הנשים של שדרות ראול וולנברג

זרוב סוגרת פז"ם של שנה במשרד פרסום ושוברת מיתוסים

באופן מסתורי, עברה שנה מאז שהתחלתי לעבוד במשרד פרסום. אין לי מושג איך זה קרה. כל בוקר אני מופתעת מחדש שלא מפטרים אותי. אל תפטרו אותי, בבקשה, גם אחרי שאתם קוראים פוסט זה! לא אכתוב שום דבר רע על מקאן אריקסון. אבל כן אשבור את המיתוסים שנדבקו לתעשיית הפרסום – דברים שאפשר להאמין בהם רק בלי להיות בורג בתעשייה הזאת.

מיתוס 1:

פרסום הוא שורש כל הרוע בעולם

מביטה על גרפיטי של אנרכיסטים מבוהלים, ומצחקקת. הם אחוזי אימה, סבורים שפרסום שוטף להם את המוח. למה הם נותנים כל כך מעט קרדיט לתבונה שלהם וכל כך הרבה קרדיט לתעשיית הפרסום?
ככל שאני נחשפת לאחורי-הקלעים של קמפיין גדול יותר, כך אני מבינה עד כמה פרסום מוערך יתר על המידה. עד כמה מתאמצים פועלי הפרסום הקטנים למשוך תשומת לב. עד כמה גדולים סכומי הכסף שנשפכים על הניסיון להגיד לך את המסר הפשוט: "היי! שלום! אני כאן! תקנה בבקשה אותי במקום את המוצר של החברה המתחרה!" אין פה קונספירציות. בסופו של יום, תאגיד ענק הוא רק גרסה מגושמת של זבן בשוק שצועק "שקל! שקל!"

מיתוס 2:

האנשים בפרסום הם ציניים ותחרותיים

מדובר פה בהשמצה גסה. אולי זה קטע פרטי שלי. גם כשהגעתי לשנקר, הצופים מהצד פערו פיהם ועיניהם "אומייגוד! איך תתמודדי עם כל התחרותיות הזאת?!" – וברגע שהתחלתי ללמוד שם, פגשתי עשרות אנשים חברותיים, מפרגנים, שיעזרו לך בעת צרה. אותו דבר במקאן: הקולגות שאיתי הם אנשים לעניין, שיודעים לבטא את היצירתיות שלהם בלי לדרוס את חבריהם לעבודה. והרי זה הגיוני – אנחנו צריכים לעבוד יחד כדי להגיע לתוצאות.
הרבה יותר נעים לי לעבוד באווירה טובה. אני מחייכת לכולם – והם מחייכים אליי בחזרה. כך הצלחתי להעביר שנה במשרד פרסום בלי מריבות, בלי דמעות, ובלי חיכוכים עם חלאות. סנג'רים מנג'סים, לעומת זאת, יש למכביר. הם במיוחד צריכים להיות חביבים כדי להשיג ממני את מבוקשם.

מיתוס 3:

זה נורא מגניב לעבוד במשרד פרסום גדול

זוהי הטעות הכי גדולה. לעבוד, באופן כללי, זה לא מגניב. אז נכון, משרדי פרסום מנסים לשוות לעצמם תדמית של מקום שמגניב לעבוד בו. יופי – משרדי פרסום יכולים גם לשוות לאבקת גירוד תדמית של מרק נמס שמגניב לאכול, ולבנימין נתניהו תדמית של ראש ממשלה שמגניב להצביע לו. זו אחיזת עיניים. כמו בכל מקום עבודה, משלמים לנו בשביל שנמלא את תפקידנו בפס נע. אז נכון, התוצר של הפס הנע הזה הוא רעיונות מרעננים, סרטונים צבעוניים ואתרי אינטרנט חדשניים, אבל העבודה עצמה מייגעת. הכל חייב לתקתק ולהיעשות בזמן אפס. טלפונים לא מפסיקים לצלצל. ככל שהמשרד גדול יותר – משמע, יותר אנשים לעבוד מולם, יותר לקוחות, יותר מוצרים, יותר בריפים, יותר בלגן, יותר הסחות דעת.

אז רגע, מה אני כן אוהבת בכל הסידור הזה של עבודה במשרד פרסום?

קודם כל, עניין מכובד ולא ברור מאליו: משכורת שמגיעה פעם בחודש.

וגם, אני אוהבת ימים שבהם שוכחים שאני קיימת, הטלפונים מפסיקים לצלצל, תקציבאיות מפסיקות להציק, ואפשר לשקוע בעבודה. עבודה טהורה, נעימה, נטולת מעצורים. זו הדרך שבה הישיבה שלך במשרד הופכת ליותר מאשר פס ייצור לרעיונות. זו הדרך בה נעשים דברים שאפשר להציג בכל העולם. החל מקמפיינים פורצי דרך כמו הקומבינה של בורגראנץ':

YouTube Preview Image

וכלה בשטויות כמו משחק-אלבום-הפייסבוק שעיצבתי בשבוע שעבר:

סולמות ונחשים במקאן דיגיטל. קונספט: דנה סקה לפינסקי. קליק לאלבום הפייסבוק

זו הייתה הצצה קצרה לעולמי התאגידי הנוכחי. נדמה לי שזה הכי הרבה שאני יכולה לספר בלי להיכנס לפרטים שיסבכו אותי. אסכם את הפוסט במילות הערכה. העבודה במקאן אריקסון תזזיתית באופן מחריד ואין לך רגע לבד. למרבה המזל, את הרגעים שלי אנו חולקת עם חבריי למחלקת הדיגיטל, מחלקה קצת גיקית, קצת שונה, אבל לגמרי מנצחת. גם בכישרון, גם במגניבות, ובעיקר, באופן מפתיע – באנושיות שלה.

7 Comments

  • OmerArt

    3:12 8 במרץ 2011

    אוקי, אז אני עבדתי בעבר במשרד פרסום גדול, עבדתי בעיתון גדול ויש לי גדול (NOT!) ואני רוצה לומר לך: הסיבה שאת נותנת יותר מידי קרדיט לאינטליגנציה של כלל הציבור הוא שאת לא חלק מהם. לרוב האנשים אין את ההשכלה, הידע הכללי וכן, גם שיקול הדעת שיש לך ולמעגל החברתי שאת רגילה אליו והדברים משפיעים עליהם בהתאם.

  • שרון אילון

    16:30 8 במרץ 2011

    Like!
    מסכימה איתך בהחלט

  • תומאסו

    17:38 8 במרץ 2011

    לפני כמה שנים, כשהציעו לך לעבוד במשרד פרסום, או לפחות שזה היה בתכנון, חשבתי שזה יהרוס אותך. חשבתי שתהיי מוקפת באנשים תאווי בצע וציניים. המציאות הראתה שלאן שלא תגיעי, יתחברו אליך אנשים טובים ומעניינים.

  • Inf

    19:47 8 במרץ 2011

    אי אפשר לא לאהוב את אליזרין, מה שמקל עליה בכל מקום בו תרצה לעבוד עם עוד אנשים.

    עבודה שאוהבים לעשות עם אנשים שקל לעבוד איתם (ומשכורת נחמדה) זה השילוב המנצח לעבודה האידיאלית. אני מאמינה שבכל מקום יש לחץ ומצבים שנהנים מהם פחות.

  • Purple Mushroom

    16:29 12 במרץ 2011

    פוסט כיפי וחיובי :) מגניב :)
    אני לא הצלחתי להחזיק שנה רק 7 חודשים וקצת במשרד פרסום אקסיומה שהיתה חברת בת של באומן בר ריבנאי, באיזור הבורסה ברמת גן, בתור ידען.
    מחפשים אצלכם עוד עובדים? מבטיח להיות עובד חרוץ, בעל הספק וצנוע. מסתפק במשכורת מאוד צנועה.
    (חייב להתייעל בחיפוש עבודה, רק השבוע התפטרתי) :)

  • הילה

    22:31 4 ביולי 2011

    הפוסט חינני מאוד, אבל די מיתמם. המשפט "בסופו של יום, תאגיד ענק הוא רק גרסה מגושמת של זבן בשוק שצועק "שקל! שקל!"" פשוט לא נכון. לתאגיד יש השפעה ומשאבים גדולים יותר לאין ערוך, והנזק שהוא עשוי לגרום רב יותר. למשל, זבן לא יכול לגרום למיליוני נשים להרגיש רע עם הגוף שלהן.
    לגבי האנשים והמגניבות אין לי מושג ואת כנראה צודקת.

  • zroob

    9:24 5 ביולי 2011

    הילה! זבנים הם כמה מהמטרידנים-מינית הכי רציניים שיש! הם הכי גורמים לנשים שהולכות בשוק להרגיש מחופצנות :)

עכשיו תורך להגיב
או הכנס