אוגוסט 13, 2012 Alizarin Zroob 28Comment

החיים בישראל מעצבנים מטבעם. הם שוחקים, מייגעים, מונוטוניים, ולא מתגמלים. ובעיקר, הם נותנים הרגשה שהמצב נהיה גרוע יותר בכל יום שעובר. אני כותבת את הפוסט הזה כי ברור לי שזה לא חייב להיות ככה. אנחנו לא מחויבים לחיות חיים של מצוקה, סבל ונאחס מהסיבה שאנחנו תושבי ישראל. הפתרון שאני בחרתי בו הוא לקחת הפסקה ארוכה מהקשיים המקומיים, ולכן אני ממריאה הערב לצד השני של כדור הארץ, לחוות את האתגר והחלום האמריקאי. זה לא הפתרון האפשרי היחיד. אני משאירה אתכם עם כמה הצעות שימוש לחיים בישראל, ומקווה לחזור עוד כמה שנים לארץ עם מצב רוח טוב יותר.


אל תשתקו כשמענישים אתכם.

שימו לב שאתם כל הזמן נענשים. ישראל מכה עם סרגל בקצות האצבעות שלכם בלי סיבה נראית לעין.  למה אדם שעבד עכשיו 10 שעות בעבודה שלא משלמת לו מספיק בשביל רכב פרטי, צריך לעמוד ולהידחק עם עוד 60 אנשים באוטובוס בדרכו הביתה? במה חטא? ולמה לא עומדת תחבורה ציבורית לרשותו של אדם שרוצה לנסוע מגבעתיים לרמת גן על מנת לבקר את המשפחה שלו ביום החופש היחיד בשבוע? למה חיילים ומשתמטים משלמים אותם מסים? למה עובדי פרילאנס צריכים לחכות רבע שנה עד שיקבלו את המשכורת שמגיעה להם? למה בירה בבקבוק בתל אביב עולה פי שתיים מבירה מחבית בברלין? למה כל חוזה שכירות מתחיל במשפט "הדייר לא יהיה מוגן בחוק להגנת הדייר"?

על מה מגיעים לנו העונשים האלה? ובכן, תנו לי להגיד לכם על מה אנחנו נענשים: על זה שאנחנו עדר של צייתנים מובסים שרגילים להוריד את הראש ולהגיד "אוקיי." ו"מה אני כבר יכול לעשות? כלום לא יעזור".

אז יודעים מה? דווקא יש מה לעשות: במקום להיות ילד הכאפות של המדינה, לפחות להפוך לילד המעצבן הזה שעומד על שלו. עליתם על אוטובוס מלא עד אפס מקום שאי אפשר לשבת בו? התנצלו בפני הנהג, וסרבו לשלם לו. זקוקים לתחבורה ציבורית ביום שבת? תיעזרו בפייסבוק כדי להקים את קבוצת התחבורה היעילה והמהפכנית, ותתאגדו לחבורות של 12 איש שמשכירות מיניבוס ביחד – עד שזה יהפוך לקונבנציה. המעסיק מסביר שהוא יכול לשלם לכם רק שוטף+שישים? תסבירו לו שהוא דווקא הולך לשלם לכם מחרתיים, או שהוא לא מקבל שום קובץ למייל שלו. אל תקנו בעסקים שגובים מחירים מופקעים. עוולה נוראית מתרחשת לנגד עיניכם? צלמו, צלמו, צלמו! בסטילס, בוידאו! תיעוד הוא כוח עצום, מנסיון.

במקום להשלים עם המצב המחורבן אליו נקלעתם, חפשו פתרונות יצירתיים.

אוטו-עונש תל אביבי מצוי, מסיע עבדים ממקום למקום. עליתי עליו בלי לשלם
אוטו-עונש תל אביבי מצוי, מסיע עבדים ממקום למקום. עליתי עליו בלי לשלם


תיצרו את החיים שמגיעים לכם.

דרשו מרשויות המדינה את איכות החיים והשלווה והשגשוג שמגיעים לכם, אבל לפני זה – דרשו זאת מעצמכם. אל תשבו, תתלוננו, ותחכו שמשהו ישתנה: קומו ותשנו אותו. צאו להפגנות. לא מסכימים עם מסרי ההפגנות הקיימות? הקימו הפגנה משלכם, ביום שלישי במקום ביום שבת. לא סובלים הפגנות כי הן גורמות לכם קלסטרופוביה ומצב רוח כללי רע? מצאו את הדרך שלכם להביע מסר. כל החבר'ה יכולים להיפגש ולצוף בים המלח כדי למחות נגד הטבע ההולך ודועך שלנו, למשל. אפשר לכתוב בלוג או שיר או סרטון יוטיוב. יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות כדי לשפר את התחושה ואת התנאים שלנו, רק צריך לקום מכורסת הטלוויזיה.


זכרו שאתם ניידים.

המקום בו אתם גרים כעת לא חייב להיות המקום בו תגורו מחר. המשרד שלכם, או אפילו המקצוע שלכם, לא חייב להיות המקצוע בו תעבדו עוד שנתיים מהיום. המקום בו אמא ואבא הניחו אתכם כשחזרו מבית החולים, לא חייב להיות המקום בו אתם תניחו את הרך הנולד שלכם. אנשים נוטים לשכוח את העובדה הזאת, כמו תוכונים שמסרבים להתעופף גם כשפתחו להם את דלת הכלוב. הכלוב במקרה הזה, הוא התודעה שלכם. סורגי הכלוב – התירוצים שאתם מספרים לעצמכם.

אם אינכם סובלים מבעיה רפואית חמורה, אתם סה"כ ארבעים או שמונים או מאה ועשרים קילוגרם של בשר, שיכולים לזוז ממקום למקום, ברגל, ברכבת, באוניה, בכדור פורח. השכל שלכם ברשותכם לאן שלא תלכו, וזה מה שקובע. מה שנחשב בעיני רבים כדברי ערך – בית, תחתונים, לפטופ, סרוויס מפואר של כלי כסף – הם דברים שאפשר למכור, לקנות, לשכור, לאבד או לקבל. מי שרגלו תדרוך בבית של אמא שלי, יבין כמה גרוטסקי הוא הרעיון של הענקת ערך סנטימנטלי לחפצים. האשה מבלה את ימיה, קבורה בעודה חיה, בתוך כוך קטן המרופד בגזירי עיתון משנת 1994 מקופלים יפה בתוך קלסר, 100 זוגות של נעליים חגיגיות שנעלה פעם אחת בחייה, וקופסאות שימורים פגות תוקף.


בעיני,היחידים שצריכים לשאת ערך סנטימנטלי הם אנשים. המשפחה והחברים שלנו. זה מה שחסר, מה שמתגעגעים אליו כשנוסעים לצד השני של העולם. אבל ראו זה פלא! גם האנשים היקרים לכם, ממש כמוכם, הם ניידים! כן, ניידים. כולם יכולים לזוז ממקום למקום. אתם טוענים שזה עניין של כסף. אני טוענת שזה עניין של כוח רצון.

אתם ניידים: זכרו את זה
אתם ניידים: זכרו את זה


תשקיעו בחברים ובקרובים.

ישראל גרמה לי להיתקל בצורה חזיתית, קשה וכואבת בסוג של הזנחת חברים הגובל באוטיזם. אנשים בישראל כל כך עסוקים בנסיונות נואשים לשרוד, שהם שוכחים מה חשוב. אנשים מוותרים על פגישה עם חבר ילדות כי הם צריכים ללמוד למבחן או לקום מחר לעבודה. או אפילו יותר גרוע – מוותרים על מסיבת הפרידה של החברים החמודים שלהם שנוסעים לניו יורק מחרתיים לתקופה בלתי מוגבלת בגלל … [הכנס תירוץ כאן].

מסיבת הפרידה שלנו. מי שלא בא - טמבל. תמונה: נועם דינר
מסיבת הפרידה שלנו. מי שלא בא - טמבל. תמונה: נועם דינר


אני סבורה שהמין האנושי הוא לא מציאה גדולה ושהוא מוערך יתר על המידה, אבל מקבלת את העובדה שאני חלק ממנו, ולפיכך – אני כמהה לחברה. לקהילה. לעדר. לקשר. גם אתם כאלה, תפסיקו להתכחש לזה, ותתחילו ליהנות מהחברים שלכם ולהשקיע בהם. משחקים אותה קרייריסטים עסוקים? כמו שאתם משבצים בלו"ז שלכם פגישה עם לקוח ושיעור קונג-פות, ככה אתם צריכים לשבץ שם זמן איכות חברתי. עזבו אתכם מכל מיני דיבורים על אהבה וקרבה וחום: חברים זה כדאי. החבר הנכון במקום הנכון יביא לכם הרבה יותר תועלת מאשר שלושה תארים ועשרים שנות ניסיון.

ככה משקיעים בחברים אצלנו בחבר'ה: בטוגה!
ככה משקיעים בחברים אצלנו בחבר'ה: בטוגה!

תיהנו.

תשקיעו זמן בהיכרות עם עצמכם. שאלו את עצמכם מה עושה אתכם מאושרים, ודרשו מעצכם את האושר הזה. מגיע לכם אושר, לא עונש. אם אתם אנשים טובים ואזרחים טובים ולא גונבים מקשישים או שורפים חתולים, אין סיבה שתסבלו. מגיע לכם לחיות טוב, להגשים את עצמכם, להיות שמחים.

בימים האלה ממש, מדינת ישראל עושה דבר נהדר: מחרחרת מלחמה וזורעת פאניקה. היא נותנת לנו לחשוש שמחר אולי לא יבוא – ובכך נותנת לנו את ההרגשה המשחררת שזה עלול להיות יומנו האחרון. זאת הזדמנות מצוינת לנסות ולהוציא את המקסימום מהיום הנוכחי.

איזה כיף - זה יכול להיות היום האחרון שלכם!
איזה כיף - זה יכול להיות היום האחרון שלכם!


אני עולה על מטוס ונפרדת מכם, אבל לא באמת – כי כולנו ניידים, כפי שאמרתי. הייתי  מאחלת לכם חיים מלאים בעשייה, חברות ואושר. אבל במקום לאחל, אני אעשה דבר מועיל יותר. אני דורשת מכם לקיים חיים מלאים בעשייה, חברות ואושר.

28 thoughts on “אל תתנו לישראל להביס אתכם

  1. קראתי את הפוסט מנקודת המבט של מי שכבר עזבה, קצתי בכל הדרכים שמדינת ישראל אימצה לעצמה בכדי למרר לי (אישית) את החיים ולהחריב כל אפשרות לעתיד שלדמיין אותו היום מזעזע אותי ("מה היה קורה אם…"),

    פתאום, כמעט שנה בגולה- אני קוראת את הפוסט הזה וחושבת על רוב הישראלים שאני מכירה שגם הם עשו דבר דומה, קמו והלכו- ואף אחד מהם לא הצליח להשתחרר מ"זה". "זה" הוא מכלול הטראומות, החוויות, האשמה, החרדות, הצדקנות, רגשי הנחיתות ושקרי האגו (והבושה, במקרה ואתם סמולנים כמוני) שמהווים את תמצית ה"ישראליות" שטבועה בנו כל כך חזק. היא זו שגורמת לנו להדחף בתורים, שגורמת לנו להגיד "יהיה בסדר" למרות שאנחנו לא באמת מאמינים, "זה" היא התחושה שתמיד דופקים אותך, כי אחרי שאתה מתרגל לחיות במדינה שבה הנחת העבודה העיקרית שלך היא שמנסים לדפוק אותך- אין לך אדם לבטוח בו מאשר עצמך, "זה" הוא האפשרות להרגיש שייך ולהתגעגע למדינה שנולדת בה אבל אין לך מקום בה מתוקף דעותיך הפוליטיות/ בחירת בן או בת הזוג, "זה" הוא שגורם לנו לחפש ישראלים אחרים בכל מקום שבו נגיע אליו כדי שיהיה מישהו ש"יבין אותנו" קרי- נושא עימו את אותה המחלה, את "זה".

    נסיעה טובה, ובהצלחה בניו יורק.

    1. כל כך מסכימה איתך. לא יכלתי לנסח את זה יותר טוב! פשוט תגובה מושלמת שמסכמת את הרגשתי בהולנד. תודה לך.

      1. היי ארינה
        תודה על האמפתיה (והסימפטיה), גם אני חיה בהולנד לכן וודאי אנחנו עוברות חוויה דומה. הייתי מאוד רוצה לשמוע קצת מאנשים אחרים שעוברים את תהליך ההגירה כאן, אשמח אם תוכלי ליצור קשר דרך הבלוג שלי.

    2. גם אני, כמוך, עזבתי לפני חמש שנים.
      גם אני, כמוך, נגוע בתיסמונת ה"זה".
      מפחיד לחשוב שה"זה" הזה יהיה דבוק אליי כל החיים, בעוד אני חי במדינה אחרת ולא ארגיש שייך לפה לעולם.
      דיברתי עם ישראלים שחיים פה כבר 30 וארבעים שנה – הם מרגישים את אותו הדבר. מפחיד!
      אני רק יכול לתהות אם אנשים ממדינות אחרות מרגישים את אותו "זה". נכון לעכשיו התשובה לתהייה הזו היא לא.

      1. אם אתה מרגיש את "זה" גם אחרי חמש שנים, אני מפחדת לחשוב מה יקרה אצלי- טרם חלפה שנה מהרגע בו הפכתי רשמית ל"מהגרת". עוד לא יצא לי לפגוש מספיק ישראלים שחיים בהולנד תקופה ארוכה, לשוחח אתם בעניין ולשמוע איך הם חיים עם "זה".

        רוב הישראלים שפגשתי שחיים במקומות אחרים בעולם ממשיכים את חייהם עד כמה שניתן כאילו הם עדיין חיים בישראל- צדים אחר מוצרים ישראליים בחנויות כשרות, הולכים לבית הכנסת או שותפים לחיי הקהילה היהודית גם אם הם לא דתיים, מכורים לאתרי חדשות מישראל, חלק גדול מהחברים שלהם ישראלים, הם לפעמים אומרים שהילדים שלהם יחזרו לארץ כשיגיע הזמן להתגייס ושאין להם ארץ אחרת, ואני אף פעם לא בטוחה אם הם מבינים את האירוניה או בוחרים להתכחש לה.

  2. אמת?, עד עכשיו הייתי בטוח שאלה תחושות שאני מתמודד איתם לבדי, שמשהו בי דפוק, שהראייה שלי לא נכונה, שאיכשהו אני מבין את הדברים בצורה מעוותת, חרדתי, פחדן, יו ניימ יט. אחרי הפוסט הזה אני מתחיל להבין שזאת לא התחושה שלי אלא המצב הקיים.

    שיתפתי בפייסבוק.
    למרות שאת עוזבת, עצם העובדה שאת חלק מאותן תחושות/חוויה ויודעת לציין אותן במדויק קצת עוזר להתמודדות ולהבנה שלא אנחנו דפוקים לאלה שלצערם נשארים כי הם לא יכולים לעזוב.

    בהצלחה, תחיי את החלום בשביל כולנו 🙂

  3. אבל את עוזבת! זה קצת קשה – בן אדם שבורח מפה (על פי עדותך שלך, את לא עוזבת בסבבה בציפייה לחזור אלא להפך, לא טוב לך פה), מטיפה לנו לצאת להפגנות?

    באמת, אני מחבב אותך זרוב אבל זה פוסט צבוע ומעצבן. זה מאוד קשה לארגן הפגנה ולהיות אקטיביסט (לפעמים זה כיף אבל זה גם קשה ושוחק), את בטח יודעת. ועכשיו – כמו שאת בעצמך אומרת בפוסט! – אנחנו צריכים את זה יותר מתמיד. אז את נוטשת אותנו – את הקהילה שלך, שלדבריך כל כך חשובה לך – דווקא כשאנחנו הכי צריכים אותך, הכי צריכים אנשים כמוך שעוזבים, כדי לנסות לשנות את המקוםה זה בדרכים שהצעת.

  4. מודה לא קראתי את כל מאמר התסכול. אני רק רוצה להגיד שהכי קל לשבור את הכלים ולעזוב כשקשה. פעם עוד היו שרים "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת, רק מילה בעברית חודרת לעורקי לנשמתי"

  5. אנשים שינקו מהארץ חלב ודבש מוציאים כעת את דיבתה ואת מררתם.
    הם חושבים שהם אלו שמאסו בארץ ובועטים בכפיות טובה, תוך שהם מגדילים בזכוכית מגדלת את הפגמים הקטנים שעדיין יש בה.

    אבל האמת הפוכה – זו הארץ שמקיאה אותם.

  6. אני מיואש והאנשים פה יותר מייאשים אותי. נמאס לי בערך מהכל ובעיקר מהאוכלוסיה שלא מכירה אותי שנדחפת לי למרחב, מעירה לי, מנסה לרמות אותי ולמכור לי שכדאי לקנות דירה באיזור X המפותח וה-"מהמם" ביותר בישראל שבא לי להקיא ממנו. לא חוכמה להגיד לכו תעשו את הדברים שעושים לכם טוב. כמה אפשר לנסוע להרגע ברחובות נווה צדק, זה עבד פעם אחת – זה נמאס. אנחנו קורבנות של עצמנו וזה לא ישתנה

  7. משום מה זה נראה כמו מכתב פרידה של מתאבד…
    אם לא, מי שבוחר לברוח ועוד משאיר אחריו ים של עצות, זה בכלל "נפולת של נמושות".
    אם יש לכם כל כך הרבה רעיונות ועצות, תשארו ותממשו את הרעיונות שלכם.

  8. כמישהי שגם כן טסה מחרתיים לניו יורק, לתקופה לא מוגבלת [ולימודים], אוכל לומר שאני מסכימה עם כל דבריך על אודות איך שמדינת ישראל דופקת את אזרחיה [ואת אלה שאינם אזרחים שלה – היא לא דופקת אלא מאמללת]. אני מסוג השמאלנים הפעילים שלא תמצאי בהם טיפת אהדה כלפי מדינה שהתנאי להשתייך אליה הוא גזעני.
    עם זאת – אני יכולה לומר שיש המון חרא גם בארצות הברית. עם כל העצבים שיש על הציבור החרדי-טפילי שיש לנו כאן, נושא ההפלות שם הוא חמור, ומפחיד בצורה שאין להשוות בכלל. גם מהסיבה הפרקטית שאת ממש יכולה להתקע, וגם מהסיבה הסמלית; לאשה אין שליטה מלאה בגוף שלה וזה מסמל המון דברים אחרים שקיימים שם. ברור שזה לא כך בכל מקום – אבל עצם הדיון על זה הוא בלתי נתפס בעיני ומקביל להדרת הנשים שנמצאת אצלנו בכותרות. רק ששם זה לא מיעוט דתי הזוי – אלא רוב האומה.
    אפשר להמשיך ולדבר על מצב ביטוח הבריאות שם, היעדר החוקים הסוציאליים, תעשיית המזון המזעזעת שלהם, המלחמות המיותרות שלהם, הפולשנות שיש לגופים מסחריים לחייך [אז כן, כל הדירות השכורות באות עם מקרר, אבל לא תוכלי לשכור אותה בלי לתת להם גישה להסטוריית האשראי שלך] ועוד ועוד.
    בקיצור – אפשר [ומבחינתי רצוי] לבקר את ישראל – אבל let me tell you – גם שם לא מצפה לנו גן של שושנים.
    ובנימה זו – בהצלחה!

  9. אני מסכים איתך לגמרי, למרות שזה די לא נעים להודות בזה. כל הזמן הזה חשבתי שרק אני מרגיש ככה, ושזה ממש לא בסדר. חשבתי שזה פשוט לא פטריוטי מצידי, ושאנשים כמוני צריך לסקול באבנים בכיכר העיר. אחר כך, נסעתי לשבוע בנורבגיה ושבוע בפינלנד והבנתי שראיתי יותר אנשים נחמדים בשבועיים האלה ממה שראיתי בכל חיי בישראל. הבנתי שאני לא רוצה לחיות פה יותר…

  10. את יודעת שאת חצופה?
    הפסקתי לקרוא פה: "למה חיילים ומשתמטים משלמים אותם מסים?".
    למה בכלל אני צריך לעשות צבא? למה לא קולג' או אוניברסיטה כמו בכל מקום? בדיוק מאותה הסיבה שבירה בבקבוק בארץ עולה יותר מבירה מהחבית בברלין, אז למה ולמה ולמה? למה זה כן וזה לא? מה עשיתי לך רע?
    אני לא עשיתי צבא, אין לזה שום קשר לדעות הימניות שלי (לא שאני מנסה להצטדק בפני מישהו, כולם יכולים לקפוץ אלפיים פעמים).

    אבל למה לעזאזל שאני אשלם יותר מסים? מי שמתגייס שיתגייס בלב שלם כתרומה ולא יתמרמר כל החיים שלו אחרי זה, יש את כל האופציות להתחמק מגיוס היום אז שלא יקשקשו שחוק זה חוק, מי שרוצה שילך ויתן מכל הלב, מי שלא – שישתחרר מראש. (ואני לא מתבייש להגיד את זה, מכרתי את הבושה במדינה הזאת ממזמן, ביישנים מתים מהר כאן)

    ובכלל, למה לדעתך אני חייב משהו למישהו? למה מישהו חייב לי משהו?
    אם לא הייתה כאן תרבות של 'מגיע לי' אז לא היינו בברוך הזה מלכתחילה. כי האמת היא שהחברה בישראל היא הכי מסריחה שסועה, גאוותנית, קנאית, שונאת, עצבנית וחולה בעולם, בלתי נסבלים! המון פעמים אני מאמין שהצלחתם להוריד אותי לרמה שלכם. הבעיה הכי גדולה היא שלאנשים כמוני אין לאן לברוח, לא כולם באו מפולניה ואמריקה.

    אז שבי לך בחיים היפים באמריקה ותעשי מה שבראש שלך, באמת שאין מקום יותר כיף משם, כולם היו בורחים אם היו להם שלל אזרחויות ודרכונים. אבל אל תחשבי לרגע להדריך אותנו איך לחיות.. ממה שעקבתי אחרייך את גם ככה לא נמנית בין האנשים שנפלו בין הכיסאות, אלה שקולם לא נשמע ושלא הצליחו להרים את הראש מעל המים לשניה.

    ונשבר כבר מהכתיבה והאופי המתנשא שלך, חיה בסרט ורוד!
    תיהי בנאדם!

    1. "מי שמתגייס שיתגייס בלב שלם כתרומה"?! תאמר לי, כיצד זו תרומה כאשר הגיוס הוא חובה וכיצד היא יכולה להעשות בלב שלם כאשר היא נעשית בכפייה ולטובת מטרה "נעלה" כגון כיבוש ודיכוי עם אחר.

      (בעצם, מה אני בכלל שואלת- הדעות הימניות שלך בטח יענו לי, קרי- אין עם מי לדבר).

      מיסים נעימים שיהיו לך

      סמולנית (שלא התגייסה, אבל עשתה שירות לאומי- בזמנו, בלב שלם וכתרומה.היום- מתחרטת).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *