מישהו מכיר מישהו עם חיים יותר ביזאריים משלי?

הרשויות נזכרות בזרוב הקטנה

זה כמו המחזור הראשון. לא ידעתי מתי זה יקרה, אבל ידעתי שהוא יבוא. לא התכוננתי אליו, אבל שמרתי בפאתי מוחי את הידיעה שזה יקרה. זה קורה לכולם. לחלקנו זה קורה מוקדם, לחלקנו זה מתעכב, אבל אין לאן לברוח מזה.
ואז הוא הגיע. המכתב מביטוח לאומי. המכתב שאומר "היי, נזכרנו שאת קיימת, וכפועל יוצא מכך, את חייבת לנו המון כסף". בא לי למות, עדיף כבר לשלם את כל אלפי השקלים האלה מאשר לחפש בפאתי המגירות את כל תלושי המשכורת המוכיחים שלפחות גורם אחד שילם את דמי הביטוח שלי במשך השנה האחרונה.

אדוויל און קי

הלכתי לסופר פארם לקנות דברים של נקבות + לחדש את מלאי משככי הכאבים שלי. כמעט התפתיתי לקנות חיקוי אדוויל שמכיל 16 קפסולות במחיר של כ-30 שקלים. וכשהגעתי עד קופת בית המרקחת, ראיתי באופק שלט קטן עם המבצע הכי רלוונטי שיכול להיות לאנשים מהסוג שלי – מעצבים אינטראקטיביים וורקוהוליקים שתיינים.
אז קניתי אריזה משפחתית של אדוויל (80 חתיכות בכ-80 שקל), הוספתי עוד חמישה שקלים, וקיבלתי דיסק און קי של ג'יגה בצורת אדוויל! והוא כזה חמוד! תראו:

זרוב ממשיכה להתלבש

קניתי כמה בגדי קז'ואל לחורף בשתיים מהרשתות היותר נטולות-סקס אפיל של ארצנו.
1. בי-גוד – מחסנים עצומים מלאים בבגדים זוועתיים ובאנשים שאשכרה קונים בגדים לפי משקל. הולכים ומעמיסים טרנינגים על עגלת קניות, נשבעת לכם. אבל מי שיש לו סבלנות ויודע לנבור, יכול למצוא יהלומים אמיתיים מעבר לחומות מכנסי הפוטר ומצוקי הז'קטים מפליז.
2. תמנון – אני ממש מרוצה מהם! כבר עונה שנייה שאני פושטת להם על המדפים וכיסיי עומדים בזה. יש שם המון בגדים ורודים, עליזים וזולים שיושבים מעולה על גוף במידות המשונות שלי, אפילו בחורף.

ראש המחלקה עושה פרופגנדה
לפני ואחרי הגיגים אסקפיסטיים, קבלו עדכון אקטואלי: ראש המחלקה שלנו (עיצוב גרפי שנקר), איציק רנרט, שלח בתפוצה רחבה מייל שקורא "לא להתעלם" מנקודת המבט השמאלנית על מהומות עופרת יצוקה. כמה שנוי במחלוקת מצדו. חבריי לכיתה התרעמו קצת.
הקומנדו הורוד לא תומך במלחמות שגורמות לנזק. מאידך, אני אישית מפחדת משמאלנים.

הישרדות "פרוזדור האימה"

חבריי לכיתה ואני עברנו תהליך גיבוש אפקטיבי ביותר בליל שלישי. שלישי הוא היום בו אנחנו לומדים עריכת וידאו לתוך הלילה עם סנואו, המרצה הכי מדליק בשנקר שאינו ממוצא צרפתי. בסוף השיעור הוא הראה לנו קליפ מהסרט על ג'ים מוריסון, שהיה כל כך מעולה שהייתי בטוחה שתיכף תפרוץ מתוכי לבה מרוב התלהבות.
והנה הסרטון המדובר, מוגש לכם בחסות יוטיוב, לחוויית הצפיה הכי לא מתאימה לו, בתוספת כתוביות בספניולית.

במהלך הקליפ חשבתי לעצמי איזה נהדר היה יכול להיות אם הייתי יכולה לקחת פאוזה של שנה מהחיים שלי כמו שהם (מלאים במטלות), וכל היום פשוט לרבוץ ולספוג. לראות את כל הסרטים והסדרות שלא ראיתי, לקרוא את כל הספרים והעיתונים ששווה לקרוא, פשוט להאביס את עצמי בתוכן. למשך כמה רגעים זה נשמע לי כמו אחד הדברים הכיפיים שאפשר לעשות.
הסרטון נגמר, והחלטתי לדחות את התוכניות האוטופיות הללו לעוד ארבעים שנה מעכשיו. גם השיעור נגמר, והתכוונתי ללכת הביתה ולהמשיך לעבוד כמו חמור על רשימת המטלות האינסופית שלי.
אלא שאז קרה דבר קצת מצחיק. הופתענו לגלות שאנחנו נעולים בבית הספר. השומר פשוט נעל את הבניין והתחפף הביתה! במקום להילחץ, התחלנו לרקוד, לשיר ולהתגבש ככיתה. זו הייתה יופי של פעילות. להיות לכודים בבית הספר בלילה זה הרבה יותר מקורי מאשר לצאת ביחד לפאב או משהו בנאלי כזה. כעבור חצי שעה אינסופית של טמטום חושים, בה החלטנו את מי אוכלים קודם, הגיע השומר מביתו ופתח לנו את היציאה. האמת, שהיה כל כך כיף שלא מיהרנו לצאת.

הכירו את זרוב, האישה האומניפוטנטית

למחרת, נסעתי לעבר רמת החי"ל, ושם פגשתי לראשונה מלא בלוגרים שאני קוראת אצלהם מאז שהייתי ביצית! חוץ מדודה מלכה שכבר פגשתי אלף פעם, היה שם סניה האגדי, ש. כהן המבריקה, ונמרוד – האיש מאחורי ILOOK.
או בקצרה, אני יכולה עכשיו למות בשקט כי פגשתי את כל הבלוגרים שהיו אי פעם בטבלת הפעילים של ישראבלוג, פחות או יותר.
אבל לא בשביל להסניף דבק מגע נפגשנו שם, כמו שמקובל היה במפגשי ישראבלוג כשהייתי צעירה, אלא כדי לקבל גאדג'ט מהסוג שמשנה את כל ההשקפה שלך על העולם. בחיי. מדובר פה על סוג של קובייה מוארכת שעושה בלי בעיה כל מה שהמצלמה, הפלאפון, הלפטופ, ונגן האמ.פי3 עושים יחדיו. עוד לא סיימתי להסתגל אליו, אבל כבר הצלחתי לסנכרן אותו עם אחת מתיבות האי-מייל שלי, ועם המסנג'ר שלי. יודעים מה זה אומר? כן! מדיה נוספת בה אני יכולה להתעלם באלגנטיות מאנשי הקשר שלי! הידד.
שמו של המכשיר: סמסונג אומניה. זה מגיע מהמונח "אומניפוטנציה" שהוא ההיפך מהמונח "אימפוטנציה". בעוד שהאימפוטנט הוא חסר יכולת, האומניפוטנטי הוא בעל יכולות-על אינסופיות! וכזאת אני. לפיכך, היזהרו ממני.
תראו אותנו יחד! תראו מה הוא יודע לעשות!

רוסים ונהנים

יום רביעי היה במקרה גם היום האחרון של שנת 2008 המופלאה. את ערב החגיגות הזה, העברנו בסימן רוסי. שעה אחרי שקיבלתי את האומניפוטנט שלי והתקנתי בתוכו כרטיס סים, עוד לפני שיידעתי את מכריי שיש לי מספר חדש, קיבלתי צלצול מגבר רוסי שהיה בטוח שאני דיאנה. משונה, הייתכן שירשתי מספר טלפון של רוסיה נחמדה שנדרסה על ידי רכבת ולא עדכנה את חבריה שאין טעם להתקשר אליה יותר?
מאוחר יותר קיבלתי SMS ובו ברכת שנה טובה, גם כן ברוסית.
אבל הם ידעו על מה הם מדברים, כי את הלילה בילינו באופן הרוסי ביותר שניתן היה לבלות אותו. הערב התחיל בביתם של אנה וארקדי מלוס-כפרוס. רוב הלהקה שם בתוספת אינספור רוסים מגניבים. אכלנו מאכלים רוסיים ושתינו משקאות רוסיים ושרנו "פיאט מינוט! פיאט מינוט!" חמש דקות לפני שהתחלף התאריך.
מיד אחרי זה התיישבתי, אכלתי משהו, שתיתי משהו, ונשענתי אחורה. אם אף אחד לא היה מרים אותי, הייתי נשארת לישון שם. אבל לא! אזרתי כוח, קמתי, והלכנו לרקוד! אחרי סיבוב קצר בדרום תל אביב, המועדון שמשך אותנו יותר מכל היה המחוגה 4, בו נערכה באותה שעה, נחשו מה – מסיבת רוסים! היה מרהיב. הדי ג'יי היה פיליפ לבית פראו בלאו, והמוזיקה שהוא ניגן הייתה א-מינית לחלוטין, אבל כל כך כיפית!

למשל, השיר הבא, שהפיל אותי ברכות לתהומות לגיל 13:
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=0SQOVuLTxJI[/youtube]

אחרי שפיליפ סיים לנגן, הוא זרק עלינו קונפטי מנצנץ, ואת רבע השעה הבאה העברתי בשירותים כשאני מנסה לדלות חתיכות קונפטי מגלגלי העיניים שלי. לא הצלחתי.
אחרי זה עלתה לבמה להקת הרוסים המעולה דולי. הם שרו שני שירים ברוסית, ושיר אחד בעברית שהיה פשוט תענוג. נדיה הסולנית, אשה בשלה, שרה במבטא רוסי "מה לעשות, מה לעשות, שאני יפה כזאת". דמיינו לעצמכם.י
ונסיים בחדשות טובות: אחרי יומיים של גירוד, אני שמחה להודיע שנצנץ ענקי בצבע זהב יצא לי הבוקר מעין שמאל ואני מרגישה הרבה יותר טוב.