הנערה המגושמת, זבת החוטם, מעוררת הרחמים שהייתי בגיל 15 פינטזה לרגע על המעמד הזה, ואז ניפנפה את הפנטזיה בביטול. מה לי ולבוהמיינים המסריחים מרוב קוליות ששורצים ב-NYU? יש לי קריירה בכימיה שמחכה לי בבית. הקמפוס המגניב של NYU נותר מאחור כאשר אמא תפסה לי את היד כדי להעביר אותי את הכביש ולהמשיך למוזיאון הבא – גם אליו לא ניכנס אלא רק נסתכל מבחוץ כי חבל לבזבז כסף. הטיול עם אמא בניו יורק בשנת 2002 היה אחת מתקופות השפל של החיים שלי. הייתי בכלא. קשורה בשרשרת קצרה למשקולת שמכבידה על הנשמה שלי יותר מכל דבר: אמא. הייתי טינאייג'רית בשיא מרד הנעורים….
בגלל המחירים האוכל זול: ביכולתך להעמיס לקיבתך אורז עם קארי ב-2 שקלים, קערת מרק עצומה בגודלה ב-3 שקלים, וגם מנת סטייק כבדה במסעדה שמתחזה להיות מערבית לא תעלה על 20 שקלים. התחבורה זולה: נסיעה של אוטובוס עירוני עולה בין 70 אגורות ל-1.5 שקל (אם הוא ממוזג). נסיעה בינעירונית של שלוש שעות עולה בממוצע עשרה שקלים. הנדל"ן זול: בעיר, בכפר, באי, למכירה, להשכרה. מחירים מגוחכים. וזה, עוד לפני שהתחלנו לדבר על בגדים, מוצרי טיפוח, ושאר מותרות כגון מסאז'. הכל זול! גם הודו וסרי-לנקה זולות, שלא לומר זולות יותר, אבל אין מה להשוות לתאילנד מבחינת הנוחות. בגלל הנוחות תאילנד עשויה להיחשב לארץ…
אנחנו אוהבים חיות. טוב, מי לא. חוץ מאהוב אותן ולצלם אותן, אנחנו משתדלים לא לנצל אותן. הרבה מהאטרקציות התיירותיות של הארצות הטרופיות שאנחנו מגיעים אליהן, כוללות התעללות בחיות. אנחנו לא יכולים לעצור את התעשייה הזאת. אבל יש כמה דברים שאפשר לעשות: לא לקחת חלק בתעשייה. לא לשלם כדי לרכב על פיל, סוס, או כל בעל חיים אחר שאפשר לרכב עליו. לא להצטלם עם גור נמרים קשור בשלשלאות. אם לא תביאו את הכסף שלכם לתעשיית ההתעללות, תעזרו לה לגווע. לבדוק טוב טוב לפני שאתם לוקחים טיול מאורגן. הרבה מהטיולים המאורגנים הפופולריים בקרב ישראלים במזרח כוללים אטרקציות מיותרות שאתם לא רוצים לתרום…
המאפייה אחד הסממנים של בית, הוא מקום קבוע ליד הבית שאליו אתה חומק כל פעם שהבית שלך אינו מספק את צרכיך. כשגרנו בתל אביב, זה היה פאב שנמצא במרחק נסיעת-אופניים. כשגרנו ברמת-גן, זו הייתה המכולת השכונתית. בנגקוק הפכה להיות הבית שלנו ברגע שגילינו את המאפייה. המאפייה נפתחה בדיוק כשהגענו לתאילנד. גילינו אותה במקרה, בעקבות חוש הריח. השף הוא עולה חדש מיפן שבא לתאילנד במיוחד כדי להפוך אותנו למאושרים ושמנמנים. כל המאפים במאפייה טעימים בצורה יוצאת דופן, ולא רק בקנה מידה אסיאתי. הם פשוט מעולים. המועדפים עליי הם לחמנייה במילוי גבינת צ'דר ובייקון, ומאפה שקדים טעים יותר מכל מאפה שקדים תל-אביבי…
יש הבדל של חיים וחוסר חיים בין "אני צריך" ל"אני חייב". הראשון, על אף המוגבלות שהוא גורם לתנועה הגמישה של החיים, הוא לא משהו שישבור אותם. המשפט השני לעומת זאת, מייצג תחושה שיכולה לקטוע, לחסל ולעצור כל התפתחות חיובית. אחרי שבעה חודשים של טיול, בהם ראיתי מגרשי כדורסל מעטים כל כך, אני מתחיל לצעוד אל עבר צומת שמפצלת את הדרך לאחת משני דרכים: בימנית, אני נהיה בטטה ששכח מהו ספורט ואיך זה להנות מהזעה, ובשניה אני מוצא כל דרך אפשרית לעשות את האחרון. אני נע בין תסכול שאוכל לי את הנשמה הבלתי משוחררת, לבין תשוקה בלתי מרוסנת לחיפוש של אספלט…
אחרי שחגגנו את ראש השנה בהודו עם מסיבת-שחיתות ענקית, ואת חנוכה בתאילנד עם גניבת סופגניות, אנחנו מביאים לכם את חג הפורים – פיליפינו סטייל. דהיינו: המון אסיאתים מחופשים לגיבורי הקומיקס החביבים עליהם. התמונות בפוסט זה צולמו על ידי תומאסו במפגש קוספליי ענק שנערך במנילה, בירת הפיליפינים. קוספליי זה קיצר של costume-play, והוא אחד מתחביביו העיקריים של הגיק המצוי. מטרת הקוספליי – לחקות בדיוק המרבי את דמויות האנימה (סרט מצויר יפני) החביב על הגיק. בפוסט הזה תוכלו לקרוא עוד על קוספליי. כמובן שגם בישראל יש מפגשי קוספליי בהם הנערים משוויצים בתחפושותיהם – אבל אין מה לומר, האסיאתים פשוט עושים את זה…
הגעתי לפאי בטיול הקודם בתאילנד, וכבר אז ידעתי: זה מקום אליו אני רוצה להביא את בעלי לירח הדבש. בטיול הנוכחי הגשמתי את חלומי, וגם תומאסו התאהב בעיירה מלאת החן הזו. אי אפשר שלא. פאי זה מקום מקסים, רומנטי, מתוק ויחיד במינו. עם כל הכבוד לאיים המפנקים ולעיר המרתקת, בשום מקום אין אווירה נעימה כמו בפאי.
דווקא בוולנטיינז, קבעתי לצאת עם בירדי הגרמניה ופוקסי השבדית. הודות לקאוצ'סרפינג שחיבר בינינו, סוף כל סוף יכולתי לצאת לערב בנות מהנה ומשעשע. או לפחות כך חשבתי כשהשארתי את תומאסו בבית. הערב אכן התחיל כיאות: עם אלכוהול מהקיוסק, אוכל רחוב ורכילות חוצת-אוקיינוסים. אבל אז, באני סימס לבירדי "היי, איפה את? אפשר לבלות ביחד!". באני הוא די ג'יי לבנוני מגניב שגר בבנגקוק ומכיר את כל המועדונים ששווה לצאת אליהם, וגם נוטה לפנק בדרינקים חינם ושאר פריבילגיות ששחצן מקומי יכול להרשות לעצמו. בלילה הקודם בו יצאו לבלות יחדיו, בירדי התמזמזה איתו קלות. הוא רצה אותה והתכוון להפעיל עליה את קסמיו בליל הוולנטיינז. לה…
רציתי לצאת. מאוד רציתי לצאת. מעבר לזה שרציתי לרקוד ולהתיידד עם חברים חדשים בעיקר מסוג תאילנדיות, לא רציתי להרגיש לבד. נחסם לי הפייסבוק, ועד כמה שזה שטותי, זה גרם לי להרגיש בודדה בעולם. תומאסו כל הזמן מציע שנלך לבלות בנפרד. בדרך כלל הייתי זורמת עם הצעה שכזאת. בערב הזה, הייתי זקוקה לו נואשות. נפשי הרגישה שברירית במיוחד. דיסקו טקסי התכוננו ליציאה בקפדנות. התלבשנו, התגנדרנו. אני שתיתי וויסקי מהמכולת. כשחזרתי מהשירותים בחצות הליל מוכנה לצאת – פגשתי את בעלי שרוע-איברים על המיטה. המסיבה היחידה שפניו היו מועדות אליה, הייתה במועדון השינה. לא משנה כמה הוא הכחיש זאת, הוא היה מעוך. אוי…
כל הטיול וכל החיים שלי מוקדשים לעשייה. מדי ערב לפני שאני הולכת לישון, אני כבר יודעת מה הלו"ז שלי למחר. מכיוון שזה טיול, הלו"ז פחות מהודק ומאפשר לי יקיצה טבעית, אבל תמיד תהיה שם פעולה אקטיבית כלשהי. נסיעה, טיול רגלי, שופינג בשני קניונים ושוק לילה אחד. והמסיבות של סוף השבוע בבנגקוק… כל לילה של בילוי נמשך כמו יום עבודה ואינטנסיבי כמוהו לפחות. במקום תשע עד שש בשעות היום, תשע עד שש בשעות הלילה. וצריך לנוח לפני זה ואחרי זה טוב טוב. אחרי סוף שבוע של שני לילות כאלה, ברחנו להואה-הין (Hua Hin). שלושה ימים בעיירת החוף השלווה – הזדמנות לנוח…