אוגוסט 21, 2011 Alizarin Zroob 3Comment

היום השני שלנו בדלהי היה נטול מטיולים. בכל מקרה, כנראה אין פה יותר מדי אטרקציות לתיירים מפונקים כמותנו. פגשתי את ללה, בחורה שהכרתי עוד מימי ישראבלוג. כמובן שהיא הגיעה עם בן זוג, וחברה, וחברה של חברה… כך הפכנו לקהילה עליזה ובנאלית של שמונה תיירים ישראלים. על מנת להתגבש ולהתחבר, ישבנו על גג של גסט האוס ישראלי באופיו עם עוד כמה ישראלים, והתלוננו כמה שאנחנו שונאים ישראלים, ובמיוחד את הנטייה שלהם להידבק זה לזה בקבוצות.

ללה והחבורה החדשה והעליזה שלנו

בשעה ארבע וחצי הגענו לנקודת המפגש של ההסעה למנאלי, נסיעת אוטובוס של 16 שעות שבסופה עיירה שכל תייר מהלל ומשבח בתיאוריו. במקום שהאוטובוס יאסוף אותנו, הלכנו ברגל. עשרות תיירים בשיירה אחרי הודי שלא באמת יודע אנגלית, בשמש הקופחת כקילומטר. הופתענו לטובה מהאוטובוס, שהתגלה להיות בעל מיזוג יעיל וכסאות מתכווננים. כשיצאנו לדרך ראינו איך האוטובוס נוסע במדויק את הדרך אותה הלכנו ברגל כדי להגיע אליו, ועוד מוסיף פיתול בשכונות העיר כדי לאסוף חבורת הודים.
הסיבה שהדרך לוקחת 16 שעות ולא 9, כמו שהמפות של גוגל מתזמנות, היא האיטיות המחרידה של כלי הרכב. ארבע שעות הנסיעה הראשונות עברו כשהנהג שומר על קצב של לא יותר מ-40 קמ"ש. כשהבטנו ימינה ראינו ריקשות עוקפות אותנו. אמרתי ריקשות? התכוונתי אופניים. הכבישים של דלהי הם קרקס אחד גדול שיכול להתקיים רק במדינה בה חיי אדם נחשבים פחות מצואה של פרות. כנראה האמונה הבודהיסטית בגלגול נשמות מעודדת נהיגת-אקסטרים התאבדותית. תדרוס אותי משאית? לא נורא, אחזור בגלגול הבא כפרפר, עדיף מהחיים המטופשים וחסרי התקווה שלי בתור נהג ריקשה! חושב לעצמו ההודי ועוקף משאית משמאל. שזה, אגב, הצד הלא נכון לעקוף ממנו במערכת הכבישים המהופכת הזאת.

תיאוריה בכביש ההודי

בהודו מערכת הכבישים בנויה אחרת ממה שאתם מכירים. רחובות ישראליים מתחלקים לרוב לשני איזורים ברורים: כביש ומדרכה. לרחובות הודיים, שלוש וריאציות עיקריות, כולן בעירבון מוגבל.
"רחוב" – מכיל שלושה איזורים:

  1. "כביש דו סטרי" – האיזור בו נוסעים כל כלי הרכב הממונעים והלא-ממונעים בבלגן מוחלט, משאיות מנווטות בין קטנועים, נהגי ריקשות-אופניים שעוצרים באמצע הכביש כדי להציע טרמפ לתייר טמבל שאיבד את דרכו. נסיון לחצות את הכביש הזה דומה לנסיון לקפוץ באנג'י, בחבל המחובר לצווארך.
  2. "שביל אופניים" – איזור צמוד לכביש, בו נוסעים כלי רכב ממונעים ולא ממונעים בבלגן מוחלט, כשביניהם צועדים הולכי רגל. במה זה שונה מכביש? פה אין כיוון אחד לתנועה, והסיכוי למות גם גבוה למדי.
  3. "מדרכה" – איזור מוגבה מהכביש ומשביל האופניים, לפעמים במדרגה בגובה של כחצי מטר. עקרונית הוא מיועד להולכי רגל. מעשית, גם שם נוסעים כלי רכב ממונעים ולא ממונעים.

"מדרחוב" – מעין שוק עליז של דוכנים, המיועד לשוטטות נעימה של הולכי רגל. אלא שבין הולכי הרגל דוהרים כלי רכב מכל הסוגים, לשני הכיוונים, ללא שום רמזור, תמרור, או סימוני נתיבים על הכבישדרכה.

"סמטה" – סמטה קצרה שכלי רכב לא אמורים להיכנס אליה. אבל הם בכל זאת נכנסים אליה, ואם ניסית ללכת דרך סמטה ומולך מגיע אופנוע 1,500 סמ"ק שקצת שורט את קירות הבתים עם הכידון שלו – נדפקת.
התופעה הנפוצה ביותר בכביש – צפירות
הנהג ההודי משתמש בצופר שלו במידה נדיבה, בצורה שמבטאת מנעד רחב של מסרים שונים. כדי לסמן שאתה עוקף – צפור. כדי לסמן שאתה פונה ימינה או שמאלה – צפור. כדי לסמן שאתה קיים ושמח – צפור. כדי לסמן שאתה אדיוט שלא יודע לנהוג – צפור.
—-
ממשיכים במסע
נסיעת האוטובוס נמשכה ונמשכה, וסך הכל הייתה נעימה. חוץ משלוש שעות של מחזמר הודי רועש בלילה, וחוץ מזה שהעירו אותנו עם מוזיקה הודית צורמנית בתשע בבוקר. הצלחתי לנמנם שעות רבות מן הנסיעה, ורק חבטות חזקות של חלקי האוטובוס הקהים בראשי העירו אותי במהלך טלטולי הדרך. בסוף נכנסנו לתוך ענן. גשם נטף על הרים ירוקים אביכים. כשיצאנו מתוך הענן, מצאנו את עצמנו במנאלי הקסומה.

אחד מכלי התחבורה הנהוגים במנאלי

בזבוזים

  • אוטובוס למנאלי לשנינו – 1240 רופי
  • נשנושים לדרך שכללו פירות, שתי חבילות עוגיות וצ'יפסים – סה"כ 100 רופי. זה יפה, הצלחנו לברוח מלכודת תיירים ולא קנינו חפיסת פרינגלס ב-160 וביסקוויטים ב-100!
  • טיפ לבחור שהעמיס לנו את התיק – 10
  • מונית בתוך מנאלי – 200
  • ארוחת בוקר – 130
  • גסט האוס – 250
  • ארוחת בין ערביים +בירה (+גניבת אינטרנט) – 300
  • מים – 30
  • ממתק לבעלי המתוק -20

3 thoughts on “דרכי הודו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *