ספטמבר 22, 2011 Alizarin Zroob 1Comment

השעה חמש לפנות בוקר ואני מקלידה בשקט כדי לא להעיר את בעלי, הידוע בכינויו "היפהפייה הנרדמת". כלומר, עוד לא ידוע, אבל זה יתפוס.
כל הסימנים העידו על כך שהגיע הזמן לעזוב את מנאלי. כמובן שהיא נחמדה והכל, אבל אנחנו פה כבר שבוע, והאינטרנט בחדר שלנו הפסיק לעבוד. זמן לנדוד. קיווינו למצוא אנשים לנסוע עמם לטיול, אולי, לספיטי וקינור. אף אחד מהחבר'ה שהתיידדנו עמם בימים האחרונים לא התכוון לצאת לטיול הזה. כלומר, חוץ מזוג סטלנים שפגשנו לפני ארבעה ימים ומאז אבדו עקבותיהם. לא אבדה כזאת גדולה, הם לא נראו כמו פרטנרים טובים לטיול בשבילנו.
אז הלכנו לסוכנויות נסיעות לברר על נסיעות לֶלה. לה זה אחד המקומות הגבוהים בעולם. יחסית קר שם, ואם אנחנו רוצים להגיע, מוטב כי נעשה זאת לפני שהעונה תיגמר – 15.9, כך אומרים. סוכנות הנסיעות הציעה לנו נסיעת מיניבוס של 19 שעות רצופות שתעלה 1,400 רופי לאיש. פי 2 ממה שעלתה נסיעת 16 השעות מדלהי למנאלי. סך הכל 140 ש"ח, אבל עיקמנו את האף, אמרנו "יקר", ו"נחשוב על זה".
אחר כך, המקרים הצטרפו בצורה כזאת, שהמילה גורל התעקשה להידחף לטקסט. תומסו ירד ל"לובי" (אין באמת לובי, זו חצר עם דלעות) לבדוק בפעם השביעית בערך מה קורה עם האינטרנט שלא פועל. סביב לשולחן מצא זוג תיירים חברותיים עם לפטופ, גם הם הגיעו לשבת בחצר בגלל הבטחות השווא ל-wi-fi. הם סיפרו לו שמחר (היום) בבוקר הם יוצאים למסע הרפתקני לכיוון לה, באוטובוסים ציבוריים, עם עצירת ביניים אחת או יותר. שיטת תחבורה זו מסורבלת יותר, ממושכת יותר, מפותלת יותר, מסוכנת יותר וצפויה פחות. זה מה שעושה אותה למעניינת יותר. וכמובן – זה זול פי 2 או יותר. מהטיול לקולו חווינו את האוטובוס הציבורי ככלי תחבורה ובו מקומיים בלבד, מוזיקה הודית רועשת, עצירות ביניים מופרכות ונופים מרהיבים. נדמה לנו שנוכל לעמוד בנסיעה ארוכה באוטובוס מהסוג הזה. יכול להיות שאנחנו טועים. בקרוב נגלה.

[image title="אוטובוסים הודים לדוגמה" size="large" id="4336" align="center" alt="אוטובוסים הודים לדוגמה" linkto="viewer" ]
כברת הדרך הראשונה שלנו תתחיל הבוקר. ניסע 7 שעות לכיוון עיירה שאיני זוכרת את שמה, בה אין סיכוי שנמצא תיירים מערביים. כמה זמן תיקח כברת הדרך הבאה ולאן – זאת איני יודעת. נדמה לי שאי אפשר יהיה להגיע ישירות ללה בין יום שני ליום שלישי. אחד מסוכני הנסיעות אמר לנו שביום הזה, סוגרת המשטרה את המעבר. זה מוזר, ואני לא יודעת עד כמה זה אמין. נחיה ונגלה.
על מנת להתעורר הבוקר ב-6 כדי שנוכל להתארגן ולהספיק להגיע לנקודת המפגש ב-7, כיוונתי את השעון הביולוגי שלי. איך? ראשית, פתחתי את הוילון כך שיכנס אור ויעזור לי להתעורר עם הזריחה. שנית, לגמתי מים רבים לפני השינה, ונתתי לטבע לעשות את שלו ולהעיר אותי כשמגיעה השעה לעשות פיפי. השיטה התבררה להיות כל כך יעילה, שכבר ב-4 לפנות בוקר קמתי. אחרי השירותים העברתי שעה, נים-ולא-נים. התהפכתי במיטה, הערתי את תומסו, ויצרתי המולה אמיתית.
שנים אני יורדת על בעלי על כך שהוא ישנוני ועצל. הוא עונה על כך – מה פתאום! אנחנו ישנים אותה כמות שעות, ואת ישנה אפילו יותר! על כך יש חילוקי דעות. אבל רגעים כמו רגע היקיצה שלו היום לפנות בוקר, הם אלה שהופכים אותו ליפהפייה הנרדמת שהוא.
"ידעתי. ידעתי שזה מה שיקרה." נאנח בכבדות "עכשיו נהיה ערים מ-4, ואת יודעת מה זה אומר?"
"מה."
"שנהיה עייפים בנסיעה!" קבע בדרמטיות, כאילו הגיע קצו של העולם. כאילו לשבת על דרגש באוטובוס זו פעולה שצריך להיות ערני בשבילה.
נתתי לו להמשיך לישון והעסקתי את עצמי במריטת שיער ובכתיבה, וכעת הגיעה השעה שש. נארוז את חפצינו ונמשיך בהרפתקה.

 

רגע אחד לסיכום מנאלי:

ערב. ישבנו על המרפסת על חבר'ה ולפטופים, ואחת הבנות אמרה: "וואו, אנחנו כאילו יושבים על מרפסת של גסט-האוס במנאלי ומתלהבים מתמונות של חתולים בפייסבוק".
היא אמרה את זה בזלזול, אבל לי נפל מטבע.
"מעכשיו, כל פעם בהמשך בחיים שלי, יהיה לי הרגע הזה. כשהמצב ייראה אבוד, אני אוכל להגיד, וואו – הלוואי והייתי עכשיו על מרפסת בגסט-האוס במנאלי, מתלהבת מתמונות של חתולים בפייסבוק".

One thought on “נפרדים ממנאלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *