מרץ 2, 2012 Alizarin Zroob 7Comment

ההבנה שאני צריכה להשתנות התחילה לנבוט עוד בישראל.

בשלב הראשון,

ישבתי במשרד ועשיתי את עבודתי נאמנה. אמנם תוך כדי גלישה אינסופית בפייסבוק, משחקי זומה-בליץ ושאר שעשועים, אבל הבאתי תוצאות טובות, ועשיתי זאת בזריזות וביעילות. מאידך, העובדים שקיבלו הכרה והערכה, היו משני סוגים שאני לא משתייכת אליהם: האסרטיבי-הנועז, או האסרטיבי-המעונה. האסרטיבי-הנועז עושה מה שבראש שלו, לא דופק חשבון, ובזכות יכולותיו הרטוריות הוירטואוזיות כובש את כולם, ומעולם לא נכנס לשום פינה. האסרטיבי-המעונה דואג לעשות כמה שיותר רעש סביב העבודה שביצע, ולהבהיר כמה סבל עבר עליו בתהליך. באמצעות שילוב של חריצות, כעס, ונטיעת רגשות אשם גורף הוא את כל הקידומים וההעלאות שיכול התאגיד להעניק. אלה טיפוסים שהופכים למנהלים, למנהיגים.

איזה סוג של עובד אני הייתי? הגרוע ביותר. הפרודוקטיבי-הלא-מזיק. הייתי פועלת קטנה וחביבה שרק מפחדת מהיום שבו יענישו אותה. את חוסר-עמוד-השדרה הזה גידלתי בצה"ל. התאגיד הכי גדול ובירוקראטי במדינה, המקום הכי פחות מתאים לאינדיבידואל בועט, חצוף ומשונה כמוני. מהר מאוד למדתי שהדרך הכי טובה להימנע מצרות, היא להתכווץ ולהתקפל לתוך המסגרת. הגישה הזאת דבקה בי עם השנים בכל מקומות העבודה שעברתי. הרגשתי שאני צריכה באופן תמידי להוכיח את עצמי. במקום להתאמץ להתבלט, התאמצתי להיות כמה שיותר בסדר.

מעבר לעובדה שההתנהגות הזאת שגויה ולא תוביל אותי לשום מקום – היא שקרית. נמושה מתרפסת? זו לא אני. אני אישה צעירה שמתקדמת בעולם בזריזות יוצאת דופן תוך הפגנת חריצות, תבונה ויצירתיות. והכל נעשה בדרך שלי, בלי פשרות. מן הראוי שאהיה אסרטיבית יותר. הרבה יותר.

old Zroob needs to die. By Grace Lemberger
old Zroob needs to die. By Grace Lemberger

בשלב השני,

רכבתי בתחבורה הציבורית בהודו, ונחרדתי לגלות כמה נהייתי דומה לאישה הודית. הנשים ההודיות מושתקות ומוחבאות. לא רואים אותן הולכות ברחוב. לא רואים אותן עובדות במסעדה או בדלפק. זה לא מקובל. כשרואים את הנשים ההודיות, כל איבריהן המוצנעים (כולל הכתפיים אבל לא כולל הבטן) מכוסים היטב. וגם כשרואים אותן, לא שומעים אותן. הנשים הן הרכוש של הגבר שלהן, אבא, בעל, בן. הן נשארות לטפל במשק הבית. לא מצפים מהן להביא כסף הביתה, לדבר, להביע דעה.

בניסיון נואש ולא מוצלח ניסיתי להיטמע בקהילה. כיסיתי את כתפיי, והפכתי לרכוש של בעלי. נתתי לו להוביל אותי. הייתי באמת ובתמים מפוחדת מהמבטים הסקרנים-חרמנים-מאשימים של הגברים ההודים, היה הכי נוח והכי בטוח שתומאסו הוא זה שעושה את רוב "עבודת-הטיול", התשלומים והבירורים.

ואז הגיע השלב שבו זה נעשה בלתי נסבל. הפסקנו כמעט לגמרי לעשות דברים שאני רוצה. בד בבד, תומאסו חזר ואמר לעתים קרובות יותר ויותר "מה?! אני לא שומע אותך". זו לא היה סימפטום לשמיעה הנחלשת-עם-הגיל שלו: זה היה סימפטום להיחלשות שלי.

נשברתי כשהקדמנו לשדה התעופה בבנגלור, בטיסה החוצה מהודו. הגענו לשם תשע שעות לפני הטיסה, כי תומאסו פחד להסתבך. יכולנו להישאר מחוץ לשדה התעופה וליהנות ממזג האוויר הנעים ומדוכני המזון המגוונים. אבל תומאסו העדיף, ליתר ביטחון, להיכנס לתוך בית הנתיבות. ואז גילינו שאנחנו כלואים: הצ'ק-אין מתחיל רק עוד חמש שעות אז אסור לנו להיכנס פנימה למתחם הדיוטי פרי. אבל כבר נכנסנו לבית הנתיבות, אז אסור לנו לצאת. ומה היה בפנים? כלום. בית קפה אחד שמוכר אוכל ישן ותפל במחירים שאפילו בישראל היו נחשבים מופקעים. התפרצתי על בעלי והוצאתי עליו את כל הכעס והתסכול של ההשפלה והאפליה וההיגררות והצייתנות וההשתקה שחוויתי בשלושה חודשים של הודו. זו לא הייתה אשמתו כמובן, אבל זה אחד החסרונות של נישואין: אתה אשם כי אתה שם.

את האשה הקטנה שהייתי, השארתי בהודו. מאז, אני משתדלת להרים את הקול, להישמע, להוביל. ומה שמתחיל בצוות של שני אנשים, אמור להמשיך הלאה, לחיי הבוגרים.

שופינג; תראפיה; פילוסופיה
שופינג; תראפיה; פילוסופיה

בשלב השלישי,

הגעתי לקניונים העצומים של בנגקוק, ושם התנקזו כל תובנותיי. השינוי יסתיים בפנים, אבל המנוע שיחולל אותו, יהיה שופינג. כשעזבנו את הארץ, מכרתי ומסרתי קילוגרמים של בגדים. בגדים וורודים, חמודים, מגניבים, מטופשים, נועזים. כבר אז ראיתי בעיני רוחי את הסחורה שמצפה לי בבנגקוק. ידעתי שאגיע לעיר הזאת במטרה לרכוש מלתחה חדשה. אבל רק אחרי חודשים של טיול ושל התבוננות פנימה והחוצה, הבנתי מה אני אמורה לקנות.

הבנתי שאני מתבגרת. הזמן הולך קדימה, והשנים רק מצטברות. הרעיון של להרות/לייבא ילד עוד שנים ספורות נראה יותר ריאלי. העתיד הולך ומתבהר: בכוונתי להיות אשת קריירה מצליחה, ולעבוד בעבודות המאתגרות ויוצאות הדופן ביותר שאצליח למצוא. בין אם זה יהיה בתל אביב או בניו-יורק או ביעד לא ידוע אחר, מן הראוי שאקרין רצינות, מקצועיות, סמכות. תוך מבט אחד צריכים להבין שאני מבינה בדיוק על אני מדברת. כל אלה לא יכולים להתרחש כל עוד אני לבושה כמו ילדה בת שש.

השארתי מאחור:

  • את חצאיות הטוטו הקצרצרות המתבדרות ברוח.
  • את הטקסטורות החמודות של הכוכבים, הממתקים, הפפיונים.
  • את גרבי הברך המפוספסות.
  • את ההדפסים המצחיקולים של "ילדה מחשמלת ארנבון".
  • את הלו קיטי.
  • את השילובים הבוהקים של וורוד עם צהוב עם תכלת עם ירקרק.

אני אפילו נותנת לשורשי השיער שלי לצמוח בלי לחמצן ולצבוע אותם ושוקלת את האופציה של תספורת של בנאדם נורמלי. אולי רק עם טיפ-טיפה וורוד.

האם ויתרתי על הוורוד? ממש לא. רק הסטתי את הגוונים.

וורודים כאלה
במקום וורודים כאלה
עם תוספות כאלה
עם תוספות כאלה

הרגעתי את הפלטה הצבעונית שלי.

עברתי לגוונים כאלה
עברתי לגוונים כאלה
עם תוספות כאלה
עם תוספות כאלה

את הבגדים הקטנטנים, החושפניים, החלפתי בגזרות שמדגישות את תווי הגוף בלי לנופף יתר על המידה בעור-הטיול-השזוף והמגניב שלי.

לפני שהתחלתי את השופינג, פחדתי. בכנות, פחדתי שאני מתמסדת, שאני מאבדת את עצמי, שאני הופכת לאדם מן השורה. כעת, אחרי שסיימתי את תקופת הקניות, אני יכולה להגיד בגאווה שהסטיילינג הושלם בהצלחה. זרוב כפי שהכרתם אותה לא מתה: היא השתדרגה. מילדה לאשה. מרימה לזבוב. מפיקאצ'ו לראיצ'ו. מטינאייג'רית שיכולה להיות הכי מושכת ומסקרנת במפגש ישראבלוג, לאשת מקצוע שיכולה להיות הכי מושכת ומסקרנת בכנס שקר-כלשהו לכלכלה ותקשורת.

את הבגדים החדשים ארזתי ואני שולחת ליעד הבא בו בכוונתי להשתקע, ובחודשים הבאים אמשיך לשוטט בעולם בגופיה עם שורטס וכפכפים וורודים. אבל השינוי שהתחיל בחוץ, כבר חילחל פנימה.

7 thoughts on “השינוי מתחיל מבחוץ

  1. זרוב, זה שאת רוצה להתבגר, לא אומר שאת צריכה לוותר לגמרי על הצבעים. המשיכי להפגין את הצבעוניות שלך החוצה! אפשר להתלבש גם אלגנטי וגם צבעוני – הרבה אנשים לובשים רק שחור, אפור וכחול, וחבל.

    1. כל כך מסכים. בשנות השבעים אפשר היה לראות במשרדי קואופרטיבים גדולים, אנשים עם חליפות ותספורת מוהוק. היום החברה אפילו יותר גמישה.

  2. זה מסתכם בשאלה פשוטה- איזה סוג של תשומת לב אני רוצה למשוך? מה יחשבו עלי אנשים שלא מכירים אותי, והאם אכפת לי בכלל?
    עד שלא הכרתי אותך במסגרת המשרד, הייתה לי דיעה שונה לגמרי עליך, שנבעה רק מהצורה הדרמטית שבה את בוחרת להציג את עצמך. במשרד הכרתי בחורה נבונה, חרוצה, צנועה ומקסימה, תמיד ידידותית ורגועה (גם כשמאבקי אגו אדירים משתוללים בחדר)ואף פעם לא מתנשאת (כמו לא מעט אנשים אחרים שם). יותר מארטית או מעצבת, אני חושבת שאת יכולה להיות מנהלת מופלאה.
    אני מבינה את ההכרח בתמונות והביגוד הפרובוקטיבי בשביל לייצר את "זרוב" כמותג. אבל לדעתי, אליזרין כבחורה חכמה ורגישה, שכותבת ויוצרת היא הרבה יותר מעניינת.

    1. אני חושב שהשילוב הוא מה שיוצר את האדם הכי מעניין שיכול להיות.
      מי שנופל לתדמיות (כמו שקרה לך), צריך להתבגר. זה שיש אנשים שלא חושבים קדימה או לעומק ומעדיפים להתבסס על פרמטרים שטחיים, זו בעיה של כולנו, אבל ההתמודדות איתה צריכה להיות במגרש של הסטריאוטיפיסטים, לא של אלו שמשליכים עליהם

  3. פוסט מעניין ויש לי לא מעט דברים להגיד בנושא (אבל זה לא לכתב…:) ומצחיק שבנתיים טומסו הוא שעונה לכל הטוקבקים 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *