הבעיה הגדולה שלי עם החיים בעיר היא שאיבדתי את רוח הקרב: הדבר הכי גדול שאני מוכנה להילחם עליו זה חולצה בסוף עונה מזארה. את האדרנלין שלי אני מקבלת משיחות זועמות עם נציגי שירות לקוחות של חברות אינטרנט מרושעות. הדבר הכי קרוב לריגוש שביחסי צייד-ניצוד הוא כשאיזה ערס שורק לי מהברזלים, "הלו בובה, למה לא מחייכת? אבא שלך גנן? אמא שלך ממטרה?" ואני צריכה להתאפק ממש חזק לא להתפקע מצחוק. בשאר הזמן, אני נוטה יותר ויותר להפוך לברוקולי אנושי ששותה קפה, עובד, בוהה במסכי מחשב ובאופן כללי עושה מה שאומרים לו.

וכך החלטתי לקום ולעשות מעשה. לפני אלפי שנים, מספרת האגדה, אבות אבותינו חיו במערות וצדו בהמות קדמוניות עם נבוט. בפועל מצאתי שהרבה יותר כיף לצוד אנשים. למרבה הצער, משטרת ההגירה כאן כבר עושה ימים ולילות במרדף אחרי כל מי שרק אפשר, ואותי השאירו עם סגנון ציד הומאני בהרבה: להתלבש על בני אנוש תמימים, שכל חטאם בכך שעשו משהו מקורי ומסקרן, ולסחוט מהם בלי בושה רעיונות מבריקים, סיפורים מרגשים והשראה כללית.

כן, אני עלוקה לפעמים, ועד היום לא שמעתי תלונות מאף אחד. אני בת 24, תפוסה ואם לכלב, מנהלת קהילות ברשת לפרנסתי. רוצה לומר, קוראת וכותבת בלוגים וטוויטים, ובאופן כללי שוחה בתוצרי הלוואי של המחשבה האנושית. למרבה הפלא, זה לא עושה אותי פחות סקרנית לגבי אנשים ומה שיש להם להגיד. להיפך. אני תמיד דרוכה, מחכה לתפוס פיסה רעננה ועסיסית של ידע ולנעוץ בה שיניים מחודדות. 99% מהזמן זה יהיה סרטון מבחיל של ילד מפגר ביוטיוב, או אמירה רבע שנונה של פקאצה חצי בלונדינית. אבל בשביל האחוז האחד הזה של אנשים מעניינים באמת, ורעיונות ששווה להתעכב עליהם, אני מוכנה להמשיך במרדף.

כי גם אלפיים פרחות שלועסות מסטיק בקול גדול ומאמינות ש"לעשות בנייה בציפורניים זה מה זה מעורר עניין", שוות לי את הבחורה האחת, שבגיל 18 נהייתה מאסטרית קונג פו, או את הבחור המקסים ההוא שבלע אי אילו כדורים, ומאז הוא ואלוהים מדברים בווקי טוקי. זה שווה לי את ההוא שמאמין שאנרכו-סינדיקליזם הוא באמת ובתמים התרופה לכל מכאובינו, את ההוא שמחבר לעצמו אטבי כביסה כדי להפסיק לפחד מהכאב. שווה גם את ההיא שהלכה לאיבוד באוסטרליה על קנגורו ואת זאת שיודעת, עובדתית, שהחייזרים היו כאן והם עומדים לחזור ולצפות את כולנו בג'לי ירוק. אופטימיות קוסמית, פטאליזם נצחי, מצעד מתמשך של רעיונות שאפשר לאמץ

או לזנוח. זה שווה את זה.

הפעם כל זה יכול להיות גם שלכם. מפעם לפעם, כשתשרה עליי הרוח, אצא למסע ציד חדש עם דמות מסקרנת שעשתה דבר או שניים בחיים, אשקה אותה למוות ואדרוש ממנה בתמורה את מיטב הגיגיה והשגותיה, ואם אפשר רק להקיא בצד בבקשה, בדיוק בשביל זה הדלי הזה מונח שם. את הממצאים החמורים אביא בפניכם, שתשפטו כטוב בעיניכם, בחשיפות ראשוניות וסנסציוניות כאן בזרוב.קום. אם ייצאו לנו מזה תובנות, או השראה, או מחשבות חדשניות על החיים, היקום והכל מה טוב. אבל ככה או ככה, מעולם לא אמרתי לא לכוס משקה וחברה טובה.

תקציר למתקשים

יוצאים לציד. מוצאים אנשים מעניינים. נותנים להם לשתות. אלכוהול זה מהשטן. אנשים אומרים דברים מעניינים. אנחנו גונבים להם את הרעיונות המעניינים, חובטים בגולגלתם באמצעות נבוט פרה היסטורי ורצים מהר לספר לחבר'ה בזרוב.קום. הקריאה, חשוב לציין, על אחריותכם בלבד. את הכתיבה אני אספק.

טרישי היא יעל גורן, אשר כותבת בבלייזר מדי פעם, וכותבת שנים ארוכות כמה מהבלוגים הבוטים יותר שמתפרסמים ברשת. העדכני ביותר – "קארמה רעה ושאר הפרזות".