אין לי בית

מעולם לא היה, וכנראה גם לא יהיה

אין לי בית. לפני שבוע בעלי תומסו ואני עזבנו את הדירה שלנו במרכז תל אביב, ולא נכנסנו לשום דירה במקומה. שארית החפצים שלנו, החיוניים ביותר, הועברו לבית הוריו של תומסו בפרבר מרוחק. אנחנו נודדים בינתיים. מעבירים לילה אצל חבר, בוקר במשרד ממשלה ממוזג, צהריים בחוף הים, ערב בשדרת האוהלים. דרך החיים הזו מהנה ומעשירה. אני לא סובלת בכלל מחסרונו של בית, ואפילו נהנית.

מאהל המחאה ברוטשילד כשעוד היה שיכון קטן ורגוע. 24.7. צילום: תומסו

במובנים רבים, מעולם לא היה לי "בית". אמא עלתה איתי ארצה בשנת 1990. הגיע לה דיור מסובסד מחברת עמידר. אבל היא לא הסכימה להשתכן באף אחת מעיירות הפיתוח שניסו לדחוף אותה אליהן, ועד שמצאו לה דירה במרכז (זה לקח 10 שנים) – התגוררה בשכירות באיזורים הכי טובים של תל אביב. עברנו דירה פעם בשנתיים בממוצע, לפעמים בדירת שני חדרים גרנו יחד אמא, אני, ושותפה. הדירות שהתגוררנו בהן היו צפופות ודולפות, ולא היה לנו כסף למותרות כמו אכילה בחוץ, בגדים, צעצועים – אבל זכינו ליהנות ממותרות הרבה יותר חשובים מאלה: חינוך ותרבות.

התגוררתי בחיי ב-12 דירות. 10 מהן בתל אביב. אחת ברמת אביב, ואחת ברמת גן. בזמן הזה למדתי שני דברים אודות מגורים: (1) תל אביב יקרה יותר בצדק, והיא שווה כל אחד מהשקלים המופקעים שעולה לגור בה. (2) בית זה דבר בר-חלוף וחשיבותו נמוכה ממה שמייחסים לו. בית מסמל ביטחון, נוחות, טריטוריה קבועה, מקום שהוא רק שלך.

בישראל 2011, כל זה הוא אשליה. אנשים כמוני, וגם אנשים עשירים הרבה יותר ממני, לא יכולים להשיג בית שיהיה באמת שלהם. הבית שנגור בו יהיה שייך לבר-המזל שמשכיר לנו אותו, או במקרה הטוב, לבנק שהלווה לנו משכנתה. זה מגוחך. בעלי הטרי ואני אנשי מקצוע חרוצים ובריאים, אשר מרוויחים מעל הממוצע, ובכל זאת לא רואים באופק שום מקום מגורים שיהיה שלנו בבוא היום. ההורים של הגבר מנסים לשכנע אותנו להירשם להגרלה על מכרז של חלקות אדמה ביישוב בו חוטפים אותך אם אתה יוצא לעשות ג'וגינג בצדי הכביש. ואז, אם במקרה נזכה במכרז, ובמקרה נקבל משכנתה, נצטרך לשלם על הדירה עד גיל 60.

לא מתאים לי לעשות דבר כזה. לכבול את עצמי לקובייה כבדה של בטון ולבנים שתשאיר אותי מקורקעת. לעבוד ללא הפסקה כדי לקנות דבר מה שיהיה באמת שלי רק ימים ספורים לפני מותי בשיבה טובה. ולא סתם דבר מה – אלא מקום מגורים בארץ אוכלת יושביה, ארץ שלא ברור אם תהיה קיימת כשנסיים לשלם על הבית.

איזה מעצבן זה שאוליגרכים מתיישבים לך על הקוטג'?! צילום: תומסו

נכון לעכשיו, ויתרתי על הרעיון של בית שיהיה שלי בבוא היום. השאיפה הזאת גדולה עליי. זו לא הצהרה דרמטית, כבר הסברתי שבית בעיניי הוא אובר-רייטד. הבעיה היא משהו מהותי יותר. העבודה שנדרשת בארץ ישראל כדי להחזיק את הראש מעל המים, תובענית מדי.

קראתם את הפוסט הקודם שלי? מה שהיה כתוב בו, זה שהתחלתי לעבוד כשהייתי בתיכון, המשכתי לעבוד כשהייתי בצבא, ואז לכל אורך תקופת 4 שנות התואר הראשון שלי – ושאני עייפה. מה השגתי בכל העבודה המוגזמת הזאת? השנה, לראשונה בחיי, הצלחתי לשכור, רק לשכור, דירה בתל אביב שלא בעסה לחזור אליה בערב. והדרך היחידה שאני מכירה לממן אותה, זה לעבוד במהלך כל השעות בהן השמש זורחת. עכשיו זה עוד איכשהו בסדר, אבל מה יקרה כשיהיו לי ילדים? אני אגיד לכם מה יקרה: אין סיכוי שאני אכלא את עצמי במשרד פרסום או בכל משרד אחר למשך עשר שעות ביום.

ב-18 באוגוסט בעלי ואני עולים על מטוס הרחק מפה, לטיול עצום מסביב לעולם, שיתחיל בהודו ויסתיים בארה"ב. אם היינו משוחררים טריים, היה אפשר לומר שאנחנו מחפשים את עצמנו. אבל לא את עצמנו אנחנו מחפשים – אנחנו מחפשים אלטרנטיבה. אנחנו מחפשים דרך נכונה יותר לחיות את החיים שלנו. נכונה יותר מלהוליד ילדים ולהשאיר אותם לחסדיה של מערכת החינוך בזמן שאנחנו מתישים את עצמנו בעבודה אינסופית כדי לממן אותם. מחפשים אנשים שחיים אחרת, וגם מקומות שאפשר לחיות בהם אחרת.

בשנים האחרונות הפסקתי לראות את העתיד שלי בארץ ישראל כדבר מובן מאליו; עם כל אהבתי אליה, הארץ הזאת מייאשת. רק גלי המחאה השוטפים פה מעוררים בי תקווה. הערב אני אצטרף להפגנה שתתקיים בתל אביב. לא אדרוש קוטג' חינם במרכז תל אביב. אבל אבקש בנימוס: ארץ ישראל, אני בחורה נחמדה ומועילה, תפסיקי להקשות עליי כל כך לחיות פה.

נתראה בעצרת המחאה

17 Comments

  • ניב קלדרון

    16:20 6 באוגוסט 2011

    פוסט מעולה זרוב. מעולה.

  • אלירם

    16:49 6 באוגוסט 2011

    בהצלחה בטיול ותהנו. נקווה שתחזרו למדינה שטוב יותר לחיות בה.

  • האילנה

    16:54 6 באוגוסט 2011

    כל מילה באבן. לא יכולתי לכתוב זאת טוב יותר בעצמי.

  • ניר

    17:02 6 באוגוסט 2011

    נהניתי לקרוא.
    התנסחת בצורה נהדרת. טובה בהרבה מרוב הדברים שקראתי בנושא עד כה.
    הזדהיתי.

  • אלינה רוס

    17:10 6 באוגוסט 2011

    פוסט נפלא. מקווה שתהיה לכם בחו"ל חוויה מעצימה, עשירה וזרועה בתובנות גדולות ומועילות.

  • יוליה גיטין

    17:10 6 באוגוסט 2011

    אני גם רוצה לעזוב לא רואה שום עתיד פה :S
    שיהיה בהצלחה לכם!!!

  • ליטל מייזל

    17:13 6 באוגוסט 2011

    כל כך מזדהה עם התקווה לחיפוש מקום שבו פחות קשה, אלטרנטיבה… עושים בשכל אתם זה טוב מאד לראות תרבויות ולחשוב על אופציות אחרות מאשר אלו שנולדנו אליהם. הסיבה היחידה שאני לא עושה את זה היא שנראה לי שיש סיבה שנולדתי כאן וחוץ מזה אולי אני אצליח למצוא את האלטרנטיבה שלי פה… בכל מקרה אל תיכנעו או תוותרו ולכו אחרי לבכם
    בהצלחה!!

  • טאקו

    18:09 6 באוגוסט 2011

    זרובה, פוסט מעולה! פשוט מעולה… הפסקה האחרונה מסכמת בדיוק מושלם את ההרגשה שלי ולדעתי של עוד הרבה אחרים.
    כבר לא מובן מאליו שנזדקן בארץ ישראל, לא כי אנו לא עובדים קשה דיו כדי להצדיק את עתידינו אלא כי ישראל אינה מאפשרת לנו עתיד.
    יצא לי לגור בכמה ערים מסביב לגלובוס בחיי, תל אביב היא ללא ספק העיר בה התאהבתי. היום בו אצטרך לעזוב אותה בכדי לנסות למצוא עתיד יותר טוב יהיה יום עצוב מאוד. היום בו תישבר תקוותי.
    נתראה במחאה, שם אני מרגיש בבית. :)

  • עדי

    18:37 6 באוגוסט 2011

    בית זה לאו דווקא קורת גג. בעל בשבילי מעניק לי יותר בית מבית.
    בית זה תחושה שמי שעוטף אותך ומכיל אותך ואת יכולה להתרפק ולישון בשקט ולעבור את החיים האלה טוב יותר שהוא איתך. ככה אני עם בעלי ובטוחה שככה את עם בעלך.
    למעשה זרוב – את מצאת בית. תום הוא ביתך.

    תהנו בטיול. לא מכירה אתכם אישית אבל לבטח אחשוב עליכם.
    יש לי תחושה שתדאגו לעדכן בפיסבוק ברשמים/תמונות.

  • איה

    1:45 7 באוגוסט 2011

    " אמא עלתה איתי ארצה בשנת 1990. הגיע לה דיור מסובסד מחברת עמידר. אבל היא לא הסכימה להשתכן באף אחת מעיירות הפיתוח שניסו לדחוף אותה אליהן, ועד שמצאו לה דירה במרכז (זה לקח 10 שנים)" –

    את בת יחידה ולאמא שלך יש דירה במרכז. משמע, אם עושים אחד ועוד אחד, בעתיד תרשי דירה במרכז הארץ. כלומר, את לא נטולת רכוש ואת כן תזכי לקבל לידיך רכוש משפחתי שלא נאלצת לעבוד עבורו. מדוע ההתעלמות מהפרט ה"שולי" , המבדיל את גורלך מישראלים צעירים אחרים ?

  • יוליה

    13:24 7 באוגוסט 2011

    איה, גם אם לאמא שלה יש דירה – הזמן שבו היא תקבל אותה יהיה כשאמא שלה תמות. בהנחה שזה יהיה בשיבה טובה, זה יקרה כשהיא תהיה כבר בת 50-60 ככה..? בכל מקרה לא משהו לסמוך עליו ולצפות לו בתור הפתרון לחיים נורמליים בארץ.

    זרוב, הפוסט הזה ללא ספק נגע בכל הנקודות הנכונות. לי עוד נשארו 3 שנים בשנקר ואז אני מקווה שיהיה לי בן זוג שיזרום איתי על טיול דומה למה שאת מתארת (אלא אם המחאה הזאת תשיג משהו אמיתי)
    שיהיה לכם בהצלחה!

  • זרוב

    12:25 8 באוגוסט 2011

    איה, אני מודה לך שאת מורישה לי כבר עכשיו רכוש-מדינה-מושאל של אמי החיה והבריאה יחסית.
    ולמגיבים האחרים אני מודה על התגובות התומכות! המשיכו להפגין ולהראות חוסר שביעות רצון כללי.

  • איה

    18:05 9 באוגוסט 2011

    דירות שיכון שנתנות לעולים עוברות בירושה. למרבית הישראלים הצעירים, נכס כזה (דירה במרכז) באמצע החיים הוא משאת נפש רחוקה. לא משנה כמה יעבדו – לא יגיעו אליה.
    רוב האנשים בגילאים 40-50 נמצאים במאבק קיומי , עם ילדים ועם משכנתנות. לך ייחסך הדבר כי מדינת ישראל העניקה לעולים דירות. אני יודעת כי סבתי שעלתה מבריה"מ קבלה דירת שיכון. עם הזמן היא עבדה חסכה והמירה אותה בדירה קצת יותר טובה.
    את לא צריכה להשיב לי במרירות אלא להודות על כך שהוריך דאגו לך. לא כל ההורים חושבים קדימה, ולא כל הילדים הם בנים יחידים.

  • Purple Mushroom

    21:07 9 באוגוסט 2011

    לא מסכים איתך. למרות שאני בעד המחאה, והמהפכה, שיש לי תקווה שתביא לירידה במחירים של כל המוצרים, מדירה, ועד דני וניל או שוקו.
    אני חושב שחיסכון לדירה, זה ערך שצריך לשאוף אליו. במיוחד דירה באחת הבירות של ארץ ישראל הקדושה. צר יהיה לי אם תעזבו את תל אביב, אבל לזוג צעיר נכון להיום, לא צריכה להיות דירת פאר ב5 אלף לחודש, איפה שגרתם. אפשר להיות צנועים יותר. בהצלחה במסע.
    אגב, אני בדיעה של אמא שלי, ואנחנו בדין ודברים עם המדינה, ועם עמותותיה וחברותיה, אני בשאיפה מתמדת, לעבודה מכובדת,
    ודירה ציבורית ברת השגה, מעמידר, ו-או ממ.ג.ע.ר שמתווכת עם משרד השיכון והבינוי. התחלתי את תהליך חיסכון ה 100 אלף ש"ח, באוקטובר 2007, ואחרי כמעט 4 שנים, אני כמעט בחצי הדרך. חי מאוד בצניעות, בהכנסה בטוחה מהמדינה, בכמעט 3 אלף ש"ח הכנסות, נכון לתחילת חודש זה. וחי שאמא שלי תומכת בי.

    רעיון המחאה של יוקר המחיה כאן הוא מאוד לגיטימי,
    ודי סבלתי מההפגנה, בזמן שלא היתה תחבורה ציבורית לרמת אביב גימל, כדי לקחת מזון מהדירה של אמא שלי (אכתוב על זה בשבת הקרובה).
    הבעיה נפתרה היום.
    בקיצור חפרתי על החיים שלי,
    אבל מקווה שהדיעה שלי גם היתה כאן בתגובה :)
    בהצלחה לאיפה שתלכו (כסף עדיין מילת מפתח בכדור הארץ 2011, אבל החל מ 21.12.2012, הכל הולך להשתנות,
    קראתי בגלובס היום, שעוד מיתון לפנינו בעולם)..

    2012 ! :)
    שהרוח תגבר על החומר :)

  • אורלב

    1:01 12 באוגוסט 2011

    הזדהיתי. לפעמים יש לי תחושה שרק החברים ההיפים שלי חושבים ככה… טוב לראות שלא.

  • אוריה

    16:11 20 באוגוסט 2011

    אני ממש מזדהה איתך , אם הייתה לי אפשרות לגור בחו"ל הייתי עושה זאת ממזמן ,אני חושבת שהארץ שלנו חסרת כל תקווה ,במיוחד במחאות המייאשות האלה ..
    אולי אחרי שתעשי את הטיול שתכננת לך ,תביני מזה ישראל ומזה חו"ל…XD

  • פינקי

    19:27 21 באוגוסט 2011

    מוורודה אחת לשנייה אני מאד אהבתי את הפוסט. מבינה ומזדהה אתך ומאחלת לכם שתמצאו עתיד וורוד יותר (באירופה אגב נראה לי מעט יותר מגניב מאשר ארה"ב אבל מי יודע…).

עכשיו תורך להגיב
או הכנס