החווייה האוזבקית שלנו

זרוב ותומסו ממריאים – פוסט ראשון מחו"ל

זרוב:

עצירת ביניים בטשקנט. הטיסה עם אוזבקיסטן הייתה הבחירה הזולה ביותר, ועל כך לעגתם לנו. ואכן, טסנו יחד עם יותר שיני זהב ממה שראיתי בכל חיי במצטבר עד כה. אמהות צעירות, שטרם חצו את גיל ה-40, מחייכות לעולם כשכל הלסת שלהן זהובה. למרות זאת, הטיסה הייתה בטוחה וזריזה, השירות אדיב והאוכל גנרי לחלוטין – לא קיבלנו שום מנה עם מקור ופרסות נראות לעין. רק כי הסרט שהקרינו בטיסה הגיע מהאייטיז. היה שם נוול עשיר, שהסתובב עם טלפון סלולרי מתקדם, שנראה ככה:

נמל התעופה בטשקנט, הוא מקום קטן ומבדח. בדיוטי פרי מוכרים אלכוהול בלבד, ושטיחים מפוארים בעמדת הבידוק. אין חיבור וויי-פיי, אבל יש טלוויזיות פלסמה שמשדרות פרסומות לשטיחים נונסטופ.

תומאסו החמוד מוריד נעליים כי גבר משופם ציווה עליו לעשות זאת. שימו לב לשטיח, בנתב"ג אין כזה

תומאסו:

יש אנשים שנכנסים לפאניקה כשהם מדמיינים אסונות שקורים להם או לקרובים אליהם. אצלי זה יותר דומה למשחק או סרט פעולה. בחור מזוקן עומד בתור לטיסה שלנו מתל אביב עם משהו ארוך שיכול בקלות להיות אר פי ג'י. אני מדמיין איך אחרי שאנחנו חצי שעה איחור במטוס האוזבקי ולבחור נמאס. בהתחלה הוא מבקש מהדיילת עם מבנה הפנים המיוחד אם תוכל להגיד לו מה קורה. בשקט, בנימוס. אבל היא לא מבינה אותו כי אנגלית אף פעם לא היה הצד החזק שלה. החום במטוס עולה, התינוק שני מושבים לפניו עשה במכנסיים ואימא שלו מתנהגת כאילו זה חג הקקי ואין צורך להחליף את החיתול, אלא לשאוף מלוא הריאות. שלוש נשים מחכות בתור לשירותים ומפתח שם דיון מי היה ראשון. הרעש עולה והבחור שלנו מאבד את זה. בשקט, הוא מוציא את התרמיל הארוך שהחזיק בין הרגליים ופותח אותו. כולם מסביבו עסוקים בעצמם וממורמרים, כך שגם אם מישהו מסתכל לכיוונו, הוא לא ממש מבין מה קורה שם. לבחור שלנו המזוקן יש שלוש דקות שלמות להרכיב את המטול ולהכין אותו לירי. הוא עושה את זה לאט ובסבלנות.

שניה אחרי שאני נותן ללייזה לקרוא את הקטע שכתבתי הרגע, הבחור מתישב לידי. קוראים לו אלעד והוא הגיע להודו עם כרטיס לכיוון אחד כי הוא מתכוון להישאר כאן שלוש שנים. הוא מתחיל ללמוד באוניברסיטה מוזיקה. אני חולק איתו את הרעיון מאחורי איך שדימיינתי אותו ואישתי אומרת לי "אתה באמת חושב בצורה הזו?"

גופות של נרצחים. סתאם, חח, הם מנמנמים

זרוב:

בזמן שבעלי היקר מעליל עלילות על נגן הדידג' התמים, אני יושבת ונמקה בנמל התעופה של טשקנט, עם כאב ראש הולך ומתגבר. קורים פה דברים משעשעים: ילד יפני מצלם ילד ישראלי, חבורת קשישים מתעמלים, חבריה שפורשים מזרון ומנמנמים על רצפת נמל התעופה.
ראשי כואב מכדי לעכל את הרעיון שהיום עזבתי מאחור כל מה שהכרתי, ויצאתי לנדוד בעולם שנה. או יותר. או פחות. קצת לא מאמינה שעשיתי את זה. שלא אקום מחר בבוקר וארכב על אופניי לעבודה ברמת החייל כפי שהייתי עושה מדי יום. מרגישה כאילו מוקדם מדי לשמוח, כאילו יש סיכוי שנגיע להודו ויגידו לנו – אחורה פנה, אין לכם כרטיס חזור, מס הכנסה צריכים מכם טפסים, יש לימודים מחר ולא הכנתם שיעורי בית. או משהו.

למחרת בבוקר…

עלינו על המטוס אחרי שלוש שעות בנמל התעופה. ניגשתי לדייל מבוגר ומשופם ושאלתי אותו ברוסית אם יש לו משהו נגד כאב ראש.
- אופטוג-משהו-ברוסית טוב לך?
- בטח, כל דבר טוב לי!
- זה לא רעל! – אמר וחייך חיוך רחב עם שיני זהב.
כעבור טיסה של שעתיים וארבעים כאב הראש התפוגג, החווייה האוזבקית נגמרה, והייתי מוכנה להרפתקה הבאה: דלהי, העיר המלוכלכת ביותר ביקום.

2 Comments

  • מאי בינסטוק

    10:31 19 באוגוסט 2011

    נו מילא… לפחות השיניים שלכם נותרו לבנות ופאוץ׳ הכסף הסודי עודו מלא וכל כולו על גופכם.
    תשתדלו לא לחטוף לי מלריה!

    Xoxo
    

  • אאאא

    19:09 19 באוגוסט 2011

    תומאסו קאק תי זנאייש רוסקי?

עכשיו תורך להגיב
או הכנס