סגרו את העיר. ניו יורק משותקת. העיר שלעולם אינה ישנה, מנמנמת תחת שמיכת פוך עבה. היא לא צריכה ללכת ללימודים ולעבודה. היא לא יכולה ללכת לשום מקום: הרכבות והאוטובוסים לא פועלים. בשיא הסערה, גם המכולות בשכונה נסגרו. למשך הלילה, גם האינטרנט הפסיק לפעול. אבל רק לכמה שעות. החיים עדיין לא חזרו לסדרם. באיזורים אחרים של העיר אין חשמל ויש הצפות. האמת היא, שהסערה האמיתית מתרחשת בראשים של האנשים סביבנו. בחדרי העריכה של ערוץ מזג האוויר. לא היה שום דבר מרשים בגשם וברוח. לא היה מופע אורקולי של ברקים ורעמים. רק עלי שלכת רטובים הצטברו בשולי הכביש, וכמה עצים נעקרו ממקומם….

החיים בישראל מעצבנים מטבעם. הם שוחקים, מייגעים, מונוטוניים, ולא מתגמלים. ובעיקר, הם נותנים הרגשה שהמצב נהיה גרוע יותר בכל יום שעובר. אני כותבת את הפוסט הזה כי ברור לי שזה לא חייב להיות ככה. אנחנו לא מחויבים לחיות חיים של מצוקה, סבל ונאחס מהסיבה שאנחנו תושבי ישראל. הפתרון שאני בחרתי בו הוא לקחת הפסקה ארוכה מהקשיים המקומיים, ולכן אני ממריאה הערב לצד השני של כדור הארץ, לחוות את האתגר והחלום האמריקאי. זה לא הפתרון האפשרי היחיד. אני משאירה אתכם עם כמה הצעות שימוש לחיים בישראל, ומקווה לחזור עוד כמה שנים לארץ עם מצב רוח טוב יותר. אל תשתקו כשמענישים אתכם….