אלבום אילת 2010

חובה בפייסבוק של כל נערה

החוק הראשון והכי חשוב בפייסבוק: כל פרחולה צריכה אלבום "אילת 2010", בשביל שהחרמנים יוכלו להסתכל עליו וליהנות, לפני שיחליטו האם להציע הצעת חברות או לשלוח הודעה גסה. גם אני צריכה אחד כזה! הבעיה בהפקת אלבום כזה, הייתה חוסר החיבה שלי לעיר הסתמית אילת. לנסוע לאילת עבורי, זה כמו לנסוע להרצליה פיתוח פלוס 400 ק"מ. היתרון היחיד בעיירה הזאת, הוא הריחוק שלה מכל עיר אחרת בארץ. הישראלי הממוצע לא היה מניח את כף רגלו באילת לו הייתה מרחק 20 דקות נסיעה מהבית שלו. אבל בגלל שהיא כזאת רחוקה היא מרגישה קצת כמו וגאס, והישראלים נוהרים לשם בהמוניהם.

בסוף השבוע האחרון, התלוויתי לחבורת ישראלים מיוחדת במינה לטיול שנתי באילת. אלו הם כל עובדי התאגיד מקאן אריקסון, משרד הפרסום בו אני עובדת בשנה האחרונה. עובדי התאגיד הם תל-אביבים בהווייתם ואין לי ספק שהם מתלהבים מאילת כמו שהם מתלהבים מטחורים. אבל אתם יודעים איך זה – נותנים לך, קח. מרביצים לך – קח על זה תשלום.

למרבה המזל, מארגני הטיול עשו כל מאמץ למנוע מאיתנו מגע עם העיר אילת על היבטיה העממיים. ראשית כל, חסכו מעמנו את חוויית הנסיעה באוטובוס עם נערים שמנגנים רינגטונים והחליפו אותה בטיסת ארקיע קצרצרה. המלון שהגענו אליו, ישרוטל אגמים, היה בגדר אחוזה שאין שום סיבה לצאת ממנה. אדם קטנוני היה מוצא על מה להתלונן במקום הזה, אבל אני הייתי מוכנה להישאר לגור שם. חדרים חמודים עם נוף לבריכה יפהפיה, ובעיקר – שלוש ארוחות ביום של בופה אינסופי.

הנה הרגליים של על גדות הבריכה, יחד עם כפכפי המונובו הוורודים החדשים שקיבלתי מתנה

ובכל זאת, היינו חייבים לצאת החוצה. אחרי צפייה שבטית באח הגדול שגרמה לי להרגיש מאוחדת יותר מאי-פעם עם חבריי למשרד, נדדנו חבורות חבורות לחפש לנו הרפתקה. הרפתקה בסגנון אילתי היא הליכה לפאב היחיד שיש בו חיים בטיילת השחונה של אילת החורפית. האווירה הייתה הכי 1992, וגם הבירה הרגישה כאילו שכבה שם בחבית מאז אותה שנה ממש. בחיי, לא ידעתי שלגולדסטאר יכול להיות ריח של גרביים. כמה שמחתי לחזור לבית החדש שלי, המלון.

למחרת בבוקר, יצאתי החוצה בכוונה להצטרף לעובדי המשרד המשכשכים בבריכה. אלא שהתל-אביבים המפונקים לא הבינו את הוראות השימוש של החופשה הזאת. הם הביטו בבעתה במים החמימים וקבעו: "חורף!", בעודם מנגבים אגלי זיעה מעל מצחם. אז שחיתי לבד והיה לי נורא נחמד. נכון, הסתכלו עליי כמו על מטומטמת. לא נורא. אני כבר רגילה לזה, ובמקרה הנוכחי גם ידעתי שהמטומטמים הם אלה שרואים הזדמנות רטובה כמו בריכה ולא ממהרים לקפוץ לתוכה.

חוץ משכשוך בבריכה, היום השני של הטיול הוקדש לשתיית אלכוהול. התחלתי אותו עם בירת-צהריים בבריכה, המשכתי אותו עם בירת אחר-צהריים מחוץ לבריכה, וסיימתי עם בירות-ערב באירוע שעובדי מקאן מחכים לו כל השנה: התחרות בין הקבוצות בתאגיד. השנה כל קבוצה התבקשה להכין קטע של זמרה וריקוד המתחקה אחר סרטון היוטיוב האהוב עליה. אף אחד לא ידע מה הפרס, אבל כולם נרתמו למשימה. ההשקעה בקטעים הללו הייתה מוגזמת בצורה גרוטסקית, ואני סחטתי ממנה כל טיפת הנאה שאפשר לסחוט. השתתפתי בכתיבת מילות השיר שלנו, זייפתי בהקלטות, התעקשתי לרקוד על הבמה למרות שלא שיננתי את הכוריאוגרפיה. והחלק הכי טוב: נידבתי את עצמי לוועדת קישוט וקיבלתי מהמעסיק סטיפה של מזומנים כדי לרכוש לכל המופיעים תחפושות!

בין הרכישות, מספר זוגות שדיים מפלסטיק – בשביל להלביש את הגברים כמו תקציבאיות חרוצות, שנוכל להמחיז את הקרב הבלתי פוסק בין תקציבאיות לאנשי הדיגיטל. את הריקוד עצמו כפי שבוצע בערב ההוא על ידי עשרות עובדים שתויים אף אחד לא העלה לרשת, אבל הנה הפרומו האמיץ שהכינו לו פה בסטודיו.

YouTube Preview Image

כל ההופעות היו מרשימות, אבל רק אחת הייתה יותר מרשימה משלנו. היה בה הרבה יותר עירום, ולכן עקפה אותנו בדרך למקום הראשון. משכתי בכתפיי. הוידאו שלהם היה באמת מחרמן. הייתי מראה לכם אותו, אבל לא נראה לי שיוטיוב מרשים כאלה תכנים על השרתים שלהם.

ואז, התחיל החלק הכיפי באמת: החלק בו כל העובדים המסורים מאבדים את עכבותיהם ורוכבים על הבר החופשי כמו על פוני כנוע. כמו בני 16 שמגלים את האלכוהול לראשונה, שתו הם. כל האנשים שהתרגלתי לראות מעונבים ומסוגרים בעצמם רקדו דיסקו. חסרי האחריות ביותר מצאו את עצמם מתמזמזים עם פרטנר שיצטרכו לראות שוב בשבוע הבא כשהם פיכחים. גם אני התיידדתי עם קולגה חדשה זו או אחרת, אבל אז ויתרתי והשארתי אותה לרקוד עם בחור. אצלי אלכוהול לא מטשטש את חדות האבחנה, וכשהסתכלתי עליה באור חדש (אור הבוקר), האכזבה היחידה שלי הייתה שלא קרה כלום.

מה שסיפק לי את ההנאה הגדולה ביותר בערב הזה, הוא שדי הפלסטיק ששרדו את ההופעה הוירטואוזית. עברתי עובד-עובד, ולכל אחד מהם הגשתי את השדיים המלאכותיים, ואמרתי להם לעשות איתם משהו מול המצלמה, לא משנה מה. בהתחלה הם הגיבו בהיסוס, אבל עם עידוד קל ראיתי אותם, את העובדים הממושמעים – נותנים דרור לאקסהיביציוניסט הכלוא בתוכם. הם עיוו פניהם, שיחררו איבריהם, והשתובבו עם האביזר המטופש. התוצאה: אלבום אילת 2010 הגס ביותר בהיסטוריית הפייסבוק. וזה עוד בלי שהעליתי את התמונות הגרועות באמת.

הצצה קטנה לאלבום :)

מוסר ההשכל של הפוסט הזה: גם לעובדים האפרוריים ביותר יש פוטנציאל ליהנות בבריכה, אבל העכבות והפחדים שלהם ימנעו מהם להיכנס למים. מה שהם צריכים, זה מישהו שידחוף אותם פנימה כדי שיתחילו למצות את הכיף מההזדמנויות שלפניהם. מעתה ועד להודעה חדשה, אני ממנה את עצמי להיות המישהו הזה.

לבוסים שלי, אם אתם קוראים את זה: ראשית אל תפטרו אותי, אני חמודה וחרוצה. שנית: הטיול לאילת היה מהנה מאוד, ולפי דעתי הוא רק הוכיח כמה טוב המשרד מתפקד בתנאי חופשה. נכון שזו הייתה חזרה גנרלית לקראת שבוע בקפריסין?

3 Comments

  • יתיר

    23:06 30 בדצמבר 2010

    http://www.youtube.com/watch?v=7OQ671a0I5A

    ביקשת את סרטון ההופעה, אז הנה לך, אגב אכן רואים שאת קצת אבודה מבחינת הצעדים…

  • Purple Mushroom

    15:56 2 בינואר 2011

    את תופסת את עיר הבילויים אילת, בצורה שונה ממני.
    לפי דעתי את חצי צודקת.
    לא כתבת באיזה מלון היית, ואיזה פאב זה היה (זה כזה מובן מאליו?)
    אני ב2010, הייתי בחופשה שנתית בטבריה.
    ובעשור האחרון במסגרת "אנוש", הייתי פעמיים באילת, בשנת 2003, שהייתי ממש שמן (85 קילו), ובשנת 2008, היה ממש כיף, בפאב שלושת הקופים (שכחתי באיזה מלון היינו, ולא תיעדתי את זה בבלוג, כי זה היה לפני הפרסום שלי) :)
    נקרא שהיה אחלה נופש שבעולם :)

  • lily

    14:54 4 באפריל 2011

    חיחיחיחיחי :)

עכשיו תורך להגיב
או הכנס