פאקינ' טוריסט בדלהי

הסודות של דלהי וחוקי משחק הפאקינ' טוריסט

נוחתים בדלהי

המונית שתפסנו משדה התעופה (pre paid יצא יותר זול יחסית) הייתה רכיבת שעשועים בפני עצמה. הנהג התייחס לרמזורים כאל המלצה, ואל פסי ההפרדה כעיטורי נוי. באיזשהו שלב נשמע צליל מתכתי עמום, כאילו נשמט חלק מהרכב. הנהג האט, עשה זיגזג קצר, והמשיך לנסוע באותה מהירות.
- כמה זמן לוקח להגיע למיין בזאר? – שאלנו,
הנהג ענה: כן.

ברוכים הבאים לדלהי!

הגענו למיין בזאר, רחוב ההוסטלים, בין 3 ל-4 בלילה. היה שקט ושומם. נהגי ריקשות ואופנועים נמנמו על כלי הרכב שלהם. תיכף ומיד נדבק אלינו "איש מכירות" הודי צעיר שניסה לשדל אותנו ללכת להוסטל "חדש חדש!" אמרנו – נבדוק את העניין, והלכנו אחריו. הוא הוביל אותנו מבעד לסמטאות אפלות. ההוסטל החדש-חדש התברר להיות כל כך חדש, שעוד לא סיימו לבנות אותו. לו רצינו חדר, היינו צריכים לטפס מעל פיגומים ולדשדש בחול.
הסברנו לאיש המכירות – "זה לא מוצא חן בעיני האשה" והלכנו לחפש הוסטל אחר. הלכנו הלכנו, פתאום, משום מקום, קפץ כלב, נשך את תומסו ברגל – וברח.
בהוסטל הבא, הציעו לנו לראות חדרים עם מיזוג ב-500 רופי. תומסו, שהיה בהודו לפני חמש שנים, הזדעזע מעליית המחירים. בזמנו, עלה לו חצי. אבל היינו עייפים אז התפשרנו על החדר. לפני שנרדמנו מזגתי יוד על הפצע של בעלי והתפללתי שלא ימות מכלבת עד מחר בבוקר.
למחרת גילינו שאין למצוא חדרים כמו שלנו בפחות מ-600 רופי. הסטנדרט הוא: מאוורר תקרה, שירותים עם דלת שלא נסגרת, מקלחת מג'ויפת עם דוד שהמים בו לא באמת זורמים לאיזשהו ברז. מצעים מפוקפקים, אין נייר טואלט או פח לזרוק בו נייר טואלט.

משחק הפאקינ' טוריסט

‏19/08/2011 17:52

המשחק הכי נחמד בחו"ל הוא משחק הפאקינ' טוריסט ("fuckin' tourist" יש לבטא במבטא אסיאתי כלשהו). המטרה: לגבור באומץ על מלכודות תיירים. מלכודות תיירים הם חפצים ושירותים שאין לך שום צורך בהם, הם יעלו לך יותר ממה שיעלו למקומי, והם לא יותירו בך שום רושם מיוחד פרט לכמה תמונות דלוחות במצלמת הפוקט שיש כבר לאלף תיירים שהיו פה לפניך.
היום למשל, ניצחנו במשחק הפאקינ' טוריסט המון גורמים מנוולים. ניצחנו נהג ריקשה שרצה לקחת פי 10 ממה שמטרו היה עולה לנו. מבצר אדום ויפה שדרש דמי כניסה מופקעים – במיוחד בהתחשב בכך שסביבו היה גן נחמד וחינמי ומעניין מספיק. ניצחנו מאות קבצנים שרצו את הכסף שלנו, חלקם קטועי גפיים, חלקם ילדים בגיל גן חובה. אין ברירה אלא להקשות את הלב והכיסים מולם. אם נתת כסף לאחד כזה – הלך עליך. תחושת הלארג'יות שלך תתחלף בין רגע בנקיפות מצפון איומות, כשמאות אומללים אחרים יצבאו עליך וישאלו: "מה, לי לא מגיע? אבל אני מצורע!" במשחק הפאקינג' טוריסט, זה גיים אובר.
כמו כן, הביטוי "פאקינ' טוריסט" הוא נוח לשימוש חופשי כל אימת שנתקלים בתופעה שמרגשת תיירים אף שבעיני המקומיים היא ברורה מאליה. לדוגמה, הקדשת סרטון וידאו שלם לסנאי מטופש שיש כמוהו מיליונים בהודו, זה משהו שרק פאקין' טוריסט היה עושה:

YouTube Preview Image

מגלים את הסודות של דלהי

היום לקחנו את המטרו של דלהי ונסענו לאן שהוא לקח אותנו. המטרו נוסע מתחת לעיר או מעליה, והוא ממוזג היטב, מגיע באופן מדויק כל 5 דקות, ומסודר ויעיל בצורה שמערכת התחבורה הישראלית יכולה רק לקנא. מדינת עולם שלישי מצליחה לבנות מטרו בעיר שהבניינים שלה מאולתרים, תלויים אחד על השני. ובינתיים בישראל ה"מתפתחת": בירושלים נזכרו סוף כל סוף לפתוח את הרכבת החשמלית אחרי שנים של חפירות, ובתל אביב רפורמה של תחבורה ששולחת קשישים חסרי אונים לשוטט בין שלטי-אוטובוסים מאולתרים, כתובים ידנית.

תמונה שצילמתי בזמנו בתל אביב. אז מי מדינת עולם שלישי, מי?

מצד שני, המטרו הוא אי של סדר בתוך ים של כאוס. דלהי הענקית, הצפופה והתזזיתית היא עיר שמלאה בגירויים ובסיכונים. לכל מקום אליו אני פונה, אני מצפה שידרסו או ישדדו אותי. בינתיים אני בסדר, אבל זה עניין של זמן. סדר הדברים והקצב שלהם שונה וזר, ואני תוהה אם אתרגל אליו. חציית כביש דורשת תשומת לב מלאה, אומץ, מזל, ושטח ראייה של 360 מעלות.
כעת אנו יושבים על גג הגסט האוס שלנו. מנסים להתרגל לרעיון שיש לנו בעצם הרבה מאוד זמן ושום דבר שאנחנו באמת חייבים לעשות איתו. זה מוזר בצורה בלתי נתפסת. אולי נלך לנמנם.

הסודות המלוכלכים של דלהי. תמונה מתחנת המטרו, איפה שאסור לצלם

שופינג

  • מים בשדה התעופה בטשקנט – 2 יורו
  • מונית משדה התעופה – 370 רופי
  • שני לילות במלון מג'וייף: 1000 רופי
  • נייר טואלט – 50 (גנבים ארורים! 5 שקלים לגליל! יקר במונחים ישראליים) מים – 20
  • ארוחת בוקר – 220, ארוחת צהריים – 240, ארוחת ערב – 140 (חייבים להצטמטם)
  • 3 נסיעות במטרו 42+36+36 רופי
  • מתאם שלא עובד כל כך – 30 רופי
  • תה – 30 רופי; תפוחים – 40 רופי (גנבים!)
  • אינטרנט – 90 רופי

6 Comments

  • פינטו

    9:22 20 באוגוסט 2011

    בתור אחר שלא היה שם אבל היה קרוב אצל השכנים שלהם (בסרי לנקה) אני כל כך מבין אתכם…

    אנחנו (הפקינ' טוריסט) כל כך מטרה קלה אם מאפשרים להם שזה פשוט לא נסבל כבר.
    נכון יש מקומות מדהימים אבל זה מוציא את החשק ומזרים הרבה דם בנהר הוריד הראשי אם אתה מרוקאי :-)

    תהנו חמודים. ותשמרו על עצמכם.

  • רועי

    11:08 20 באוגוסט 2011

    לא לשכוח:
    ההתעלקות של המקומיים (וזה נכון לגבי הרבה מקומות באסיה) נובעת מהעובדה שזוהי הפרנסה הכי טובה שהם יכולים לשאוף אליה. כוחות השוק גוברים על כוחות הנימוס. בכל אופן לאט לאט לומדים לא להתעצבן ולקבל את זה בתור חלק מהנוף.
    דבר נוסף, לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מתמקחים עם הודי\סיני\תאילנדי מסכן על סכום שמתרגם לכמה שקלים ישראליים, סכום שבהחלט לא היינו מתמקחים עליו בבית. עדיף לשלם את הסכום הזה (כמובן, להקפיד לא לצאת פראיירים לגמרי כמו האירופאים) ולהתייחס אליו בתור תרומה או עזרה למקומי במקום בו המשכורת הממוצעת היא 200-300 דולר בחודש.

  • חיים

    13:59 20 באוגוסט 2011

    כיף לקרוא את הפוסטים !
    רואה שכבר לא ורודה.. למה ?

  • yaelilan

    16:47 20 באוגוסט 2011

    היי ילדים שלנו…
    כייף נדול לחוות איתכם את החוויה וללמוד את הודו דרכיכם.

    עכשיו אני יותר בטוחה שלא אגיע לשם על אף שאני גאה בכם צוחקת

    הרבה (מקווה שכך יהיה עד סוף המסע..)

    קוראת בשקיקה את כל מה שתכתבו

    אוהבת אמא

  • נעמייבץ

    18:11 20 באוגוסט 2011

    בואנה זה ממש יקר איזה נבלות!! בנפאל החדר הכי יקר ויוקרתי עלה 500 רופי כאשר 100 רופי = 5 שקלים!
    חלאות כ"כ

  • Omer Kligman

    12:57 21 באוגוסט 2011

    להזכירכם, מה עושים בדלהי:
    http://omerart.co.il/wordpress/?p=531

עכשיו תורך להגיב
או הכנס