ספטמבר 20, 2011 Alizarin Zroob 1Comment

הבנתי מה הבעיה במנאלי, מבחינה תיירותית: אין מסיבות. אנשים עצלים מדי לחגוג. הסיבה לכך, היא שמריחואנה פה יותר זולה וזמינה מאלכוהול. לכן, דרך הבילוי הנפוצה היא רביצה במעגל מסביב לג'וינט. בעודם מסטולים, לתיירים אין מוטיבציה להכיר חברים חדשים, לטייל, לרקוד. רק לגלגל עוד ג'וינט, או ללכת לאכול משהו. ואלוקים אדירים, כמה שהאוכל פה טעים! אני אישית פחות מתחברת להווייה הרופסת הזאת. חשוב לי תמיד להיות בתנועה, לעשות, לראות, להתיידד. היומיים האחרונים היו די בודדים עבורנו, וייחלנו לשיחה טובה.

אתמול סוף כל סוף הצלחנו להכיר כמה אנשים חדשים וחמודים. בבוקר, ישבנו ליד המאפייה (german bakery) אליה מתנקזים הישראלים, והזמנו את הכריכים המפורסמים שלהם. בעודנו מחכים לכריך, תומסו פולט:
"כל הבנות שעוברות פה נראות כמו סטודנטיות לעבודה סוציאלית."
"מזתומרת? מה מיוחד בהן? הן כוסיות?" שאלתי.
"לא, אבל הן מזדיינות"
ואז בחורה ישראלית שישבה לידנו נדלקה – "מה הבעיה ש'ך עם סטודנטיות לעבודה סוציאלית?" וכך התחלנו לקשקש.
מסתבר שהוא קלע בול. ולא רק שקלע בול, אלא בלי להתכוון גם יישם עליה את הטריק הראשון בספר ההדרכה של המרכז לאמנות הפיתוי. תעליב אותה, וזכה לתשומת לבה לנצח.
בצהריים טיילנו ביער הקסום שבין מנאלי החדשה לבין מנאלי הישנה. מין חורשה אירופאית-למראה, שפארק הירקון היה חולם להגיע לקרסוליים שלה. לא מצאנו את הדוב המפורסם ששמועות סיפרו אודותיו, אלא רק מכלאה ריקה. התאכזבנו.

קפצנו לסיור קצר בעירה שבקצה היער, שתינו שם את מיץ האננס הטעים ביותר שיצא לי לשתות בדוכן לא היגייני.

[image title="פיקניק סנדוויצ'ים באמצע היער" size="large" id="4322" align="center" alt="פיקניק סנדוויצ'ים באמצע היער" linkto="viewer" ]

[image title="וגם: מיץ אננס באמצע העיר" size="large" id="4324" align="center" alt="וגם: מיץ אננס באמצע העיר" linkto="viewer" ]

בחור יהודון למראה שאל אותנו איפה אנחנו עושים את השבת, והזמין אותנו לבית חב"ד. כמובן שלא חשבנו בכלל על הסוגיה הזאת "קבלת שבת". אצלנו, האתיאיסטים הגמורים, מקבלים את השבת בשתיית בירה, התגנדרות ויציאה לאחד ממקומות הבילוי בתל אביב. גם המשפחות שלנו לא עורכות טקס דתי אם במקרה מתאספים לארוחת ערב שישי. אבל הפעם, הרחק מהבית, קבלת שבת נשמעה כמו רעיון טוב. אמרנו, נתחמק מהחלקים הטקסיים והדתיים, ונפסח ישירות לחלק בו אוכלים ומתיידדים עם האנשים הנחמדים שיושבים איתך בשולחן.
התוכנית שלנו פעלה כל כך טוב, שאפילו לא היינו צריכים להיכנס לבית חב"ד. עמדנו מחוצה לו, חיכינו שתתחיל הארוחה, ובינתיים התחלנו לקשקש עם זוג חמוד שחיכה כמונו. בסיכומה של הציפייה החלטנו לחתוך משם לאחת המסעדות ולשתות צ'אי. הם היו תל אביבים שעומדים להתחתן בקרוב. היה תענוג לדבר שוב עם אנשים שיש לנו נושאי שיחה משותפים עמם, אחרי כמעט שתי יממות בהן דיברנו רק עם הודים במטרה לשאול אותם כמה עולה ואיך מגיעים.
אחרי הצ'אי, בעלי החליט שהוא צריך פיצה, וחתכנו לפיצריה שראיתי בצדי הכביש והיה צריך לנסות, olive pizza. סניף של אוליב במנאלי! שמחתי. כשנכנסנו המקום היה ריק, אבל תיכף אחרינו נכנסה חבורה נחמדה מעורבת, שכללה למען האמת ישראלים ממקומות שונים, וסטודנטית לתיירות מטאיוואן. חברנו אליהם, וגם איתם היה מעניין לשוחח. הפיצה הייתה מוצלחת במיוחד.
חזרנו לחדר בסביבות 10 בערב, צפינו בסרט די מחריד בשם hard candy ונרדמנו ללילה של חלומות ביעותים. והנה אנחנו פה, עוד בוקר במנאלי. כבר כמעט שבוע פה, ואני חושבת שהגיע הזמן לנדוד הלאה.

One thought on “עצלים במנאלי

  1. כופרים אתאיסטים שכמותכם. חשבתי שתגלו סוף סוף את עולם הדת היהודית, בקבלת שבת מסורתית אי שם.
    בקשר לolive, לא ידעתי שזאת פיצה, מכיר את olive הבית קפה מסעדה בבוגרשוב, תל אביב. ישראל..
    והרד קנדי, היה אלבום של מדונה. יש קשר לסרט? 😛
    חג שמח, ושנה טובה.
    אלון 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *