בהודו אין גרפיטי. כלומר, יש – ממש מעט. צילמתי מספר יצירות גרפיטי יפות, בודדות ומיותמות בין קירות שמתחננים שיציירו עליהם. בשום מקום לא רואים אפילו ריסוס מרושל על גבי פרסומת מצוירת ששם אותה ללעג. היעדר הגרפיטי מוזר: הרי יש להודים כל כך הרבה מה למחות נגדו. העוני, הבדלי המעמדות, הבורות והשחיתות בלתי אפשריים. עובדים שמרוויחים יותר משלושה שקלים ביום נחשבים פה מעל קו העוני. שר החינוך של אחד המחוזות לא עבר בחינת בגרות מעולם. וזאת רק ההתחלה.
נדמה שההודים רגילים להישאר בשקט כשדורכים עליהם. לדוגמה, כשרכבת עוצרת באמצע הפסים למשך שעה, לא תראו אף אחד מהנוסעים המקומיים מאבד את שלוותו. היעדר הגרפיטי הוא רק עוד אחת מתופעות הלוואי של האופי ההודי הרגוע והכנוע.
בכל זאת, הנה יצירות הגרפיטי הבודדות שליקטתי פה ושם.
לעניים אין כסף או שאין זמן לאמנות. מי שיש לו כסף לקנות פחיות ספריי זה ילדי המעמד הבינוני, ובאמת להם יש פחות תלונות ויש להם זמן לאמנות לא פוליטית. גם בת"א רוב הגרפיטי הוא אמנותי ולא פוליטי.