הגסט האוס הנוכחי שלנו. אין פרטיות, אין נוחיות, אין פינוק, אין חנופה. תגידו עליו מה שתגידו, אבל יש בו אווירה. המון אווירה. והמון אופי. לא אופי טוב. הגסט האוס הזה הוא לא רק מקום להניח בו את הראש ואת התיקים ולחכות למחר. זה מקום שחווים אותו עם כל החושים. אטרקציה. מוזיאון. הדמיה של חיים אסיאתיים נוקשים.
קצת אחרי חמש בבוקר חזרנו מערב הבנות. היינו בטוחות שהבנים כבר מזמן נוחרים במיטותיהם, וגילינו להפתעתנו שלא כך הוא הדבר. ציפינו לערב בנגקוקי לוהט, אבל הוא היה פושר, והרגיש כמו חימום ומתיחות לקראת ההוללות האמיתית שתתקיים מחר. עד שהגענו למועדון הלסביות החביב Zeta, כבר לא הייתה שם אף אחת. רק צוות העובדות של המקום, די ג'יי וזמר שמנגנים לאף אחד. ישבנו איתן קצת ודלינו מידע מהבחורה שידעה אנגלית הכי טוב – פִּי. עורלי נדלקה עליה תיכף ומיד. פי אישה גברית, או יותר נכון נערית, פניה יפים ועדינים, בגדיה מרושלים, ואי אפשר לחשוד בה שהיא סטרייטית. היא הייתה נחמדה מאוד, והפנתה…
המצלמות שלנו נשברו. ראשונה יצאה מכלל שימוש המצלמה הקטנה, החזקה, העמידה. שנייה איבדה את זה המצלמה המקצועית, היקרה. שבועיים שלמים, עד שתוקן הציוד, הסתובבנו בעולם בלי לצלם. זה הרגיש כמו נכות. כמו עירום שנורא דחוף לכסות ואין עם מה. כמו התרוצצות חסרת אחריות או משמעות. הכל איבד מטעמו. הכוסיות במסיבות, האוכל בצלחות, השקיעות שמעל הים. מה הטעם בכל היופי הזה, אם אני הולכת לשכוח אותו? לשם כך, אני משרבטת את הפוסט הזה. לפני שיברחו לי התמונות מהזיכרון. הרגעים הכי מדהימים שהיו לנו בקו-טאו, שהיו יכולים להיות מושלמים אם רק הייתה מצלמה לתעד אותם. [caption id="attachment_5758" align="aligncenter" width="1200" caption="אחר הצהריים…
לפני שהגענו לקו-טאו, אמרו לנו שזה מקום "קטן", ש"אין בו מה לעשות", ו"אין לאן לצאת". המפונקים שאמרו לנו זאת מעולם לא הדירו רגליהם למקומות כמו רישיקש (כל המסעדות נסגרות ב-11), נגומבו (אין אף מועדון אחד) או קלפיטיה (נטול תיירים, נקודה). קו טאו מקום הומה תיירים חמודים, מלא חיים, שאפשר למצוא בו עניין בכל שעות היממה אם רק מחפשים. לפעמים זה כרוך בלקחת מונית, זה המקסימום. אמנכם אין חיי לילה מרתקים כמו בבנגקוק או תדירים כמו בקופנגן, אבל אינספור בארים, מספר מועדוני-חוף וטירה אחת על אם הדרך מספקים לבליין רודף התענוגות הזדמנות לפגוש דומים. על החוף: לוטוס, fish-bowl, AC bar ועוד…
אתמול באו לסיומם שלושה שבועות משובחים. במובנים רבים, המשובחים ביותר בטיול שלנו. בחודש החמישי למסע, כשכבר התרגלנו לבדידות, הצטרפו אלינו שני החברים הטובים ביותר של תומאסו: נמי (שם חיבה) ועורלי (שם בדוי). הוא מכיר אותם שנים, יותר שנים ממה שהוא מכיר אותי. וגם אני מכירה אותם שנים – כפי שאני מכירה אותו. ותמיד הם היו החברים שלו. אנשים מגניבים, מעניינים, ושלו. אבל לצרף אותם לטיול שלנו הייתה חוויה חדשה, מרעננת ומעולה לא רק עבורו, אלא גם עבורי. למעשה, נדמה לי שאני נהניתי מחברתם אף יותר ממנו. היה לשלושתנו מכנה משותף שאצל תומאסו מעולם לא היה קיים: הדחף לחגוג. לרקוד כשהשיר…