המצלמות שלנו נשברו. ראשונה יצאה מכלל שימוש המצלמה הקטנה, החזקה, העמידה. שנייה איבדה את זה המצלמה המקצועית, היקרה. שבועיים שלמים, עד שתוקן הציוד, הסתובבנו בעולם בלי לצלם. זה הרגיש כמו נכות. כמו עירום שנורא דחוף לכסות ואין עם מה. כמו התרוצצות חסרת אחריות או משמעות. הכל איבד מטעמו. הכוסיות במסיבות, האוכל בצלחות, השקיעות שמעל הים. מה הטעם בכל היופי הזה, אם אני הולכת לשכוח אותו? לשם כך, אני משרבטת את הפוסט הזה. לפני שיברחו לי התמונות מהזיכרון. הרגעים הכי מדהימים שהיו לנו בקו-טאו, שהיו יכולים להיות מושלמים אם רק הייתה מצלמה לתעד אותם.   [caption id="attachment_5758" align="aligncenter" width="1200" caption="אחר הצהריים…