תלאות סיום

החלק הכי קשה בלימודי עיצוב, מגיע אחרי שחשבת שסיימת אותם

הרשת והעיתונות התמלאו לקראת תום שנת הלימודים בשיחה סוערת אודות הקשיים שבפרוייקט גמר בבתי ספר לעיצוב. התהליך – סווטשופ אינטנסיבי, ששיאו ביום ההובלה לגרדום, הרי הוא ההגשה הסופית. כל זה איכשהו עבר מעליי. היה לי קשה, לא היה לי רגע פנאי, כל התנאים היו נגדי, אבל התמודדתי עם זה בקור רוח, משום שצפיתי את זה. למעשה – צפיתי יותר גרוע מזה. אבל הכל התיישב על מקומו בשלום. ה-bod הוגש, וכבר הייתי מוכנה לרבוץ בנחת תחת גפני ותאנתי ולחכות לקבל את הדיפלומה שלי. אבל החלק הכי קשה בעבודת הגמר, לי וכן למרבית הסטודנטים שיצא לי לדבר איתם, הגיע אחרי שהיא נגמרה. עמלנו, טרחנו, הגשנו, קיבלנו ציון, חגגנו את סיום לימודינו – ורק אז זה נפל עלינו. תערוכת הבוגרים.

תערוכת הבוגרים של שנקר דרשה מאיתנו יותר עבודה ממה שהפרוייקט עצמו דרש. ככה לפחות זה הרגיש. בתור תלמידי מדיה אינטראקטיבית רק היינו צריכים לשבת לדובב ולערוך סרטונים, בזמן שסטודנטים ממחלקות הפרינט היו צריכים ממש לבנות קונסטרוקציות הנדסיות על קירות בניין עלית כדי להניח איפשהו את העבודות שלהם. מריבות פנים-מחלקתיות ופנים-כיתתיות התלקחו כבר אחרי שנפרדנו כולנו זה מזה בחיבוקים. כולם כעסו על כולם: הסגל על התלמידים, התלמידים על הסגל, ואני על כולם, ובמיוחד על עצמי.

אז זהו. אחרי שהייתי בטוחה שפרוייקט הגמר מאחוריי, מדי יום אחרי תשע שעות עבודה במשרד, הייתי צריכה להמשיך תשע שעות מדי יום לעבוד על הסרטונים הארורים לתערוכת הגמר, כל פעם על מחשב אחר (כי לפטופ וורוד בגודל 11 אינץ' לא יודע לערוך ווידאו). כל זאת, בעודי מרגישה אשמה בשל התלמידים שעושים עבור התערוכה יותר ממני.

מרוב עבודה, החמצתי את טקס פרסי האקדמיה בו "מחוברות" זכתה בפרס הסדרה התיעודית הטובה ביותר.

התוצר של עבודתי הוא סדרה של סרטונים מקוטעים שמתנגנים (לא בלי תקלות) על מחשב אפרפר בפינה נידחת בקומה האחרונה של התערוכה, איפה שהמזגן לא פועל. לערב הפתיחה של התערוכה הגעתי עם אותם הגרביונים שלבשתי אתמול, אחרי שהתקלחתי ועשיתי פן בעבודה, כי פשוט לא הספקתי במשך יומיים לעבור בדירתי הרמת-גנית. ערב הפתיחה היה מסע ייסורים מייגע בין קומות בניין עלית, שמטרתו לנסות לפתור את הבאגים המסתוריים במצגת המשובשת שלי. זחלתי הביתה, שם חיכה לי (מזה יומיים) זר עצום מההפקה של מחוברות, אבל הייתי עייפה מכדי להתרגש. עייפה מכדי לפגוש את החברים המגניבים והחברות החתיכות שלא פגשתי כבר חודשים. עייפה מכדי לצפות בטלוויזיה שלא צפיתי בה מאז גמר האח הגדול. עייפה מכדי להיות בן אדם – ולראשונה, עייפה גם מכדי להמשיך לפעול כמכונה.

התערוכה עדיין רצה בבניין עלית, והיא מרהיבה אבל המיזוג לא תמיד פועל. מי שלא אוהב לצאת מהבית יכול להציץ בעבודות של חברי כיתתי באתר הבוגרים שבנו עבורנו תלמידי שנה ג'.

לסיום, אני רוצה להודות לכל הגורמים בשנקר שהעמידו על הרגליים את התערוכה הזאת. לחבריי לכיתה שהתנדבו למען כולם, ולאלה שעזרו לי ספציפית להבין מה עושים לעזאזל. למנצחים הגדולים של "מחוברות" שלא שכחו אותי אפילו שהגיע לי שישכחו אותי. לגבר שלי תומסו שראה אותי פרקטיקלי עולה באש מרוב עצבים ותסכול. לחברים שלי שהגיעו לפתיחת התערוכה, ולאלה שיסכימו להמשיך ולהיות חברים שלי אחרי שהזנחתי אותם.

4 Comments

  • Purple Mushroom

    21:18 19 ביולי 2010

    מי שמשקיע, שוקע וצולל.
    מקווה שעכשיו הכל מאחוריך, ותוכלי לנוח על זרי הדפנה (יש לך חברה שקוראים לה דפנה? :P - בדיחה מאוד ישנה שלי )
    -אני לפני עשור, לא השכלתי להתחיל בכלל את עבודת הגמר שלי בהנדסאים, ומשלם על זה חיים ללא עבודה בהיי-טק.
    יש לך עוד כ-39 שנים עד הפנסיה (בהנחה שעד שנת 2048 לא ישנו את גיל הפנסיה לנשים ממספר 62 שנים),
    ולי יש עוד 33 שנות עבודה (עד שנת 2043)
    ורק אז נוכל באמת לנוח על זרי הדפנה, ולעסוק יותר בתחביבים שלנו. (אני צריך להיות גימלאי בדימוס, ולעשות תוספת הכנסה של כ-24 אלף ש"ח בשנה, ב12 חודשי עבודה).
    טוב, נסחפתי שוב, בהצלחה בכל המישורים! (מתי זרוב.קון 2.0?) :)

  • Dan Kashani

    10:10 20 ביולי 2010

    העיקר שנגמר, חוץ מהסימנר המזו!@#$^&*@

  • חסר מעש

    1:29 22 ביולי 2010

    הרבה זמן לא קראתי ממך פוסט כל כך אנושי. אני מאחל לך בהצלחה ושמח שסיימת.

    לכל אחד יש סיפור טראומטי מפרוייקט הגמר שלו (גם לי) , ואני בטוח שאני לא הייתי יכול לכתוב אותו בכישרון כמו שלך.

    אז… בהצלחה בחיים האמתיים!

  • אורלב

    0:06 9 באוגוסט 2010

    אוי, שיט, ממש רציתי ללכת ולא שמתי לב לזמנים. בדרך כלל תערוכות נמשכות יותר מ15 יום!
    באסה.

עכשיו תורך להגיב
או הכנס