החיים התל אביביים החדשים שלי

זרוב יוצאת העירה ומתכנסת בבית

שורות אלה אני יושבת וכותבת מהבית החדש והמרגש שלי במרכז של המרכז של תל אביב. מדובר בדירה הכי מגניבה ביקום. עלה לנו בהרבה דם, יזע ומרשרשים להשיג אותה, אבל עשינו זאת – ואנחנו מתענגים עליה כבר חודש מאז שעזבנו את רמת גן בלי להביט אחורה.

שאלה נפוצה שנשאלתי היא "למה כל כך דחוף לך לגור בתל אביב? יש עוד הרבה מקומות שנמצאים 10 דקות נסיעה מתל אביב, שבמחיר שכירות של דירת חדר בתל אביב, אפשר להשיג בהם דירת שלושה חדרים?"

רק בן אדם שלא גר בתל אביב מעולם, או גר בתל אביב ולא הבין מה עושים איתה, יכול להגיד כזה דבר. המרחק בין תל אביב לקרית אונו הוא לא 10 דקות נסיעה, גם לא שעה ורבע נסיעה (הזמן הריאלי שזה ייקח בהתחשב בתנועת האוטובוס בפקק). זה המרחק בין שמיים וארץ. אחרי שגרתי בתל אביב כל חיי פרשתי לרמת גן, כדי שאוכל לגור ליד שנקר. זה היה מעולה לצאת מהבית 10 דקות לפני שהשיעור מתחיל בבוקר, ולקפוץ לשנ"ץ אחרי לילה סוער של עבודה כאשר שיעור מתבטל. בכנות, השכונה שגרנו בה מקסימה. היא מוקפת בפארק רחב ידיים, היא יותר קרובה לתל אביב מאשר שכונות מסוימות שנחשבות "תל אביב" (יד אליהו או צהלה, לדוגמה), ובחיי שאני רואה את עצמי בעתיד הרחוק משתקעת ומגדלת את ילדיי בשכונה הזאת.

אבל אתם יודעים מה הבעיה? הבעיה היא שאין לי שום כוונה לשלשל מהרחם שלי תינוקות בשנתיים הקרובות. תשוקותיי הן להרחיב את אופקיי התרבותיים, להכיר את האנשים המעניינים ביותר שאפשר להכיר, לאכול טורטיה ב-3 לפנות בוקר, לחוות את החיים בצורה המרגשת ביותר שאפשר לחוות אותם. אחרי שאפסיק להיות צעירה ונלהבת יש לי חמישים שנה לפחות להגשמת מטרות שלא חייבים את תל אביב בשבילן, כמו לשתול גינה, להניק ולכייר.

שנתיים וחצי ברמת גן היו זמן אינסופי בערך. זמן שעזר לי להעריך את תל אביב טוב יותר. בשבועות הספורים שאנחנו גרים בה, הספיקו להתארח אצלנו יותר אורחים מכל השנתיים וחצי שהעברנו ברמת גן. הכרנו את השכנים. ובאופן כללי, החיים נהיו הרבה יותר מגניבים. שדרוג ברמת החיים ששווה לגמרי את הקפיצה בשכר הדירה. כשאני יושבת בסלון החדש שלי, לא דממת מוות אני שומעת כמו ברמת גן הישנה והטובה, כי אם רחש קל ומרגש של דברים קורים. תל אביב היא מוקד ההתרחשויות של הארץ הזאת, ואין שום מקום ראוי יותר בשבילי להיות בו.

wall photo או: הגבר שלי מכין את הבית למגורים

קריאות מרמור נשמעו מצד חבריי לפייסבוק, המאשימות אותי בהתנשאות תל-אביבית מצויה. אז תנו לי להסביר לכם משהו: התנשאות תל אביבית היא ההתנשאות המוצדקת ביותר שיש. חושבים שמספיק למצוא דירה, להעמיס בתוכה את הריהוט שלכם ולהתחיל לשלם? לא ולא. בתל אביב צריך להתקבל לדירה. רוצים את הזכות לשלם מחיר מופקע על דירת חצי חדר? תצטרכו להוכיח עליונות מעל מספר דו-ספרתי של מועמדים: להיות מקסימים מהם, חכמים מהם, זריזים מהם, מהימנים מהם, ועשירים מהם. עליכם לעמוד בסטנדרטים מחמירים של חביבות, ניקיון, שאפתנות וקריירה. עברתי בחיי מיונים לטיס, בחינות קבלה לשנקר, בדיקות פוליגרף כדי להתקבל לעבודה – כל זה לא הגיע לקרסוליים של בחינות הקבלה לדירת שני חדרים על ציר תנועה רועש.

מתוקה, 4 כיווני אוויר, נוף למרפסת של השכנים, 5000 ש"ח

זוגיות כפרית נוטה להתערער בעיר. כל הפיתויים שבחוץ, הפריצות, החופש, גורמים לאנשים לפקוח עיניים ולתהות – האם אני מפספס משהו? אצלי – ההיפך. כשאני ספונה בלשכתי האנטי-חברתית אני עלולה לשבת ולדמיין חיי זוגיות חלופיים אחרים, טובים יותר. אבל הלילה התל אביבי זורק עליי את המציאות ואת האנושות, שתמיד מצליחות להפתיע אותי לרעה.

לילות חמישי מלאים בחברים טובים ונחת, כי בהם בדרך כלל אנחנו מארחים את מיטב חברינו למפגש או מסיבונת. אבל לילות שישי ברחובות העיר מרגישים כמו מרק תמנונים דביק שמשרבב אליי את מיליוני זרועותיו הדוחות. ואני, החשופית הקטנה, רק רוצה לקחת מונית שירות חזרה לקונכייה שלי. בפאב הראשון – אסופת מכוערים כזאת שכל הבירה בעולם לא תוכל לתקן. בפאב השני – מוזיקה מעולה, וריק. בפאב השלישי – מוזיקה נוראית וצפוף. ברחוב – תיירים מסוג עדן אברג'יל מצביעים עליי וצועקים "יו, זאת ההיא ממקושרות". שום דבר לא זוהר.

ליל שישי במועדון אופנתי ונכון. איזה אחד, לא שיא האטרקטיביות, אחד כזה שכדאי לו להחזיק בשרוול תכונות כמו "אופי טוב" או לכל הפחות "הורים מאוד מאוד עשירים", בא אליי ואומר לי: "אהה, אז מתי את נפרדת מהחבר המעפן שלך?"

אז עניתי לו: "בשביל מי, בשבילך?" וקינחתי ב"פחחחחחחחחחחחחחח" אותנטי מכל הלב. ביקום שבו האלטרנטיבה לבן זוגי האהוב, הוא פוץ שמתחיל איתי ב"מתי את נפרדת מהחבר המעפן שלך?" מן הראוי שאתחתן, אנעל את הפות שלי, ואזרוק את המפתח לים.

עם כל הכבוד לחיפוש ההרפתקאות התל אביבי, החוץ רק דוחף אותי חזרה לבית שלי, לגבר שלי, לחברים שלי. ושום דבר לא משמח אותי יותר מהידיעה שכל אלה, נמצאים לרוב בתל אביב.

הטפילה השמנה שלנו על השטיח האינסופי. גם היא מעדיפה להתכנס בבית

6 Comments

  • ערן

    21:42 12 בספטמבר 2010

    אז מתי באמת את נפרדת מהחבר המעפן שלך?

  • תם

    11:19 13 בספטמבר 2010

    מסכים עם כל מילה שנכתבה כאן מעלי.
    ערן צודק.
    את צריכה להיפרד מהחבר ולהתחתן איתו.

  • ערן

    16:38 13 בספטמבר 2010

    להתחתן עם מי ?

  • Purple Mushroom

    16:58 14 בספטמבר 2010

    פוסט מדהים,ועמוק כרגיל :) גם אני כתבתי משהו דומה בשבת האחרונה.
    בינינו: כמה שכירות במרכז תל אביב של דירת חדר עולה לחודש בימינו?
    אני לא יכול להרשות לעצמי חדר במחיר נורמטיבי, עד שלא אעבוד קשה, אשבור כמה מחסומים, ואעבוד קשה בהיי-טק :)
    בינתיים שורד איכשהו, טיפה מחוץ לתל אביב (אבל נמצא בתל אביב הרבה). עוד מעט יוצא להופעת הנמר הקליל במנדלימוס, תל אביב:)

  • רות

    16:51 21 בספטמבר 2010

    חיים בתל אביב בזוג בשבילי היה כמו ירח דבש מתמשך, ואני תמיד אתגעגע לתקופה הזו. מקווה שזה כך גם בשבילך.
    (אגב, דווקא הרצליה לא כל כך גרועה, אני מתרגלת אליה והיא מתרגלת אלי, בסוף זו תהיה אהבה).

  • ים

    0:43 13 באוקטובר 2010

    תזרקי את המפתח אליי? (:

עכשיו תורך להגיב
או הכנס