זהות כמשחק – פרק א'

חלק ראשון בעבודת הסמינריון, שעוסק במרדף אחר הערכה עצמית

עבודת סמינריון מאת אליזרין וויסברג. הוגשה לצילה חסין. שנקר, 2010

היא נראית לי רלוונטית כעת כאשר התקשורת מדברת על הנרקיסיזם של דור ה-N.

אפרסם תחילה את חלקה הראשון שבוחן את המוטיבציה לשימוש ברשתות חברתיות, בהמשך אפרסם את חלקה השני המשווה רשתות חברתיות למשחקי מחשב.

מבוא

רשת האינטרנט עבורי היא מקום מגורים, מקום לעבוד בו, ומקום לבלות בו. התחלתי את דרכי כבלוגרית, המשכתי ברשתות חברתיות, ובאמצעות שימוש אינטנסיבי באפשרויות שהאינטרנט מעמידה בפניי, הגעתי למעמד בו אני מצליחה להתקיים משילוב של שני התחומים האהובים עליי – עיצוב, ורביצה אינסופית מול הרשת. מה הופך את הרשת למעניינת כל כך עבורי ועבור אינספור האנשים המחוברים אליה? זה מה שבכוונתי לגלות, תוך התמקדות בהשוואה בין המניעים המדביקים אותנו לרשתות חברתיות, והמניעים המדביקים אותנו למשחקי מחשב.

ההנחה שלי היא שקיים מוטיב מאוד "משחקי" בהתנהלות של משתמשי רשתות חברתיות. האופן בו אדם צובר התייחסות ומעמד ברשת, דומה לצבירת נקודות והתקדמות בשלבי משחק מחשב. לכל אחד מהם חוקים, עקומת למידה, וסוג של דירוג היררכי שמדרבן את המשתמש להגיע להישגים גבוהים יותר. אנסה למצוא נקודות השקה והבדל בין זהות המשתמש ב"מציאות", לבין זהותו ה"וירטואלית" ברשת חברתית, לבין זהותו במשחקי מחשב. מהי דמות אמיתית, ומהי דמיונית? איפה "אני" הופך ל"דמות שמייצגת אותי" הופך ל"משהו שאינו אני"? מתי חבר מפסיק להיות בן אדם שיש לך קשר איתו, לעיטור גבורה על הצלחה אסטרטגית במשחק החברתי?

המחקר של עבודת הסמינריון הזו נועד במקורו להבניית בסיס רעיוני לפרוייקט הגמר שלי, bod. זהו משחק רשת חברתי, בו המשתמש מטפח דמות "אווטאר" אשר מתעצבת לפי התנהגותו של המשתמש בעולם הרשת ובעולם האמיתי.

פרק 1: מרדף אחר הערך

מה נותן לנו סיבה לחיות ולשאוף להתקדם ולהצליח? אחד המניעים החזקים ביותר, הוא תחושת הערך העצמי. כאן מתחיל המסע שלנו בעקבות ההצלחה. גיבוש זהות, צבירת מוניטין, הדחף לנצח ולהביס את מתחרינו: בין אם זה במשחק, ובין אם זה בקריירה.

בפרקים הראשונים של עבודתי אתבסס על טענותיו של פרופסור קרלו שטרנגר, כפי שמובאות בספרו "אני, פרוייקט מיתוג". שטרנגר יוצא כנגד תרבות העזרה העצמית, וקורא לאדם המודרני לשוב לבחינה ביקורתית של שאלות קיומיות בסיסיות לפני שהוא יוצא במרדף אחרי תהילה וממון.

שטרנגר מתעכב על הצלחתו חובקת העולם של קמפיין השיווק המאסיבי של חברת הספורט NIKE, אשר יצא לאור בשנות ה-80. סיסמת הקמפיין "just do it" היא יותר מסלוגן פרסומי: היא אמת צרופה המובילה את התרבות העכשווית, מרוכזת-האינדיבידואל. המסר בקמפיין של NIKE, נותן לאדם הפשוט להרגיש כי על מנת להפוך לסיפור הצלחה עולמי, כל מה שהוא צריך זה מוטיבציה. הצלחתו של הקמפיין נובעת משימוש נבון שנעשה בצורך רגשי עמוק הטבוע בנפש האדם.

מחקרים הוכיחו עד כמה עמוק הצורך האנושי בתחושת ערך, בכוח השפעה ובחוויה של משמעות. תחושת הערך העצמי היא אחד מאמצעי ההגנה היעילים ביותר העומדים לרשות בן אדם כנגד האפסות והמוות המאיימים עליו. הפחד האנושי בפני אפסות והיעלמות אל הלא-כלום הוא עצום כל כך, שאנו מרגישים חובה להתגבר עליו באמצעות אלמותיות סמלית שמגיעה עם גבורה, עם תחושת מיצוי עצמי וידיעה כי הותרנו חותם וזכר בקרב האנושות. באופן בלתי מודע, אנו מונעים על ידי הדחף לתרום דבר מה לתרבות הרחבה אשר יאריך חיים מעבר למותנו.

תחושת ערך מתחילה כבר בתגובה פיזיולוגית. ניצחון מעלה אוטומטית את רמות הטסטוסטרון והסרוטנין בדמנו, וגורם לנו לחוש עוצמה. אולם ערך עצמי אמיתי הוא יותר מפרץ רגשות קצר. הוא נובע מתחושה יציבה המבוססת על היותנו מוערכים בתוך מסגרת התייחסות התרבותית שלנו, בשל הצלחה יוצאת דופן. בימינו, אחד המדדים להצלחה יוצאת דופן שכזו, הוא תהילה. ידוענות הנה כלי יעיל ביותר ביצירת תחושת שווא של אלמותיות ובהגנה בפני הפחד מהיעלמות. יתרה מכך, מחקרים אשר בחנו את תפקידה התרבותי של הידוענות הראו כי היא מהווה במובנים רבים תחליף מודרני לדת. מעריצים חושקים במגעם וקרבתם של ידוענים, באותו אופן שמאמינים רוצים לגעת בשרידיו של קדוש.

סיפורי הצלחה אדירים של ידוענים ויזמים אשר זכו לתהילה עולמית שבו את הדמיון האנושי הקולקטיבי. בצירוף הסלוגן "just do it" והידיעה שאנו יכולים להפוך מאף אחד לשם דבר אם רק נרצה בכך מספיק, הזניקה את המירוץ להצלחה חומרית – אשר מהווה סך הכל ביטוי מוחשי עבור תחושת הערך הנחשקת כל כך.

לאנושות נטייה לעסוק באופן בלתי פוסק בסטטוס ובהשוואה חברתית. טכנולוגיות המידע, טלוויזיה, אינטרנט ועיתונות בינלאומית, משביעות את הרעב להשוואה החברתית הזאת בכך שהן נותנות לאדם הפשוט אפיק אינפורמציה ישיר אל הידוענים, המודלים לחיקוי שלו. ויותר מכך: רשתות חברתיות בפרט, נותנות לאדם אפשרות נגישה לנסות וליצור לעצמו את הילת האלמוות הזו, הידוענות.

מעמד האני המודרני

המהפכה התעשייתית הובילה את האנושות לעידן חדש של תפיסות חברתיות וכלכליות. תפיסות שהגיעו לשיאן עם ההתפתחויות טכנולוגיות אשר הפכו את הגלובליזציה למציאות גם בעבור האדם הפשוט. אם פעם עסק האינדיבידואל בשאלה "מי אני", העידן הנוכחי מאלץ אותו לשאול "כמה אני". אפרט כעת מה הם מאפייניו של העידן אשר הובילו לשינוי התפיסתי בהערכת האינדיבידואל.

1. ניידות חברתית

עקב המהפכה התעשייתית חייהם של אזרחי העולם השתנו. ריכוז האוכלוסיה בערים הלך וגדל. לא עוד קהילה מצומצמת, כי אם חברה. את מקומם של ערכי נאמנות ועזרה הדדית, תפסו ערכים של ניהול עצמי, אוטונומיה. יחד עם זה, איפשרה המהפכה התעשייתית ניידות חברתית רבה יותר מאי פעם. נסיבות לידה של אדם לא קבעו עד כמה רחוק הוא יגיע. לפחות באופן עקרוני הפכו הרצונות והיכולות של אדם לגורמים העיקריים הקובעים את גורלו.

2. מידע זמין

בכל רגע נתון אנו מסוגלים לגשת למידע אינסופי מבלי לקום מהכסא. להתעדכן מי האנשים שהשתחלו לרשימת "100 המשפיעים" של מגזין דה-מרקר, או 100 "היפים והנכונים" של מגזין פנאי פלוס. ויתרה מכך, מבעד לרשת האינטרנט, אנו יכולים להישיר מבט אל האינדיבידואלים מעוררי ההשראה ומעוררי הקנאה ביותר בעולם כולו, לא רק בארץ.

3. כימות לכל

בעידן שלנו, גם המדד לאיכות הפך להיות כמות. ערכה של מוזיקה תיקבע לפי כמות העותקים שנמכרו, לפי מספר השמעות בתחנות הרדיו, לפי מספר הורדות. ערכה של יצירת אמנות חד פעמית כציור או פסל, הפך מותנה אך ורק במחיר המוצע עבורה. אפילו הצלחתה של דת נמדדת לפי מספר המאמינים שלה.

התוצאה: לא עבר זמן רב עד שמודל הדירוג הכמותי הוחל גם על בני האדם. מידת הצלחתו של בן אדם נמדדת באופן דומה למצרך. כמה הוא מרוויח, כמה ביקוש יש לו, מול כמה מתחרים הוא עומד, כמה תהילה תקשורתית הוא משיג. מדדי ההצלחה הולכים ומתרבים יחד עם ריבוי האמצעים הטכנולוגיים. כעת נספרים גם כמות אזכורים של שמך בגוגל, כמות עוקבים בטוויטר, ועוד.

מאידך, נגישות המידע פוקחת את עינינו להשוואה רחבה. כשאדם משווה את עצמו למתחריו, מסגרת ההתייחסות שלו היא לא עיר מגוריו ולא הארץ שלו – כי אם העולם. כתוצאה מכך, הופכות תחושת הערך והמיצוי העצמי לרחוקות קשות יותר להשגה. גם אם נגיע להישגים נאים מקומית, תמיד נוכל להעמיד בפנינו רף חדש וגבוה יותר. נרצה יותר כסף, יותר תהילה, וננסה להשיג אותם באמצעים שיש לנו.

על פי טענתה של החוקרת בריג'ט ווסלס, המשטר הקפיטליסטי מעודד את האדם הפשוט לגלות יצירתיות ואומץ כדי להתקדם ולהצליח. האדם לא נדרש עוד להשלים עם המעמד החברתי אליו נולד. ביכולתו לשנות את גורלו, והדרך לעשות זאת, היא באמצעות התקדמות אינדיבידואלית. יצירתיות בבנייה של זהותנו מתבטאת בצורה בולטת ברשת. הכלים העומדים בפני גולשי ה-Web 2.0 מאפשרים להם להשתתף בדיונים, ולחלוק תוכן מכל הסוגים – ובאמצעים אלה להציג את עצמם באופן שבו ירצו להיות מוצגים. בנוסף, כל אחד יכול בקלות יחסית לצרוך מידע על אינדיבידואלים אחרים.

בפרק הבא אבחן את התפתחות המושג "עמוד אישי" לכדי "פרופיל", ואעמוד על המאפיינים המאפשרים לו להוות שיקוף של זהותנו, ולחזק את הערך העצמי שלנו.

6 Comments

  • Purple Mushroom

    16:58 27 באוקטובר 2010

    ציון לשבח. מילות חכמה.
    במילותייך זיהיתי קווים מקבילים לתיאוריות אחרות של אנשים חשובים בחיי: הוגה דיעות,ואשת עסקים.
    חוץ ממוטיבציה אינדיבידואלית, האנשים והקשרים הם חלק מהדלק שלנו :)

  • Dan Kashani

    10:39 29 באוקטובר 2010

    איזה בוד מלנכולי יש לי

  • אודי

    22:51 30 באוקטובר 2010

    איזה יופי שיש גם דיון עמוק באתר שלמען האמת לא חשבתי שאמצא בו טקסטים כאלה.

    קראתי הכל ובעיון. עם הרבה אני מסכים, אבל לגבי תפקיד הזהות הרשתית אני לא מקבל את מה שכתבת כאפשרות עיקרית. להבנתי כתבת שזוהי זהות שאנו מעדיפים על פני הזהות בה 'נתקענו' במציאות ושאיתה אינינו שלמים.

    לדעתי זוהי דווקא זהות משלימה. זהות שמאפשרת לנו לעשות ולומר דברים שאינינו מעיזים לעשות במציאות, להפגין רמת פתיחות שאינינו מרשים לעצמנו במציאות, אבל לא במקום המציאות. הזהות הרשתית יוצרת בנו מצב מוגבר-אומץ ומוגבר-בטחון-עצמי.

    מצב זה היה מעולה לו רק ניתן היה 'לתרגל' שיפור זה בבטחון העצמי כדי להביאו בחזרה אל המציאות, ובכך לאפשר שיפור עצמי בתמיכת הזהות הרשתית. אולם המדהים הוא שאנשים תופשים אדם אותו הם מכירים במציאות וגם ברשת באופן נפרד, כך שבמציאות מעמדו וזהותו נקבעים על פי המציאות בלבד, וברשת על פי הרשת. או לפחות זו דעתי.

    כמו כן שיחות עומק נחשבות 'חפרניות' ומונעות העמקת תקשורת, ומאלצות את הקשר להישאר ברמה רדודה ובאיכות חלולה. הקיום הרשתי הוא יותר מתוך צורך "לעשות את זה" כדי לספק תנאי חברתי בסיסי, מעורות חברתית בסיסית נדרשת, ולוא דוקא כדי לספק צורך אינדיבידואלי תקשורתי.

  • עלמה

    10:56 3 בנובמבר 2010

    יפה

  • Rei Dishon

    1:42 8 בנובמבר 2010

    קבלי גם את הפוסט בחורימבה מחקר סטטיסטי על
    איך פייסבוק משפיע על הדימוי העצמי של נערות? – http://www.holesinthenet.co.il/archives/15917

  • לנה

    11:43 20 בנובמבר 2010

    טוב, עלית פה על משהו גאוני
    אני גם אפתח בלוג ואשים שם דוחות מעבדה

עכשיו תורך להגיב
או הכנס