היחס שלי לאמנות, כמו לכל דבר, הוא חילוני לגמרי. אני אומרת את זה כנגד אנשים שרואים את מעשה האמנות כקודש. שזקוקים להארה, התעלות, טקסים והקרבת קורבנות כדי להרגיש שהם עושים אמנות. אני בנושא הזה לא מבדילה בין קודש לחול. לא צריכה שום תנאים מיוחדים כדי ליצור. לא צריכה מוזיקה ספציפית או רשרוש רוח חרישי. לא צריכה בדידות, או נייר עבה, או מחשב חדש, או עט יקר, או אפילו השראה כדי לעסוק במה שאני מכנה אותו אמנות. כל הדברים הנזכרים לעיל יכולים לעזור לי להפוך את האמנות שלי ליותר טובה, אבל אני מסתדרת יפה מאוד בלעדיהם.
אין אצלי דבר כזה "מחסום כתיבה", מצב בו אני ממש רוצה לכתוב ולא יוצא לי כלום. כשאני רוצה לכתוב אני כותבת. ביכולתי לכתוב כשאני יושבת על רצפה של אוטובוס על לפטופ עם מקלדת קטנטנה שמקשים של האותיות פ,ו-ם בה לא פועלים, ברקע צעקות של ילדים וצלצולים של סלולרי, ואנשים זרים בוהים בי בחשדנות. והשראה? אני צוחקת בפניה של ההשראה. יש רוצה-לכתוב, ויש לא-רוצה-לכתוב. נכון שבהיעדר תנאים מינימליים עלול לצאת לי ממש חרא. זה שמדובר בחרא, לא עושה את זה פחות אמנות. וגם אם זה חרא, אני תמיד אוהב אותו, כי הוא יצא ממני. ויותר מזה – כי יש סיכוי שפיסת החרא הזאת היא הדשן שמרפד את הקרקע של יצירת המופת הבאה.

אני משתמשת בכתיבה כדוגמה לתהליך יצירתי כלשהו. הייתי יכולה להשתמש גם בציור, נניח. אבל אמנות היא הרבה יותר מזה. נראה לי שהיחס המתירני שלי לנושא האמנות נובע מההגדרה שלי למושג הזה הזה בכלל, "אמנות".

כמה מחבריי הטובים ביותר, ולעתים גם אני, מעקמים את האף ו/או מקיאים כשמתחילים לדבר על אמנות. תיכף עולה לראש המטען הפלצני שנדבק לאמנות לאורך השנים. מרתיעים אותי בתי המקדש של האמנות, גלריות ומוזיאונים, וכך גם הקהל העולה לרגל אליהן. זקנים, עבשים, עשירים, עם התנשאות על פניהם. גורמים לי להרגיש שאמנות מיועדת רק לחוג מצומצם של אנשים: כאלה עם ליפסטיק על השיניים.

העניין הוא, שאמנות זה ממש ממש לא זה. מתחת לטקסים ולקליקה ולדיונים אינסופיים במבטא שינקינאי, אמנות היא תהליך של הפיכת חלק מהפנימיות שלך לתוצר חיצוני. בעיני זו ההגדרה הבסיסית ביותר, ותחתיה אני כוללת אינספור אפשרויות. דבר מה פנימי יכול להיות רגש, מחשבה, רושם, דעה או רעיון. כל מה שאישי. ההתגלמות החיצונית יכולה לבוא במדיה שאנו מכירים, כמו ציור, ריקוד או שיר. את טיבו של מעשה האמנות אפשר למדוד על פי שני הקריטריונים האלה: עד כמה המסר מעניין, ייחודי, ומצליח לעבור לצופה, ועד כמה איכותי הוא השימוש במדיום הנבחר.

העניין הוא, שאמנות יכולה להתבטא בסוגי מדיה שאנחנו לא רגילים להתייחס אליהם כאמנות. לדעתי, דיבור זו אמנות. דיבור הוא העברת מסר, שהרבה פעמים הוא פנימי, על ידי שימוש בשפה. תיזכרו איך משפט אחד מאדם קרוב הצליח לטלטל אתכם יותר מהסרט הכי מרגש שראיתם. איני רואה שום סיבה למה המשפט הזה הוא פחות אמנות מהסרט.

לבוש, תסרוקת וטיפוח, בהרבה מקרים, הם אמנות. בלי שנשים לב לזה: אנו מעצבים את המראה החיצוני שלנו כדי להעביר לעולם מסר על מי ומה שאנחנו. מסר של "אני עובד חרוץ", של "יש לי גנטיקה טובה", או של "אני ממש רוצה להזדיין הלילה".

יחסי מין הם אמנות לכל דבר, ואם יורשה לי לציין – אחת מהאהובות עליי. זו דרך יעילה, ולעתים גם יצירתית מאוד, להביע את עצמך ולהעביר מסר רגשי חזק.

תסכימו איתי או לא – זה לא משנה. חיי הם תהליך פורה של יצירה בלתי פוסקת. אני פשוט עושה: מוציאה החוצה פיסות קטנות שלי, בלי הפסקה, בלי לשאול את עצמי האם זו אמנות או לא. רק לאחרונה הגעתי להבנה שאני יכולה להדביק את התווית "אמנות" למרבית אורח החיים שלי. עכשיו רק נותר לי לשכלל את המסרים שאני מחצינה, ואת השליטה בטכניקות שאני משתמשת בהן. ואתם, על הדרך לתוצר סופי, זוכים להיחשף לכמה טיוטות מעניינות.

הכותבת התחילה זה עתה את שנתה האחרונה בלימודי עיצוב – שזה משהו שונה לחלוטין מאמנות, אבל על זה היא כבר תכתוב בהזדמנות אחרת. בינתיים היא מאחלת לכם שנת לימודים פורייה.