכוי היחיד שלנו להגיע לאנשהו בזמן, היה לוותר על אוטובוס-חדר-המגורים ולעלות על אוטובוס בית-ספר מלא בציוד עד אפס מקום. הוא היה הרבה פחות מגניב, אבל זה היה כלי תחבורה. תומאסו שוב נאלץ לסייע בעבודה פיזית מאומצת כדי לפנות לנו מקום לשבת בנסיעה הארוכה. במהלך פינוי השקים והקופסאות התגלו באוטובוס כמה זוגות אזיקים. הנהג, אדם לא מפוקס כבן שישים, הבטיח לנו שלא צרך שום סמים קשים (מאז הבוקר) ושתה רק קצת אלכוהול. זה לא היה הנהג הטוב ביותר שיכולנו לבקש, אבל זה היה נהג. והוא גם היה אמור להגיע לשדה התעופה אף מוקדם יותר מאיתנו, אז הנחנו שימהר לזוז משם. נמנמנו במושב האוטובוס שתומאסו פינה לנו בעודנו מחכים לזוז כבר. בחלומותיי חטף אותנו הנהג המפוקפק למסע ייסורים והתעללות. כשהתעוררתי בחצות גיליתי שהוא לא לקח אותנו לשום מסע, וכנראה לא מתכוון לקחת אותנו לשום מקום בזמן הקרוב. "תקשיבו," אמר במתק שפתיים, "חשבנו שעדיף שנישאר פה עוד כמה שעות, עד הבוקר, שנוכל לנוח, אני והנהג השני. אבל אולי ניסע עכשיו. לא יודע. לא אכפת לי לצאת עכשיו. זה הוא שרוצה לנוח. אבל גם לי לא יזיק לנוח קצת. למרות שאני לגמרי ערני ויכול לנהוג. אבל הוא לא. אני צריך לשאול אותו." ספגנו שעה של תירוצים, התעלמויות אלגנטיות יותר ופחות, התחמקויות אמריקאיות, עד שהנהג אמר לנו חד וחלק שהם מתכוונים להישאר בחנייה עוד כמה שעות. עד הבוקר, או אולי יותר.

"אבל רגע, אתה אמור להיות בשדה התעופה בערך שש שעות לפנינו. אם נישאר פה כל הלילה, אתה חושב שתספיק להגיע?" שאלתי את הנהג שלנו.

"כן. לא. לא יודע, אולי. כנראה שלא. לא נורא", אמר. "אני אשאר בעיר עוד כמה ימים, אעזור לחבר'ה לפרוק את המשאית. אבל אתם יכולים להישאר גם, יש לחברים שלנו מפעל עפרונות נטוש".

עד אותו ערב, שמעתי אנשים אומרים שתושבי סן-פרנסיסקו הם נורא "Laid Back" ולא הבנתי מה הכוונה. זה היה הרגע בו הבנתי. כמו כן, הבנתי שהמטוס שלנו ממריא עוד 28 שעות מעיר מרוחקת, ואם לא נפעל מהר – אנחנו לא ממריאים איתו. אז לקחנו את הדברים שלנו ויצאנו לחפש טרמפ אחר. ב-1 בלילה.

 

אקסודוס

המארחים שלנו היו מספיק נדיבים כדי להקפיץ אותנו בארט-קאר צבעונית לכיוון היציאה מעיר האוהלים. המקום שהיה קרקס של אורות צבעוניים התנקז לשורת מכוניות אפלה. טרמפ נוסף הביא אותנו לנקודה המייאשת מכל – הכניסה לתור. המקום בו כולם מכבים את המנועים שלהם ומחכים חמש שעות להתגלגל החוצה בצוואר הבקבוק בו עשרה נתיבים הופכים לשניים. התחושה הייתה מעודדת: בהליכה של כחצי שעה, אמנם עם תיקים על הגב, עקפנו את התור שנמשך חמש-שש שעות. כשהגענו לצוואר הבקבוק מצאנו את ה"טרמפיאדה". שמועות אמרו שהטרמפיאדה היא מקום שמח, ושאנשים שתופסים בה טרמפים רוקדים ונהנים מהחיים. אך לא, המקום היה קר ומדכא. היה שם רק זוג אחד חמוד שניסה להגיע לסן פרנסיסקו, כמונו. אחרי עוד כמה דקות, הצטרף זוג חמוד נוסף שמנסה להגיע לסן פרנסיסקו.

אז עמדנו שם, בחשיכה, עם שלט שכתוב בו "רק הלילה! סע לסן פרנסיסקו, וקבל שני טרמפיסטים משובחים מתנה!"

אני לבשתי מכנסיים וורודים ואת חולצת העבודה שאיתה פירקתי סככות ביממה האחרונה. את הנעליים שלי, שהפכו לגושי אבק ואבן מעוררי חלחלה זרקתי לשק אשפה קומונלי, כן שנעלתי כפכפים וגרביים עם חורים. תומאסו לבש חליפת אוברול חומה בצורת אריה, רק שהזנב שלה נתלש ובאחוריה נפער חור. שנינו לא התקלחנו זה יומיים כי המקלחות במחנה שלנו פורקו שלשום. בקיצור – נראינו כמו יוצאי ברנינג-מן ממוצעים. מאובקים, עייפים, ומלאי תקווה חיכינו לטרמפ.

אלא שאף אחד לא עצר. לא לנו, ולא לזוגות האחרים. לא לזוג השמח שהגיע לפנינו ודילג בעליצות בעודו מנופף בשלט שלו. לא לזוג המדוכא שהגיע אחרינו וישב מחובק בקור. במשך שעה ארוכה עברו על פנינו מכוניות קטנות, מכוניות גדולות, קרוואנים מפוארים יותר מהדירה שאתם גרים בה. אף אחד אפילו לא האט. וזה היה הרגע בו איבדתי מחדש את האמונה במין האנושי. כל הנתינה והאדיבות שהפסטיבל מבוסס עליה התפוגגה. ברגע שהמקדש נשרף, אורחי הפסטיבל השאירו במדבר את ערכי ההדדיות המתקתקים שברנינג מן מנסה להנחיל, וחזרו להיות הקופים האנוכיים שהם נולדו להיות. מבחינה מתמטית, עשרות, אם לא מאות מתוך אלפי הרכבים שעברו על פנינו באותו לילה נסעו לסן פרנסיסקו. חלקם היו גדולים מספיק כדי לשכן לווייתן, שלא לומר זוג טרמפיסטים לא מזיקים. אבל לא, יושבי המכוניות חלפו על פנינו בכביש הצר ונמנעו מלהסתכל לנו בעיניים, כאילו היינו מחבלים אפגנים מכוסי מוגלה. כמה נהגים סגרו חלונות כשהתקרבו אלינו. האדיבים ביותר מבין הנהגים צעקו לנו מבעד לחלון "סורי, אין לנו מקום! בהצלחה!" בעודם דוהרים קדימה, הביתה.

"נתינה", אחד מערכי היסוד של ברנינג מן זה מושג שתקף לסובינירים, סוכריות ושלוקים מבקבוק אלכוהול; כך הבנתי באותו לילה מסויט. הוא לא תקף כשחברך למאהל עומד קפוא ומאובק עם שלט מטופש "עזרו לי להגיע הביתה" בכביש שלא נוסעת בו תחבורה ציבורית. זה נכון שהתכנון שלנו לקה בחסר, מה שהוביל אותנו לטרמפיאדה הזו. האשמה למצב שלנו הייתה עלינו. אבל העובדה בשטח הייתה שאנחנו מתחננים לעזרה ונתקלים בפנים אטומים וחלונות סגורים. מה ששבר אותי לא היה התסכול הפרטי שלי. עבורי זו הייתה סיטואציה לא נעימה שנקלעתי אליה, וידעתי שהיא תחלוף. מה שחרה לי יותר מכל היה היעדר החמלה המוחלט שהתגלה בתור המכוניות האינסופי הזה. בתור שהיה מורכב, כביכול, מאוסף האנשים הכי פתוחים, אוהבים, ליברליים, "היפים", שאמורים להיות על הכדור הזה.

לפעמים היה עובר רכב עם אורות כבויים, ואנחנו, הטרמפיסטים, היינו מנסים להציל את הנהג המנומם ממוות. היינו מנופפים לו, מסמנים את הסימן הבינלאומי ל"אורות! אורות!!11", וצועקים "Lights! Lights!!!1" הנהגים, בתמורה, התעלמו מאיתנו. למשך שבוע של חווייה מסעירת חושים היינו קהילה הרמונית של חברים ואחים ומאהבים. אבל השבוע נגמר בדיוק עכשיו, ונראה היה שכולם שמחו לחזור למסלול החיים הרגיל שלהם. לניכור. למעמד הסוציו-אקונומי שאיתו הגיעו מהבית. והמעמד שלנו, כך הסתמן, היה במיץ של הזבל.

האדם היחיד שגרם לי להרגיש פחות רע עם עצמי היה טיפוס משונה שהצטרף לטרמפיאדה, לשלושת הזוגות המחכים. השיניים הקטנות שבחיוכו הרחב ופטפוטיו הבלתי פוסקים לא הותירו מקום לספק: הבן-אדם מפגר, מסומם, או שניהם. הוא שוטט בלב המדבר בלי שום ציוד, ושאל אותנו אם במקרה ראינו את אשתו. אחרי זה הסביר שהלך רגע לשירותים, ואז איבד את אשתו ואת הרכב שנסעו בו. אפילו מימיה לא הייתה לו, אבל הוא היה שמח וטוב לב. עשיתי הכל כדי לא לדבר איתו או ליצור איתו קשר עין. הו! התעודדתי. יש פה אדם אחד שעליבותו גדולה יותר משלנו! ניסיתי לשכנע את עצמי שעוד יש לנו תקווה.

אזרתי כוחות, נזכרתי בימי נעוריי אותם ביליתי בתפיסת טרמפים לכל קצות ארץ ישראל, ושיניתי אסטרטגיה. החבאתי את השלט המבקש הסעה לסן פרנסיסקו, והתחלתי ללכת מכונית-מכונית, לדפוק על חלונות, ולשאול אנשים לאן הם נוסעים, כשכל יעד שהוא לא הטרמפיאדה הארורה הזאת הוא היעד הבא שלנו. היה נראה שאנחנו מתקדמים לאנשהו. על כל הסבת-ראש הרחק ממני, קיבלתי כמה תשובות חיוביות של "אנחנו נוסעים לרינו אבל אין לנו מקום בשבילכם". אשה אחת צעקה לבעלי "Plan your shit better". היי – לפחות הגיבו לנו, סוף כל סוף. ולבסוף הזמינו אותנו להיכנס. אב ובן בוואן קטן וחבוט הציעו לנו לבוא איתם למקום שלא באמת מקרב אותנו יותר מדי לסן פרנסיסקו, אבל כל מקום יישוב שיש בו סיכוי לתחבורה ציבורית היה אור בקצה המנהרה הזאת.

בארמונו של הצ'יף

ולפתע, לפני שהספקנו לסגור את דלת הוואן, קפץ פנימה הטרמפיסט הבודד. אף אחד לא הזמין אותו, אבל הוא כבר היה בפנים וסגר אחריו את הדלת. "זה בסדר, אני גר קרוב, עשרים דקות מפה", הרגיע. "קחו אותי טרמפ הביתה ותוכלו להישאר אצלי כמה שתרצו!"

נלחצתי שמא ניחטף ונירצח. או יותר גרוע: שניתקע לנצח ביישוב מגוריו של הטרמפיסט, עיירה בת 500 אנשים שלא תצליחו למצוא במפה גם אם תחפשו במיקרוסקופ. 20 הדקות התארכו לכמה שעות במהלכן הטרמפיסט לא שתק אפילו לשנייה. אף אחד לא ענה לו, והוא המשיך לדבר. סיפר לנו שהישוב שהוא גר בו הוא שמורה אינדיאנית, ושהוא אינדיאני אמיתי. ובגלל שהוא גר שם הוא מקבל כרטיסים חינם לברנינג מן כל שנה. סיפר שיש לו חמישה ילדים מארבע נשים שונות. על אישתו הנוכחית, שהוא אוהב מאוד, העיד שהיא לא חכמה במיוחד. הוא הצביע לנו על בית החולים בו אמא שלו נפטרה לפני שנה וחודש, ופירט את מרבית ההיסטוריה הרפואית שלה. ככל שהמשיך לקשקש השתכנעתי שהטרמפיסט הוא סתם תמהוני ידידותי עם כוונות חיוביות טהורות. כשהגענו למקום היישוב שלו הבוקר כבר הפציע. האב ובנו החנו את הוואן בקדמת ביתו של התמהוני והלכו לישון.

האופציה לעצור ולהתרענן בבית של אדם זר, אינדיאני ומשונה עד מאוד קסמה לנו באותה שעה. הוא הפציר בנו להיכנס ולהתארח, והמחשבה על בית עם גג ובעיקר צנרת ומים זורמים עשתה את שלה. אז נכנסנו. הבית היה דל. רצפות בטון חשופות. מטבח פשוט. ומעל כל הפשטות הזאת, בהקה טלוויזיה שטוחה בגודל של מסך קולנוע. שני נערים אינדיאנים אדישים שכבו על ספות מהוהות ובהו בסרט בן יותר מ-10 שנים, משהו מסדרת אמריקן פאי. הם לא הנידו עפעף ולא אמרו מילה לנוכח הזוג הזר והמאובק שנכנס לביתם. הטרמפיסט אמר לנו להרגיש בבית והכין לעצמו המבורגר ענק.

הבטתי סביב לוודא שהשטח פנוי, והתגנבתי למקלחת. סובבתי את הברז בכיור. המים זרמו. שטפתי את ידיי בששון. בלי להסס השלכתי על הרצפה את בגדיי המאובנים מרוב אבק. את ערימת הפסולת הרעילה הכנסתי לשקית וקשרתי טוב טוב. הבית הפשוט היה לארמון של צ'יף אינדיאני מכובד. חדר המקלחת האפלולי היה לבית מרחץ מפואר. השמפו+קונדישינר לגברים באריזת חיסכון היה תמצית בשמים משכרת. חוויית המקלחת כולה עלתה עשרות מונים על זו של המקלחת במלון-חמישה-כוכבים מהעבר הרחוק של לפני שבוע וחצי.

רעננים ולבושים בבגדים נקיים (יחסית) יצאנו אל אור היום לחפש טרמפ נוסף. תוך דקות ספורות עצרה לנו ארט-קאר משומשת, מטונפת. "קפצו פנימה!" אמר הנהג, בלי להזיז מהמושבים שלידו את שאריות הכריכים, הציוד המכני או את חבילת הקונדומים הפחוסה, המרופטת. דילגנו פנימה ונסענו לכיוון רינו, שם הנהג גר. הוא אמר לנו שאמורה להיות רכבת לסן פרנסיסקו. הגענו לתחנת הרכבת בדיוק בזמן כדי לפספס ב-10 דקות את הרכבת היחידה שעוברת שם באותו יום, ונאלצנו לקחת אוטובוס, שאחרי נסיעה של שבע שעות הביא אותנו לרכבת, שאחרי נסיעה של שלוש שעות הביאה אותנו לסאבוויי של סן פרנסיסקו, שאחרי שעה הביא אותנו לשדה התעופה שבע שעות לפני הטיסה שלנו. עשינו זאת.

 

זה הכל רק הכנה לשנה הבאה

לשנה הבאה בפלאייה הבנויה? 

שום דבר שכתבתי פה לא יכול ללכוד את רגעי האופוריה, התעלומה, האווירה החד-פעמית ששוררת בפסטיבל הזה. את החיוך מהחבר החדש שהכרת ברגע הקשה ביותר. את ההשתוממות מול האמנות שמדברת ישירות אליך. את צירוף המקרים המושלם. את התעייה בענן אבק שמרגישה כמו הליכה בחלום. את היצירתיות המציפה כל תא בגוף, מכל כיוון. את ברנינג מן צריך לחוות כדי להבין, ואני בטוחה שהפעם הבאה שאחזור לשם תיראה ותרגיש לגמרי אחרת. בעיקר כי בברנינג מה הזה עשיתי מספיק טעויות כדי ללמוד ולהתכונן טוב יותר לפעם הבאה.

את כל התמונות בפוסט הבאנו מהמאגרים הפרטיים שלנו. יש עוד מאיפה שזה מגיע בעמוד הפייסבוק של זרוב.קום>

11 thoughts on “ברנינג מן: המסע לצד האפל של הירח

  1. מזל-טוב!!!11

    זכית!

    זהו דיווח הברנינג מן הסחי בכל הזמנים!

    פני אלינו לקבלת הפרס- ערכת השרדות סחית במרחב ההיפי:
    sachsach(@) gmail.com

  2. לא להאמין, אבל קראתי הכל,

    יופי של פוסט,
    דבר ראשון אני תמיד שמח לשמוע את האמת, ולא מעשיות יפות כי לאנשים לא נעים לספר את האמת.

    אבל זו עדיין נשמעת כמו חוויה מטורפת שהייתי שמח לעבור מתישהו בחיים

  3. איזה תזמון…
    בדיוק אתמול הייתה אסיפה איזורית ראשונה של הקהילה בארץ ותשמרו את התאריך… 4-7.6 בארץ הקודש 😉

  4. שמעי, לכי לטיפול בבכי.
    כתבת מגילה של כאב..
    אני מקווה שאף פעם לא תסקרי את יד ושם כי אז אפילו סבא שלי יקום מהקבר ויחתוך לעצמו ת'ורידים.
    פאקינג תהיי מבסוטה, היית באחד המקומות היחודיים שהאדם הצליח לייצר.

  5. ביציאה משם היתה לנו תאונה קלה עם הקרוואן ונתקענו שם. החוויה שלנו הייתה קצת שונה – בשעה שהיינו שם עצרו כמה אנשים והיו שניים שממש לכלכו את הידיים שלהם כדי לעזור, ברמה כזו שהתרגשתי מאוד.

  6. ואו. מדהים. מהמם. אין מילים. חווית חיים יוצאת דופן.
    קראתי הכל, אפילו שלקח לי לפי שעות דרום תל אביב, מ4 וחצי בבוקר, עד עכשיו סמוך ל5 וחצי בבוקר. שעה קריאה.
    מעניין אם הפסטיבל הזה מתאים לי. שמעתי עליו רבות.
    אבל כרגיל, זה דיווח סובייקטיבי שלך.
    מדהים ומהמם, עצוב ושמח. קיצוני מאוד. חווית חיים. ואת מתכוונת גם שנה הבאה? מדהים ומהמם… 🙂

  7. וואו, אחד הפוסטים האהובים עליי שפרסמת אי פעם (ואני עוקבת נאמנה עוד מימי "אוסף ההגיגים"). הפסטיבל נשמע נפלא ונורא בו זמנית, שילוב של גן עדן וגיהנום שמתלכדים לכדי חוויה סוריאליסטית נדירה. המון שנים אני מטפחת פנטזיה לנסוע לשם, ברגע שאתגבר על מחלת הנקיון והג'רמופוביה שלי. ייתכן וזה לא יקרה לעולם, אבל לא מזיק לפנטז.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *